בסש"ב פי"ב כותב אדה"ז "שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דיבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה. כדכתיב וראית שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, פירוש כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך, שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וס"א שבחלל השמאלי".

ויש לדייק מדוע אדה"ז כותב במשל מהאור שדוחה חושך את המילים "מאליו וממילא", ואילו בנמשל של דחיית הנפש הבהמית כותב את המילים "ממילא" בלבד, ולא מוסיף את המילים "מאליו" דלכאורה ממה נפשך - אם במשל מונח שהחושך נדחה מאליו היה לאדה"ז לכתוב זאת אף בנמשל, ואם לאו - ובנמשל לא מוכח שהנה"ב נדחית "מאליו", אזי לא צריך לכתוב זאת במשל? ובכלל יל"ע מהו כפל הלשון "מאילו וממילא" דלכאורה זוהי אותה המשמעות?

ואולי יש לומר הביאור בזה בדא"פ, ע"פ המבואר בפרק כט בתניא אודות עבודת הבינוני (שהוא כהמשך הביאור לפרק יב) וז"ל "שלכן נמשלה לחושך שאין בו שום ממשות כלל וממילא נדחה מפני האור, וכך הס"א אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם, וגם נפש הבהמית שבישראל כנ"ל, מ"מ הרי כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו, אלא מצד הקדושה כנ"ל, ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החושך מפני האור הגשמי, רק שלגבי קדושת נפש האלקית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה ע"י שפלות ונמיכת הרוח ונבזה בעיניו נמאס, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא לקיים מ"ש משם אורידך נאם ה' דהיינו שמסירה ממשלתה ויכלתה ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החושך מפני אור הגשמי".

- דמוכח שבכדי שהחושך דלעו"ז ידחה נצרך האדם לעבודה הנ"ל, אלא שאי"ז באופן של התעסקות ממש ברע, כי אם כשמתבונן שהחיות דלעו"ז הוא מקדושה אזי היא נדחית בדרך ממילא, ומשום כך לא ניתן לכתוב על סוג עבודה זו שהיא בדרך "מאליו", כי אכן נדרש מהאדם שיעבוד, אלא דכשיעבוד אזי בדרך "ממילא" ידחה הרע דנפש הבהמית, ונמצא שהפירוש "מאליו" הוא ביחס לפועל, ו"ממילא" הוא ביחס לנפעל. - ולכן כשמדובר על עבודת הבינוני שכל ימיו במלחמה אי אפשר לומר עליו שעובד "מאליו", כי נדרש ממנו עבודה ויגיעה לנצח את נה"ב. כי אם שבנוגע לנפעל, שחושך דלעו"ז נדחה ממילא ע"י האור דנפש האלקית.

ומה שרבינו הזקן כותב במשל של אור הדוחה את החושך "מאליו וממילא" יש לומר שאכן שם האור, לא רק דוחה את החושך - הנפעל, בדרך ממילא, כי אם האור - פועל בדרך ממילא, כנראה בחוש דכשמדליקים את המאור, אזי בדרך ממילא נהיה אור. היינו שגם הפועל - האור והנפעל - דחיית החושך נעשים בדרך ממילא.

וענין זה דומה לנמשל לא רק בכללותו שדוחה את החושך, שא"כ אדה"ז לא היה צריך להוסיף את המילה "מאליו", -אלא היה מסתפק בכתיבת המילה "וממילא" בלבד, אלא דבזה בה לרמז שבמשל אכן כך הדבר - דכשמדליקים את המאור, אזי נהיה אור באופן דמאליו והחושך נדחה ממילא, אך בנוגע לעבודת הבינוני, אין להסתפק בהתבוננות של הנפש האלקית בלבד, כי אם נדרש שתהיה עבודה, ואזי במילא תדחה חושך הלעו"ז.