א. תניא פ"א "אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים, ארז"ל [ברכות סא, ב] צדיקים יצ"ט שופטן שנא' [תהלים קט, כב] ולבי חלל בקרבי, שאין לו יצה"ר, כי הרגו בתענית". ושוב שנה אדה"ז פרקו באגה"ת (פ"ז) "והאיך נשבר הלב ונדכה. הנה מעט מזעיר הוא ע"י סיגופים ותעניות בדורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז"ל [ירושלמי סוטה פ"ה ה"ה] ע"פ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית".

ב. וברשימות כ"ק אדמו"ר (בפ"א) כ' "ר"ח קדושה ב' מת"ז [= ראשית חכמה שער הקדושה פ"ב מתיקוני זהר (זו"ח (תיקונים) קו, ד)] "הרגו בגירסי'". זח"ג רכז: דקטיל לי'". וז"ל הזוהר "וצריך למעבד קיצוץ ביה, למהוי בר נש בלא יצר, כגוונא דדוד דקציץ ליה מניה והרגיה בגרסתיה, הה"ד ולבי חלל בקרבי". [אך בזוהר ח"ג הנ"ל כ' בהאי לישנא "דוד אעבר ליה מלבוי וקטיל ליה הדא הוא דכתיב ולבי חלל בקרבי"].

ולכאו' יש לעיין מדוע באמת נקט אדה"ז "בתענית", ולא כמ"ש בתיקוני זוהר ד"הרגו בגירסיה", ובפרט דהו"ל למנקט בדרך קצרה ולומר "שאין לו יצה"ר כי הרגו" כמ"ש בזח"ג, ולשם מה הוסיף וחלק על הזוהר.

[הן אמת, שכדברי אדה"ז מצינו בדברי הראשונים, ראה בעלי הנפש (להראב"ד) שער הקדושה דכ' "וכן אמרו בהגדה (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, סוטה פ"ה ה"ה) על ענין היצר . . דוד עשה עמו מלחמה וראה שלא היה יכול לעמוד בו עמד עליו והרגו שנאמר (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי . . דוד היה יצרו חזק וקשה והיה צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום וכיון שראה שלא היה יכול לעמוד בו עמד עליו והרגו. יש מי שפירש הרגו בשקים ובתעניות". ועד"ז כתב בארחות צדיקים שער כו ובמגן אבות להרשב"ץ על פרקי אבות פ"ד מ"א. וראה גם בקה"ע על הירושלמי (סוטה שם) "דוד לא הי' יכול לכוף יצרו כל כך והרגו בפעם אחת כלומר הרחיק עצמו מתאות גופניות ע"י תעניות וסיגופים", מ"מ עצ"ע מדוע בחר אדה"ז דוקא בדרכם].

ג. ואשר נראה לבאר בזה בע"ה, דרבה יוכיח, ד"נודע דלא פסיק פומיה מגירסא עד שאפי' מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו" ואעפ"כ "טעה בעצמו לומר שהוא בינוני". ויתירה מזו - לא זו בלבד, לא רק שלימוד התורה גרידא אין בכוחו "להרוג" היצר, אלא גם לימוד התורה מתוך אהבת ה', אין בכוחו לבטל היצר. וכמפורש בדברי אדה"ז בפי"ג ד"אף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו", "ולכן היה רבה מחזיק עצמו כבינוני, אף דלא פסיק פומיה מגירסא, ובתורת ה' חפצו יומם ולילה בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה' באהבה רבה כבשעת ק"ש ותפלה, ונדמה בעיניו כבינוני המתפלל כל היום, וכמאמר רז"ל [ברכות כא, א] הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ומכאן אתה למד, דגם לימוד התורה מתוך "חפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה לה' באהבה רבה כבשעת ק"ש ותפלה", עדיין אין בכוחה להביא את האדם לדרגת צדיק. ולכן הדגיש אדה"ז שהדרך בה הרג דוד המלך את יצרו הוא דוקא "בתענית" ו"למאס את הרע", ללמדך שזו הדרך ישכון אור ה', ולא כמ"ש בזוהר שזהו ע"י לימוד התורה, דלא כן הוא, ועל כרחך ההריגה ע"י לימוד התורה אינה שוה לכל, והיא הוראת שעה שאין ללמוד ממנה.

ד. ועפ"ז יש להוסיף, דאדה"ז לשיטתי' אזיל בפי"ד, דהתם בא לבאר את הדרך ילכו בה הבינונים לקיים את השבועה "תהי צדיק", ד"צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו, להיות מואס ברע, כגון בעצת חכמינו ז"ל [שבת קנב, א] אשה חמת מלאה צואה כו'. וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוגי עוה"ז החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה, וההפך להתענג ולשמוח בה' ע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה כפי יכולתו, אף שיודע שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו, כי אם בדמיונות, אעפ"כ הוא יעשה את שלו, לקיים השבועה שמשביעים תהי צדיק".

הרי עולה ברור דהדרך הברורה להריגת היצה"ר וביטולו הוא ע"י מיאוס בתאוות ותענוגי עוה"ז, שהוא בדומה ל"תענית", ודוקא ע"י "שירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת", ולא הזכיר אדה"ז כלל, שע"י לימוד התורה בתמידות מתבטל הרע, וזה לשיטתי' דלעיל דהדרך לבטל היצר אינה ע"י "גירסא".

ה. אולם שחובה עלינו להדגיש, דמפשטות ל' אדה"ז בפ"א ש"הרגו בתענית" נראה דהריגת היצר ע"י "תעניות" יפה כוחה יותר מאשר בדרך המוזכרת בפי"ד, [אף שכנ"ל בכללות שוים המה], דהרי התם לא נאמר אלא "וכולי האי ואולי", כלומר: שאינו ברור שיצליח בעבודתו לנצח היצר, משא"כ בהריגת היצר ע"י תעניות משמע שהדבר ברור שע"י תעניות "הרגו" דוד ליצה"ר, ומהא דמייחסים את נצחון היצר ל"דוד" משמע שכל נצחון היצר נזקף לעבודתו דדוד, דהרי לא אמרי' דזכה דוד והרגו הקב"ה ליצרו הרע, בראותו את תעניותיו של דוד, [כדמצינו באמת באדר"נ ס"פ לב "צדיקים נוטל מהם יצה"ר ונותן להם יצר טוב שנאמר ולבי חלל בקרבי", ומל' האדר"נ "נוטל . . נותן" נראה שהקב"ה נוטל מהם היצה"ר ולא שהצדיק בכוחו לבדו מבטל היצר], אולם מדיוק ל' אדה"ז עולה, דע"י התעניות הדרך ברורה שיצליח במשימתו ל"הרגו" דיצה"ר.

וכדמות ראיה יש להביא לזה, [דיש בכחו של אדם להיות צדיק] מקל שבקלים המוסר נפשו על קדה"ש, שעליו מעיד אדה"ז בפי"ט דנהפך לבו בקרבו, ומואס בתאוות עוה"ז גם בתאוות שבהיתר, ובזה הוי כצדיק (שאינו גמור - עכ"פ), ובל' אדה"ז "לעמוד בנסיון באמונת ה' . . להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו", ומל' אדה"ז עולה ברור דהזוכה למסור נפשו עקדה"ש - גם אם הוא קל שבקלים - הרי באותה שעה ה"ה מואס בתאוות עוה"ז, גם אלו שבהיתר, ובוחר "לו ה' לחלקו ולגורלו", וזוהי עבודת הצדיקים, הרי שבכח כל אדם לבוא בכוחות עצמו למדרגת הצדיק. ומכאן יש ללמוד דה"ה גם בהכופה יצרו עד מיצוי הנפש ב"תעניות" פשיטא דיכול הוא להרגו ליצרו.

אלא שכפשוט דרך זה, אינה דרך לרבים, שהרי "בדורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז"ל ע"פ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית" (ל' אדה"ז באגה"ת שם), וא"כ פשוט שלא נצטוו כל ישראל - בשבועתם "תהי צדיק" - להתענות הרבה כדוד, ועל כרחך שאין דרך זו, דרך לרבים.

[ועפי"ז מובן שאין לתמוה מדוע לא פי' אדה"ז את השבועה "תהי צדיק" דהיינו להרבות בתעניות, שהרי דרך זו אינה לרבים].

ובזה יעלה יפה דיוק ל' אדה"ז בפי"ד "אין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה' באמת", ומדיוק ל' "משפט הבחירה כל כך", יש ללמוד דיש לאדם "קצת" משפט הבחירה, ולהנת"ל א"ש, דאם יתנהג כדוד המלך או ימסור נפשו לה' הנה בזה ברור שיהפך לצדיק. [אלא שנצטווינו על שמירת הגוף והנפש, ולכן אין "לאדם משפט הבחירה בזה כ"כ", ודו"ק].