בגליון י' מעיר הרב מ. וו. שי' על מה שאיתא בתניא ש"שבירת התאוות קלה מיסורי מיתה (פכ"ג) וכן כתוב בפכ"ה שלנצח היצר יותר קלה מיסורי מיתה ה' ישמרנו, ושואל שלכאורה שייך לומר כן אם זה לפעמים, אבל אם צריך ללחום כל החיים, אזי לכאורה בכלל אינו קלה מיסורי מיתה ר"ל שהם פעם א' בלבד. ומביא ראי' מגמ' כתובות שיש הבדל בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ומוכח שהכאה שאין לה קצבה חמור ממיתה ר"ל ונשאר בצ"ע.

והביאור הוא כי יש כאן ב' ענינים: ענין א', הוא הנסיון, ובאמת לעמוד בנסיונות תמיד כל החיים זה דבר קשה מאד ובפשטות שזה קשה יותר מלעמוד בנסיון פעם א'.

וענין ב' הוא מה קל יותר לגבי זה שהאדם יהי' מוכן לקבל על עצמו. היינו, אם היו שואלים לאדם מה היית בוחר לקבל, יסורי מיתה ר"ל או היסורים של שבירת התאוות, אע"פ שיוכרח ללחום נגד היצר תמיד כל ימי חייו, הרי פשוט שהאדם יבחר מלחמת היצר בשבירת התאוות, אע"פ שיסורים הם מ"מ הם קלים אצלו לקבלם יותר מיסורי מיתה ר"ל.

וזהו מה שרבינו הזקן אומר, מכיון שאדם מוכל לקבל עליו יסורי מיתה ר"ל למסור נפשו על קידוש השם, הרי בערך ליסורי מיתה, היסורים בשבירת התאוות קלים מאד על האדם לקבלם על עצמו בערך ליסורי מיתה.

ז"א שמבחינת עבודת האדם ויגיעתו ברור שלעמוד במלחמת היצר ולנצחו כל ימי חייו היא עבודה גדולה וקשה ביותר אבל מבחינת מה יותר קל על האדם להיות מוכן לקבל על עצמו, פשוט שיהי' יותר קל לאדם ליבחר יסורי מלחמת היצר מלקבל עליו יסורי מיתה ר"ל.