בגליון הקודם (עמ' 48) פירש הרב מ.ר. שי' מ"ש במכתב י"א ניסן תשל"ב שאין לאדם תענוג ושמחה בדבר שלא עמל בו, שאין הכוונה שאין שמחה כלל בירושה או מתנה המגיע לאדם בלי עמל ויגיעה, אלא הכוונה היא שהשמחה בקבלת שכר גדולה יותר שלא בערך מהשמחה הבאה במתנה. ובזה רוצה לתרץ קושייתו של הרב א.פ. שי' בגליון תתקמא (עמ' 103) ולתווך עם מ"ש בתניא פל"ג שיש לנו לשמוח בירושתינו כמו שאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק וכו'. ע"כ.

ואיכא למיפרך:

מה שכותב שהאדם שמח בשכר יותר מבמתנה, הנה איפכא שמעינן בהדיא בד"ה 'ויספו ענוים' תרצ"ז ס"ט (נדפס בספר המאמרים תרצ"ז ובספר המאמרים תש"י), שהאדם (לא רק שאינו שמח פחות במתנה מבשכר אלא אדרבה הוא) שמח במתנה יותר מכמו בשכר! וזלה"ק: "שמחת האדם הוא יותר במתנה מכמו בשכר, דמתנה הנה זהו מה שלא הרויח ואינו מגיע לו ע"כ הוא שמח בזה אבל כאשר בא על שכרו הרי אינו שייך שמחה כ"כ מאחר שזהו מה שהרויח בכחו".

ועוד, דלפי דבריו יוצא שהשמחה שבעבודת קיום התומ"צ גדולה יותר שלא בערך לגבי השמחה המבוארת בפרק לג, והרי פרק לג מתחיל "ועוד זאת תהי' שמחת הנפש האמיתית", והוא הוספה על המבואר לעיל מיני' בפרק לא על העבודה בשמחה רבה בקיום התומ"צ (ועיין לקו"ש ח"ג עמ' 1009), וא"כ איזה מקום יש להוסיף כאן (בפל"ג) שמחה זו שהיא פחותה שלא בערך (ועוד יש בזה צער גדול כדלקמן) לגבי השמחה המבואר לפני זה (בפל"א)?

לאידך גיסא, מה שכותב (לגבי המבואר בתניא פל"ג), שגם בירושה ומתנה האדם שמח (אלא שהשמחה פחותה מבשכר), הנה לכאורה קשה (עדיין כקושיית הרב א.פ. כי אי אפשר) לפרש כן ע"פ מכתב הנ"ל, דהנה מפורש שם בזה הלשון: "אויב ער באקומט דאס במתנה איז דאס גאר א דערנידערונג פאר אים און דאס ווערט אנגערופן 'נהמא דכיסופא'", ועוד שם בהוספה שלאחר זמן (משיחת י"א ניסן תשל"ב): "שאין האדם מתענג כשמקבל מתנת חנם ואדרבא מתבייש בזה" (וכן הוא בלקו"ש חלק טו עמ' 95). ועפ"ז קשה (דאפי' את"ל שצריך לדחוק ולפרש הכוונה שאין האדם מתענג במתנת חינם כ"כ (כמו בשכר), ובנוגע לבושה הנה שניהם אמת, שהשמחה והבושה שניהם כאחד שוכנים בקרבו, ע"ד "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", עדיין יוקשה) שהרי בתניא שם בפל"ג כתוב "ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאוד", ואיך אפשר לומר שישמח "בכל לב", בה בשעה שזה "א דערנידערונג פאר אים", והוא מתבייש בזה?

ועוד, דהנה במכתב הנ"ל מציין למגיד מישרים מהבית יוסף (בראשית מהדו"ק ד"ה אור ליה"ש יד טבת), ומבואר שם שהטעם שהנשמה נכספה לרדת למטה הוא כדי ליפטר מהבושת של "נהמא דכיסופא", ובשביל זה נוח לו להבראות, ואיך אפשר לומר לאיש ישראל, שישיש וישמח בעוה"ז ב"נהמא דכיסופא"?! ועוד "בכל לב ונפש ומאד"?!

[ואלו דברי המגיד מישרים בלשונו הק': "דנשמתין עד דלא אתו לעלמא דמו למאן דאכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא כלומר דנשמתין מכספן מגרמיייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוו למיתי לעלמא ונוח להם להבראות, כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למיתי בהאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמרה ויכלון נהמא בלא כיסופא".]

והנה לתרץ קושייתו של הרב א.פ. (לתווך מ"ש במכתב הנ"ל עם מ"ש בתניא הנ"ל ובד"ה ויספו ענוים הנ"ל) אולי י"ל ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חלק טו שם (עמ' 95): "...האט דער אויבערשטער איינגעשטעלט דעם סדר הבריאה, אז דער מענטש זאל זיינע באדערפענישן ניט באקומען מן המוכן, נאר דוקא דורך עמל ויגיעה", עיין שם. ומסתבר לומר לכאורה, דעד"ז מ"ש שעיקר השמחה הוא כשבא ע"י עמל ויגיעה, היינו דוקא בהנוגע לחיי נפשו ועיקר פרנסתו, וכדנראה במוחש שהאדם רוצה לפרנס את עצמו ואינו רוצה לקבל לחם חוקו במתנה (או לקבל במתנה תשלום החשמל והמים וכדו'), ואם ינתן, ל"צדקה" יחשב לו.

והכי נמי משמע לכאורה מהמובא לעיל מהמגיד מישרים "ויכלון נהמא בלא כיסופא". וכן בירושלמי ערלה פ"א ה"ג (המצויין במכתב הנ"ל): "רבי ביבי בשם רבי חנינא אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה דבר בריא שהוא חי מכח הילדה. אמר רב יודא בר חנין סימנא דאכיל מן חברי' בהית מסתכלא ביה".