בד"ה "אדם כי יקריב" הנדפס בספר מאמרי אדה"ז פרשיות ח"ב בתחילתו, בע' תקט, לאחר שמבאר שהאתערותא דלעילא מלמעלה כשאין אתערותא דלתתא אין היא נשארת באדם, כותב שבזה יש לתרץ את קושיית הרמב"ם שבכמה מקומות משמע שהקב"ה גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, וכותב "ותירוצו דחוק ע"ש", וממשיך שע"פ הנ"ל מבואר, כי זה שיש אתעדל"ע עדיין אין זה נשאר באדם אם אין הוא כלי לזה, ונמצא שאין הסיוע מלמעלה מכריח את הבחירה.

אך לכאורה צריך ביאור, דסברא זו שייכת רק כשמסייעין מלמעלה לטובה, אבל זה שהקב"ה מחזק ומטה את הלב לרעה, לכאורה על זה לא שייך לומר סברא זו שאם האדם אינו כלי לזה לא יישאר בו הדבר. והרי הרמב"ם שם עוסק בענין הכבדת לב פרעה שהוא לרעה.

ובאמת שאלה זו היא גם במאמר ד"ה "כי יקריב" שבלקו"ת (שאותו המאמר במאמרי אדה"ז הוא נוסח אחר ממנו), ששם מבאר ג"כ שלפי הביאור בענין שההשפעה היא באתעדל"ע אין זה פועל רושם נצחי באדם יובן ענין "צדיק ורשע לא קאמר", דלכאורה זה מתאים רק על זה ש"צדיק" לא קאמר אבל לא על זה ש"רשע" לא קאמר.

ואולי הכוונה בכל זה היא, שטבעו של אדם הוא, שכאשר עושה איזה מעשה שיהי' מחמת השפעה "מן החוץ", בין לטובה בין לרעה, אין הדבר פועל בו בפנימיותו ומשנה אותו. ובמילא, גם כאשר הקב"ה הכביד את לב פרעה וכיו"ב עדיין נשארה הבחירה בידי פרעה משום שאין זה משנה את מהותו. ועדיין צ"ב.