בגליון הקודם (עמ' 48) כתב הרב מ.ר. שי' דאף "שהשמחה מהשכר שבא ע"י יגיעה ועמל הוא שלא לפי ערך השמחה הבאה בלי יגיעה ועבודה", אעפ"כ ראינו "שרוב בנ"א החיים בעוה"ז הגשמי שמחים מאוד בקבלת מתנות".

הנה נוסף על מה שכתבו המערכת - ויפה כתבו - שע"פ הביאור במכתב דתשל"ב הרווחנו דאע"פ שבא בירושה אעפ"כ לא נחסר בהתענוג, כיון שהוא ענין עצמי של מקבל הירושה כו', הנה נוסף לזה י"ל שע"פ הביאור הנ"ל יתוסף ביאור במש"כ בתניא (פרק לג).

ובהקדם דצ"ב למה כותב אדה"ז את התיבות "שלא עמל בו", שלכאו' מספיק היה לומר "כמו אדם השש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק" ותו לא מידי. ומהוספה זו משמע שזה שלא עמל בו מוסיף טעם בהשמחה. וע"ז יש להקשות דהרי זהו היפך המבואר בכ"מ שדוקא העמל מוסיף בהשמחה?

וע"פ המבואר במכתב הנ"ל שעיקר טעם השמחה בדבר שעמל בו הוא לא כ"כ מצד עצם היגיעה, כי אם בגלל שהאדם הוא בחי' משפיע בהדבר ואינו בחי' מקבל בלבד כו', י"ל שבירושה שהאדם נעשה בעה"ב על כל ההון שירש, וזה נעשה שלו ללא שום עמל, הרי זה מראה עוד יותר על הבעלות שלו על הדבר ולכן השמחה היא גדולה ביותר.

ועיין בלקו"ש חכ"ט (עמ' 179 וש"נ) בענין מעלת ירושה על מכירה, עיי"ש. ויתוסף ביאור בכ"ז.

ובכללות הענין יש להוסיף מש"כ בלקו"ש ח"ד שיחה לפרשת עקב (עמ' 1098, וראה ג"כ בסה"מ מלוקט ח"ד בד"ה ויענך וירעיבך שכתב ג"כ כעי"ז) בביאור הפסוק "ויענך וירעיבך וגו' למען ענותך לנסותך וגו'" שנאמר על המן, דאף שהיה לחם מן השמים - עשירות הכי גדולה, מ"מ בגלל שלא היה שלהם ולא היה זה ע"י יגיעה, ולא היו כלי לגילוי כ"כ נעלה, לכן היתה זו עניות הכי גדולה. "ויענך וירעיבך". ועיי"ש בסוף ס"ב שכתב: "יעדער ענין פון א מענטשן פארמאגט, לכה"פ עפעס, וואס איז זיינס אייגנס, משא"כ דער מן, כאטש ער איז תכלית העשירות, איז ער ביי דעם אדם די גרעסטע עניות - ער קען אויף גארניט אנווייזן און זאגן אז עס איז זיין אייגנס". ועיי"ש ביאורו. משמע שאין כלל שמחה בקבלת דבר בחינם.