ידוע גודל הדיוק של כל מלה בספר התניא, ואביא לדוגמא ראשונה דיוק וביאור נפלא מכ"ק אדמו"ר זי"ע. בפרק ל"ה מתחיל אדה"ז בשאלה, "להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעוה"ז להתלבש בנה"ב שמהקלי' וסט"א מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה, מחלל השמאלי שבלב, שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח..וא"כ למה זה ירדו נשמותיהם להעוה"ז ליגע לריק ח"ו, להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו". ומתרץ בפרקים שלאח"ז, ובאריכות, שבשביל תכלית בריאת העולם, שהוא הגילוי של ימות המשיח, שאוא"ס יאיר בפנימיות בעוה"ז הגשמי, הנפה"א הי' צריך לרדת ולהתלבש בהנה"ב כנ"ל.

והנה, שואל כ"ק אדמו"ר, לכאורה אדה"ז כבר שאל שאלה זו וגם תירץ אותו לפנ"ז, בפרק כ"ז! שאדה"ז מביע נחמה לבינונים, שעשויים ליפול בעצבות ומר"ש בגלל ההרהורים הרעים ותאוות רעות שנופלות במחשבותיהם. ואומר התניא "אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנא' ולא תתורו לבבכם ואחרי עיניכם..ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה, וע"כ צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מ"ע ממ"ש", וממשיך להביא מהזוה"ק שאין להקב"ה תענוג נפלא משום דבר כמו שיש לו ית' מיהודי המתגבר על תאוותיו, ומסיח דעתו מהם. עיי"ש.

אז למה בפל"ה שואל אדה"ז אותו שאלה עוה"פ? אלא, שכד דייקת שפיר בשאלתו בתחילת פל"ה, אינו שואל למה עשה ה' ככה, שיהי' לאדם תאוות מגונות והתקפות של הרהורים מהנה"ב ויצה"ר. דהא ע"ז כבר תי' בפכ"ז. וכאן הוא שואל על "ירידת נשמותיהם לעוה"ז להתלבש בנה"ב שמהקלי'" - זאת אומרת, פארוואס דארף דער מענטש אליין זיין א בהמה, שנה"א יתלבש בתוך הנה"ב, שהנה"א צריך ליכנס ולחוות עולמו של הנה"ב, להיות מלובש בתוכו? ועל זה בא תירוץ אחרת, שהוא בשביל לפעול שהעולם יהפך לקדושה, יעקב צריך להתלבש בבגדי עשו. עד כאן מהרבי. ואולי יש להוסיף עוד שני ביאורים בסגנון זה.

א. בפל"ה מביא אדה"ז משל מזוה"ק, ומבארו "ביאור משל זה, שהמשיל אור השכינה לאור הנר, שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה, אלא ע"י מעשים טובים דוקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלו-ה ממעל להיות היא כשמן לפתילה".

והנה, לעיל בפי"ט הביא אדה"ז משל מנר, מיוסד על פסוק במשלי, "נר ה' נשמת אדם, פי' שישראל הקרויים אדם, נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה..כך נשמת האדם..חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה. היינו, שה'נר' במערכת האדם היא נשמתו, ולא כבפל"ה שאור השכינה הוא הנר. ועוד יש לדייק, דבפי"ט ההדגשה היא על משיכת האש ליפרד מהפתילה ולהכלל בשרשו למעלה, ובפל"ה ההדגשה היא על הצורך בשמן כדי שהאש ישאר כאן למטה.

אלא דאין כאן קושיא כלל, כ"א רעיון נפלא, והשקפת חיים שלימה, איך שיהודי צריך תמיד לחיות עם ציור של שתי נרות מול עיניו, שכיוונם הפכיים. דהיינו מצד אחד, כל הזמן לזכור שנשמתו שבקירבו שואף ומשתוקק לצאת מהגבלת גופו וליכלל באור אין סוף ב"ה. ומאידך, הקב"ה משתוקק שנוריד את אורו פה למטה, שיאיר בגילוי בעוה"ז הגשמי, ע"י השמן שנקרא תורה ומצוות, וכמבואר שם בארוכה.

ב. בפרק ד', מסביר אדה"ז ש"יפה שעת אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב", כי דווקא בעוה"ז מתקיימת האפשרות שיהודי יתאחד עם עצמותו של הקב"ה. "ואף דהקב"ה נקרא אור אין סוף..צמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל..הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא בי' כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי' אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד".

אבל - יכול יהודי לטעון - אני לא מרגיש את אור ה' בתפילין או ציצית או בסיפורים שבספרי נ"ך? הנה על זה בא ההסבר "ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם".

והנה, אחרי זה בפרק מ"ב, מביא אדה"ז משל שלכאורה נראה כאותו דבר. דמבאר שם התבוננות תמידית שצריך תמיד כדי שיהי' לו יראת ה' על פניו כל הזמן, גם לא בשעת התפילה, "יש לו לירא את ה' ע"י ראיית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור א"ס ב"ה מלובש בהם להחיותם". ואם ישאול השואל, הרי אני רואה את העולם, ולא את האור האלקי המלובש בו? ע"ז מתרץ "ואף שהוא ע"י התלבשות בלבושים, הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בו"ד בין שהוא ערום ובין שהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש בלבושים רבים, אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו - השמים והארץ ומלואה - הכל הם לבושים חיצוניים של המלך הקב"ה".

ולכאורה צריך להבין - הרי בפ"ד הסביר אדה"ז שע"י תומ"צ מתיחדים עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי הוא צמצם את עצמו בלבושים תחתונים גשמיים של מעשה המצוות וסיפורי תנ"ך. ובפרק מ"ב הוא אומר שצריך לדעת שכל ועץ ואבן שרואים, מלובש בו המלך, רק שאורו ית' נמצא בכמה לבושים. אז למה אומרים שהתקרבות להשי"ת הוא דוקא ע"י תומ"צ?

אלא דכד דייקת שפיר, אינם דומים כלל וכלל. דבפ"ד מוסיף אדה"ז פרט בהמשל שבזה משתנה כל הענין, ומוסיף חיות ושמחה בגודל מעלת התומ"צ. דהרי בפ"ד אומר במשל שמחבק את המלך, וגוף המלך נמצא בלבושים. משא"כ בשמים וארץ וכל צבאם הרי "יש בהם" אור אלקי, אבל בהם וע"י אין אתה מחבק את המלך בעצמו.

והביאור בקיצור: כדי לברוא את העולם, צמצם הקב"ה אור אין סוף, היינו שסילק אותו מלהתגלות, והאיר רק קו קצר מאורו ית' (שבכתבי האריז"ל מופיע שאותו קו לגבי אוא"ס הוא כמשל טיפת מים לגבי כל המים שבאוקיינוס), והארה דהראה דהארה מאותו טיפה א' מתלבש בלבושים שהם שמים וארץ וכל צבאם. משא"כ, בתורה - הרי אנכ"י הוי' אלקיך - אנכ"י ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית, הקב"ה הכניס את כל עצמותו ומהותו בס"ת, ותפילין וציצית, ובתוה"ק. וממילא, בתומ"צ, אתה תופס ומחבק את המלך בכל עצמותו ממש.