ברמב"ם בספר המצות מ"ע ד': מצות יראת השם היא יראת העונש. ובד"ה שובה רנ"ט מבאר שיראת העונש היא מקליפת נוגה.

ויש להעיר בכל זה:

א) בכל ספר התניא לא נזכר ענין יראת העונש. עי' פרק ד' ופרקים מ"א ומ"ב.

וי"ל בזה: המבואר בתניא שיראה ואהבה הן גדפין להעלות התומ"צ, יראת העונש שהיא לגרמי' ומק"נ כמבואר בד"ה שובה רנ"ט הנ"ל, פשוט שאינה בכלל זה. ועי' תניא פל"ט בסופו. ולכן אינו מזכיר ענין יראת העונש בפרקים מ"א ומ"ב.

אבל בתחלת ספר התניא בפי"ד ופכ"ה שמבאר האיך כל אדם יכול להיות סור מרע ועשה טוב בכל עת ובכל שעה מדוע אינו מזכיר העצה של יראת העונש?

ובאמת השאלה היא בסגנון אחר: האם במציאות שייך להיות בינוני של תניא ע"י עבודה מתוך יראת העונש?

וי"ל דקיום התומ"צ מתוך יראת העונש אינו אופן ד"קרוב אליך הדבר מאד". והוא עפמ"ש בפי"ג ד"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלקית להיות יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצה"ר כיתרון האור מן החשך". ולפי"ז יראת העונש שהיא לגרמיה ומק"נ ואינה מצד הקדושה כנ"ל, א"כ אין בה האור ה' שמאיר על נפש האלקית ואין בה העזר מהקב"ה ולא היתרון האור מן החשך שכ"ז אינו שייך אלא בצד הקדושה וכמ"ש בפי"ב. א"כ אינה מביאה לקיום התומ"צ באופן דקרוב אליך הדבר.

ולפי"ז מובן מדוע אינו מביא יראת העונש בתניא.

(ולהעיר, בפל"א בתחלתו מבאר מעלה בעצבות, אף שהיא מק"נ. ועי' בספר 'שיעורים בספר התניא' ביאור כ"ק אדמו"ר ע"ז).

ב) והנה בתניא פרק י"ד שם, מבאר האיך "כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה . . כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן . .ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי". דהיינו ע"י התעוררות נקודת המסי"נ יכול להיות סור מרע ועשה טוב בכל עת ובכל שעה. ועד"ז בפרק כ"ה: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ...". עיי"ש בארוכה.

וכל זה לענין קיום המצות בפועל לנצח במלחמה עם היצר להיות סור מרע ועשה טוב. אבל להשיג אהבה ויראה רוחנית בעבודתו שתהא גדפין להעלות התומ"צ מבאר בפרק מ"ב ע' 118 "מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת . . להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה כי שיעור שעה זו אינו שוה בכל נפש . . מ"מ בקושי ובחזקה שתתחזק מאד מחשבתו באומץ ויגיעה רבה ועומק גדול להעמיק בגדולת ה' שעה גדולה בודאי תגיע אליו עכ"פ היראה תתאה". ובע' 120 "והנה כל אדם מישראל יהיה מי שיהיה כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום . . אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה".

ומובן מכל זה שהעבודה בקיום המצות בפועל לנצח במלחמה עם היצר בשעה שלב חומד ומתאוה להתגבר ולהסיח דעתו ממנה ע"י התעוררות נקודת המסירות נפש המבואר בפרקים י"ד וכ"ה, אינה התבוננות גדולה ולא אפי' התבוננות קלה בגדלות ה' אלא התעוררות נקודת המסי"נ לבד ואינו אלא עצה ותושי' להיות סור מרע ועשה טוב בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה בכל עת ובכל שעה גם בשעה שהלב חומד ומתאוה כו'. אבל אין בזה השגה רוחנית דהיינו שאינו מקיים בזה מצות יראה ואהבה להיות לו גדפין להעלות התומ"צ שענינם מבואר מפרק ל"א ואילך1.

כי העבודה במלחמת היצר ע"י גילוי נקודת מסי"נ אינו עדיף מענין המסי"נ עצמו כשעומד בנסיון ממש לקדש השם המבואר בפי"ט. והרי גם כשעומד בנסיון מקיים מצות עשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל, אבל אינו מקיים המצות של יראה ואהבה.

כי לקיים מצות יראה (או אהבה) צריך להתבונן במחשבתו כמ"ש בפמ"א ש"צריך לעורר היראה הטבעית המסותרת . . שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו", ו"אף מי שגם במוחו ומחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה . . מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו".

משא"כ העומד בנסיון לקדש השם כמבואר בפי"ח "אין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל אלא בלי שום דעת והתבוננות". ועי' מ"ש בלקו"ש ח"ח ע' 5 אות ה' ובהע' 27 2.

ג. והנה אעפ"י שמבואר לעיל שאינו מקיים מצות אהו"י ע"י התעוררות נקודת המסי"נ לנצח היצר, מ"מ הרי נקרא 'עובד אלוקים'. כי הרי לפועל עושה מלחמה נגד היצר בכח נפש האלוקית. וכמבואר בפט"ו "שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו". לכן יכול להיות מושל ושולט על היצה"ר לנצחו ע"י "ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלקית" כמ"ש ברפט"ז, דהיינו ע"י שהקב"ה עוזרו כנ"ל מפי"ג.

ואם כנים הדברים הנ"ל נמצא מי שעושה מלחמה עם יצרו בכח יראה העונש דהיינו ע"י הלימוד בספרי מוסר כו' אף שמקיים בזה המצות עשה של יראת העונש אעפי"כ אין לו העזר מהקב"ה ו"אין יכול לו" כנ"ל. משא"כ מי שנדבק בדרכי החסידות ולומד תניא כו' אף במקרה שלא קיים מצות יראה ע"י ההתבוננות בתפלתו, ולוחם נגד יצרו מחמת הרגש יהדותו כו' יש לו העזר מהקב"ה לנצחו ויכול להיות סור מרע ועשה טוב באופן דקרוב אליך הדבר מאד בכל עת ובכל שעה.

ואודה לידידי הר' ח. ר. שעוררני על כל זה.