E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויקהל - תשע"א
רשימות
לרבי שמעון בשעת המסעות האםהי' על המזבח אש שלמעלה?
פירוש חדש בכוונת רש"י בפ' במדבר
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי

ר"מ בישיבה

ברשימות חוברת קפ"ח כתב וזלה"ק : מ"ש רש"י שהי' כופין עליו פסכתר - הרי זה פלוגתת רבי יהודא ורבי שמעון בירושלמי יומא סוף פ"ד- ור"י ור"ש הלכה כר"י? ופירוש זית רענן ביל"ש צו רמז תפ"ד, בפירוש דעת ר"ש "אף בשעת המסעות מדשנין אותה", "ומ"מ אש שהי' מן השמים הי' תחתיו, עיין ברש"י פ' במדבר" - צ"ע עכלה"ק.

והכוונה בהצ"ע הוא, דפשטות מובן דלפי ר"ש לא הי' אש כלל על המזבח (וכדפירשו המפרשים) ואילו הזית רענן (המגן אברהם) נקט דגם לפי ר"ש הי' האש שלמעלה רבוצה על המזבח, גם עפ"ז צריך להבין במאי פליגי רבי יהודא ור"ש?

ולכאורה יש לבאר כוונת הזית רענן, דהנה כתיב (במדבר ד,יג-יד) בנוגע להמשכן והמזבח בעת נסיעת המחנות: "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן: וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרֲתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו", ואיתא בירושלמי (יומא סוף פ"ד על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[1]): "לא תכבה אף במסעות, בשעת מסעות מה היו עושין לה, היו כופין עליה פסכתר דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן הא אילו היה המזבח דליק לא היה בגד ארגמן נשרף? מה עבד לה רבי יודה פסכתר היו כופין עליה מלמעלה, מה מקיים רבי יודה ודשנו את המזבח וירוון, כיי דאמר רבי יודה בן פזי ואכל ושבע ודשן", והפירוש בזה הוא, דרבי יהודא סב"ל ד"לא תכבה" מרבה דאף במסעות לא היו מכבין את אש המזבח, משא"כ ר"ש יליף ממ"ש "ודשנו את המזבח" להיפך שהיו מסירין כל הגחלים והדשן מהמזבח בעת המסעות, היינו שהיו מכבין את האש בשעת המסעות, ומקשה לרבי יהודא הלא כתיב ודשנו את המזבח דמשמע שהיו מכבין את האש, ומתרץ דרבי יהודא מפרש "ודשנו" היינו וירוון (מלשון שובע) וכדפי' בפני משה שם שמשביעיןומשמנין את המזבח, שמניחין עליו האש ועל האש פסכתר ועל הפסכתר בגד ארגמן.

וראה גם בתו"כ פ' צו (פרשה א'): לא תכבה אף במסעות, מה עושים לה כופים עליה פסכתר דברי רבי יהודה, ר' שמעון אומר אף בשעת מסעות מדשנים אותה שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן".

ולפי זה תמהו הרבה על רש"י בפ' במדבר שם, דעל "ודשנו" את המזבח, פירש "יטלו את הדשן מעליו" שזהו כדעת ר"ש כנ"ל, ועל מ"ש "ופרשו עליו בגד ארגמן" פירש "ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת" דזהו כדעת רבי יהודא, וא"כ מזכי שטרי לבי תרי?

עוד מקשים דלמה כתב רש"י ד"אש שירדה מן השמים רבוצה כארי", והרי בירושלמי ובתו"כ לא הוזכר דאיירי אודות אש שירדה מן השמים ומשמע דאיירי גם באש של הדיוט?

ובספר "חידושי הרח"ה" - נמוקי רש"י - (פ' במדבר שם) ביאר, דכיון דמקורו של ר' שמעון שהיו מכבין את האש הוא ממ"ש "ודשנו וגו'" שצריכים להסיר הגחלים והדשן, מוכח דזה קאי רק על אש של הדיוט דרק באש זה יש גחלים ודשן, אבל אש שירדה מן השמים שאין בו דשן, באמת גם לדידיה לא היו מכבין אותו, ולפי שיטתו ליכא קרא דעל אש זה כופין עליו פסכתר, דמובן במילא דאם לא ישרף הבגד, משא"כ לפי רבי יהודא דסב"ל שלא היו מכבין את האש כלל, הרי לדידיה קשה דמה עביד עם מ"ש ודשנו? לכן הוא מפרש דפירוש הקרא הוא להיפך, שצריך לקיים את האש וכו' ולכוף עליו פסכתר.

ולפי"ז א"ש דברי רש"י, דפי' לגמרי כר"ש, דודשנו היינו שצריך לכבות האש של הדיוט, אבל לאידך גיסא גם לדידיה הי' נשאר שם האש שירדה מן השמים וכופין עליו פסכתר כדי שלא ישרף את הבגד, וא"ש ג"כ דבדיוק נקט רש"י אש שירדה מן השמים, כיון דלפי ר"ש רק אש זה הי' קיים בשעת המסעות.

ועי' גם ברא"ם (פ' במדבר שם) שהקשה על מ"ש רש"י "רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות", דמשמע מלשונו דרק בשעת המסעות היתה האש רבוצה כארי ושלא בשעת המסעות לא, ולכאורה למה? וכתב דשמא י"ל שבשעת מסעות כולם היו רואים שהיתה רבוצה, אבל אה"נ שגם שלא בשעת מסעות היתה רבוצה, אלא שאז היתה מעורבת עם אש של הדיוט, לכן לא היתה ניכרת, אבל בשעת מסעות כאשר היו מסירים את הגחלים והאפר של הדיוט מן המזבח, כדכתיב ודשנו את המזבח ולא השאירו בו רק גחלת שירדה מן השמים אז היתה ניכרת צורתה עיי"ש, הרי משמע דגם הרא"ם למד כנ"ל בכוונת רש"י שדשנו האש של הדיוט ונשאר רק האש מן השמים, ובפשטות זהו לדעת רבי שמעון.

ולפי זה י"ל שכן למד גם הזית רענן דזהו אכן שיטת ר"ש, וא"ש לשונו -בדברי ר"ש- "מדשנין אותה": "פי' שנוטלין את הדשן ממנה, ומ"מ אש שהי' מן השמים הי' תחתיו , עיין ברש"י פ' במדבר - היינו דאף שהיו מדשנין את המזבח ומכבין האש, מ"מ זהו רק באש של הדיוט שיש שם דשן, אבל אש שמן השמים גם לר"ש הי' תחתיו, והביא ראי' שזהו כוונת ר"ש ממ"ש רש"י בבמדבר שם וכפי שנת'.

פירוש זה לכאורה סותר הירושלמי והמדרש

אלא שיש להקשות דלפי"ז נמצא דגם לפי ר"ש כופין עליו פסכתר, והלא ממ"ש בירושלמי כנ"ל רבי שמעון אומר אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן הא אילו היה המזבח דליק לא היה בגד ארגמן נשרף? משמע דלדידיה באמת לא כפו עליו פסכתר?

ועוד דבמדרש רבה (פ"ד, יז) איתא: "אש תמיד אף בשבת אף בטומאה, לא תכבה אף במסעות מה היו עושין לה כופין עליה פסכתר דברי ר' יהודה, ור' שמעון אומר אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה שנאמר ודשנו את המזבח, על דעתיה דר' יהודה ניחא שלכך לא הזכיר פסכתר עם כלי המזבח במסעות שנאמר את המחתות ואת המזלגות ואת היעים ואת המזרקות ואינו מזכיר סירות למה שעל גבי האש היו כופין אותה, על דעתיה דר"ש כל כלי המזבח לרבות את הסירות וכו'" הרי קאמר בהדיא דבשלמא לפי רבי יהודא ניחא למה לא הזכירה התורה הסירות - פסכתר - ביחד עם שאר הכלים שהיו נושאין, כיון שהן היו ע"ג האש, אבל לר"ש דסב"ל שלא היו כופים עליו פסכתר א"כ למה לא מנתה התורה גם הסירות ביחד עם שאר הכלים? ומתרץ ד"כל כלי המזבח" מרבה גם הסירות, הרי מפורש כאן דלפי ר"ש לא היו כופין פסכתר על האש ולא כהנ"ל.

אבל עי' בפי' עץ יוסף במדרש שם שכתב וז"ל: ונראה שגם רבי שמעון מודה שהאש שירדה מן השמים היתה נשארת רבוצה תחת הבגד הארגמן ולא הי' שורף הבגד שעליו אף בלא פסכתר וצ"ע ברש"י עכ"ל, וכוונתו נראה דכיון שהי' אש מן השמים א"כ אפילו בלי פסכתר לא הי' שורף את הבגד בדרך נס, דלפי"ז א"ש קושיית ר"ש הנ"ל "הא אילו היה המזבח דליק לא היה בגד ארגמן נשרף" דכוונתו דבשלמא לדידי שנשאר שם רק האש מן השמים א"ש, אבל לרבי יהודא שלא היו מכבין גם אש של הדיוט קשה, ואולי אפ"ל שכן למד גם הבעל זית רענן, ובמה שציין לרש"י כוונתו רק להוכיח דאש מן השמים הי' גם לפי ר"ש.

פשוטו של מקרא אינו צ"ל כמו בדרך הלכה וכו'

אלא די"ל דרש"י נקט - בפשוטו של מקרא- דגם לפי ר"ש היו כופין פסכתר משא"כ במדרש לא סב"ל כן, דלפי שיחותיו הק' של הרבי דרש"י בפשוטו של מקרא אינו צריך לפרש כלל כהמדרש וכו', כיון שהוא מפרש "פשוטו של מקרא", א"כ אפ"ל דלפי פשוטו של מקרא מסתבר יותר לומר דגם באש שלמעלה היו צריכים לכוף עליו פסכתר כדי שהבגד לא ישרף, משא"כ לפי דרך ההלכה והמדרש באש שלמעלה לא בעינן פסכתר, ולפי"ז שוב יש לתרץ דברי רש"י ע"ד מ"ש בנימוקי רש"י, דרש"י סב"ל כר"ש, דלפי"ז א"ש למה נקט רש"י אש שלמעלה דוקא, כיון דלר"ש "ודשנו" קאי רק על אש של הדיוט שיש שם דשן. (ומצינו כיו"ב כמה מקומות בלקו"ש דאם בפשוטו של מקרא אינו מוכרח לומר שהיה נס אין רש"י מביאו. (וראה לקו"ש ח"י ע' 35 ועוד עוד)).

ובנוגע לגוף הקושיא הנ"ל על פירש"י, גם לולי הנ"ל י"ל דבמדרש שם מסיק: "על דעתיה דר"ש ודשנו את המזבח ניחא, על דעתיה דר' יהודה היו מדשנין אותו והיו מניחין שם אש וחוזרין וכופין עליו פסכתר כדי שלא תכבה", ופירש במהרז"ו שם: "ולדעת רבי יהודא פירושו ודשנו את המזבח היינו בתחילה כשבא להכין המזבח למסעות ידשנו, ולא במסעות עצמן" הרי מפורש הכא במד"ר דגם רבי יהודא מפרש ודשנו כפשוטו, ולא כהירושלמי שהוא מלשון שובע, אלא דסב"ל שדשנו רק קודם המסע להכין את המזבח, אבל לא אח"כ בעת המסעות, וא"כ הרי אפ"ל דגם רש"י סב"ל כהמדרש וסב"ל כרבי יהודא.

ולפי המדרש יוצא דגם לפי רבי יהודא ליכא קרא שצריך לכוף פסכתר, אלא דידעינן כן מצד הסברא, ולא כהירושלמי.


[1]) פ' צו ו,ו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא