בספר התניא פ"ה איתא: "...לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו...".

ולהעיר, שבפ"ח הלשון: "וגם אח"כ הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו", ולא "כבשרו".

ב. וגם יש להעיר על מה שכתב רבינו בפ"ח: "כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו". מה נוגע שזה תיכף להרשימו שנשאר דבוק. ולכאורה כן הענין גם אם לא נעשה תיכף. ועוד לכאורה אין טבע העיכול בכל המאכלים שוה. שהרי יש מאכלים שקלים להתעכל ויש מאכלים שאין קלים כל כך להתעכל. וממילא גם הדם והבשר שנעשה מהם לא נעשה תיכף, וכמו שרבינו בעצמו כותב בפ"ה שם בנוגע ללחם: "כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש" (ואז, (לכאורה)) "ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו". והרי אין זה תיכף.

ג. ואולי כדאי להעיר על עוד דיוק: בפ"ז כותב רבינו: "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית . . כי לפי שהי' בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' . . רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף...".

אבל בפ"ח הנ"ל שמדובר במי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, שם כותב רבינו: "וגם אח"כ הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף".

ואולי אפשר לומר שהיות שבפרק ח' מדובר במי שאכל איסור לשם שמים, שזה קל יותר ממי שאוכל איסור למלאות תאות גופו, על כן הרשימו ממנו נשאר רק דבוק בגוף, אבל לא נעשה ממש חלק מהגוף.