בד"ה אני לדודי תשל"ב אות ו' מבאר המעלה בביטול היש לגבי ביטול במציאות, שביטול היש דוקא "יקר מאד בעיני ה'", ובהערה 36 שם מביא מסה"מ תרפ"ח בפירוש "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו".

ויש להעיר שלשון זה שהועתק בפנים שביטול היש "יקר מאד בעיני ה'" לכאורה הוא ע"פ לשון התורה אור וישלח כה, דשם מובא המשל דציפור המדברת (שמובא בד"ה אני לדודי שם בהערה 34 - מלקו"ת ס"פ במדבר, ששם מובא זה בשם המגיד) - אלא שלא נזכר שם בפירוש הענין דביטול היש אף שזהו לכאורה התוכן שם, שהתענוג דלמעלה אינו מאמירת קדוש של המלאכים אלא דוקא מאדם "למטה שיש מחשבות זרות רבות הטורדות ומפילות לב האדם וגם האהבה שמעורר חולפת ועוברת ויש לה הפסק כו' אך בשביל החידוש שבזה כו' דבר זה יקר מאד בעיני ה'".

* * *

בתורת מנחם תשח"י חלק א' במאמר דר"ה ד"ה תקעו מובא דתק"ש הו"ע צעקת הלב בקלא פנימאה דלא אשתמע, ובהערה שם צויין ללקו"ת נצבים מד, ב ואילך.

חפשתי שם ולפום ריהטא לא מצאתי שם שיהי' מבואר שתק"ש הוא קלא פנימאה דלא אשתמע אלא רק שהיא צעקת הלב. ולכאורה אין זה הענין דקלא פנימאה דלא אשתמע, והרי להלן במאמר מבואר דתק"ש הו"ע קול פשוט בלי אותיות, הרי שיש כאן קלא דאשתמע אלא שאין בו אותיות.

אך הענין מפורש בסידור עם דא"ח ד"ה אתם נצבים - שהוא המאמר שבלקו"ת שם אלא מרשימת אדמו"ר האמצעי. והענין בא באריכות גדולה יותר בד"ה אתם נצבים לאדמו"ר האמצעי שנדפס במאמרי אדמו"ר האמצעי על התורה. עיין שם.

ומדי דברי בו הנה בד"ה תקעו הנ"ל מבואר הטעם לכך שתק"ש הוא דוקא על ידי שופר מקרן בהמה ולא קול אדם, כי הענין דקול שופר הוא קלא פנימאה דלא אשתמע, וזהו מה שהקול הנשמע על ידי השופר אינו קול האדם אלא קול בהמה ואילו מצד האדם הוא קלא פנימאה דלא אשתמע.

הנה על זה לא צויין על ידי המו"ל מ"מ - ואבקש מקוראי הגליון להעיר אם פירוש זה מובא בדא"ח (בלקו"ת ר"ה מבואר הטעם כי זה מורה על ענין ההמשכה למטה, עיין שם. בזכרוני ג"כ שמבואר כי קול בהמה מורה על ענין הביטול, משימים עצמם כבהמה. אבל אינני זוכר שיובא ביאור הנ"ל).

במ"מ והגהות לסש"ב פרק יח: "גם מחכמה דעשי' שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות: עיין לעיל פרק ו בהגהה, פרק נא, נב. אגרת הקודש סימן כה. וצע"ק". עכל"ק.

ובהערת המו"ל שם מעתיק מהמקומות המצויינים בהערה, ואח"כ מסיימים: "וצע"ק - אריכות וכפל הדברים ופרטי השינויים ממקום למקום".

ולפי זה הצע"ק מתייחס בעיקר לשאר המקומות ששם יש יותר פרטים מכאן (עיין שם).

ולפענ"ד אינו כן, אלא כל הצע"ק הוא על דברי אדה"ז כאן. שאדה"ז רוצה לבאר כיצד בנפש דנפש דמלכות דעשי' יש הארת אור אין סוף ב"ה המאיר בחכמה דאצילות. והנה בכל המקומות המצויינים מודגש התלבשות כל עולם בעולם שלמטה ממנו, כמו בפרק ו': בתוך ע"ס דעשי' אלו הן ע"ס דיצירה, ובתוכן ע"ס דבריאה ובתוכן ע"ס דאצילות שבתוכן אוא"ס". בפרק נא: מל' דמל' דעשי' ובתוכה מל' דיצירה כו'". בפנ"ב: מל' דאצי'..מלבשת בהיכל ק"ק דבריאה..במל' דבריאה..דיצירה..במל' דיצירה . . דעשי'". ובאגה"ק: "ההארה שבאצי' . . מתלבשת בבריאה וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי'. . ע"י התלבשותו במל' דבי"ע" - הרי שבכל מקום ומקום מדגיש רבינו ומפרט התבלשות כל עולם בעולם שלמטה ממנו, משא"כ כאן מדלג על כל העולמות ואומר שבחכמה דעשי' מלובשת "חכמה דמלכות דאצילות" - וזהו לכאורה פירוש הצע"ק, מדוע דוקא כאן מדלג אדה"ז על פרטי דרגות ההתלבשות מעולם לעולם ואינו מזכיר כלל על עולמות יצירה ובריאה.

שוב ראיתי בפירוש גרונם על תניא שג"כ מעיר על זה - וז"ל:

כלולה מכולן גם מחכ' דעשי' כו' חכ' דמל' דאצי': חושב כאן בסגרוגין. והכוונה מובן, שבאמת כך הול"ל: חכ' דמל' דעשי' שבתוכה חכ' דעשי' שבתוכה חכ' דמל' דיצירה שבתוכה חכ' דיצירה שבתוכה חכ' דמל' דבריאה שבתוכה חכ' דבריאה שבתוכה חכ' דמל' דאצי'. עכ"ל.

וזהו הצע"ק - כפי שאומר גרוגם "שבאמת כך הול"ל".

ww w

לכאו"א כפי מדריגתו וכפי מעשיו [גליון]

הנ"ל

בהמשך למ"ש בגליון דפ' משפטים בפירוש לשון הרבי ברשימות על תניא ב"זיווגם - של האבות?" - הנה שוב נמלכתי שאולי כוונת הרבי היא אכן להאבות הקדושים, ואדרבה דוקא לפי פירוש זה אתי שפיר לשון התניא "על כן זכולהמשיךנר"נ כו'" - שלכאורה הול"ל ש"על כן זכושתינתןנר"נ לבניהם אחריהם" וכיו"ב, ומשמעות הלשון היא שהם המשיכו הנשמות בפועל. ועפ"ז שייך זה לזיווגם שהרי המשכת נפש היא על ידי זיווגם.ובהמשך לזה אומר "ועכ"פ כו' נמשך בזיווגם (של האבות) נפש דנפש כו'". ויש להעיר מהמבואר באגרת הקודש סימן ז' שנשמת יעקב אבינו כוללת כל נשמות ישראל כולן.

בגליון י' מקשה הרב א. ר. מ. וו. בתניא פכ"ה ששבירת התאוה קלה מיסורי מיתה, ומקשה ע"ז ממה שכתוב בפרק כ"ז שיכול להיות כל ימיו במלחמה זו, וא"כ הוא מקשה מהגמ' בכתובות (ל"ג, א-ב) שמקשים ממאי דמיתה חמורה, דילמא מלקות חמור הוא, אמר רב אילמלי נגדוה לחנני' מישא-ל ועזרי' פלחו לצלמא. עיי"ש.

ואיני יודע מהי הפשיטות ששבירת התאוה היא כמו מלקות, ואילמלי נגדוה, כי שם הוא יסורים וכאן הוא גם לפי הדעת היצה"ר הוא רק מניעת התענוג ולא צער, ובפרט ע"י ההתבוננות, ד"נופת תטופנה שפתי זרה, ואחריתה מרה כלענה, שזהו חשבון גם ע"פ שכל, וא"כ לאו דוקא שזהו ע"ד אילמלי נגדוהו.

בגליון י' מקשה הר' י. ל. א. במ"ש בתניא פ' י"ח אודות האהבה מסותרת, ושואל שם על מה שמקשה "ואיך נכלל בה גם דחילו", ומקשה הנ"ל דהרי זהו דבר ידוע שיש התכללות המדות א' בהשני וא"כ מהי הקושיא, ואיך נכלל בה גם דחילו עיי"ש בדבריו.

ולכאו' יש חילוק בין התכללות המידות, ששם כשאומרים גבורה שבחסד ה"ז מדת החסד, אלא שבחסד גופא זה ענין של גבורה, משא"כ כאן (כשאומרים שנכלל בה גם דחילו, הכוונה ליראה כמו שהיא בפ"ע, כי זהו בהמשך למ"ש בתחילת הפרק "קרוב אליו הדבר . . בדחילו ורחימו" הרי הכוונה ליראה ממש, ולא כמו שהיא כלולה בחסד, וע"ז הוא מקשה, שהרי ממשיך שם "שהיא אהבה מסותרת" וע"ז הוא מקשה שאם זה אהבה א"כ איך נכלל בזה גם יראה ממש. וע"ז מבאר שאותו הענין שמביא אותו שיהי' לו אהבה שרוצה לידבק זה גופא מביא אותו ליראה שירא מליפרד, שזהו דוקא באהבה מסותרת, משא"כ באהבה ויראה שכליים, הרי האהבה הוא ענין א' והיראה הוא ענין אחר.

בגליון י' מעיר הרב מ. וו. שי' על מה שאיתא בתניא ש"שבירת התאוות קלה מיסורי מיתה (פכ"ג) וכן כתוב בפכ"ה שלנצח היצר יותר קלה מיסורי מיתה ה' ישמרנו, ושואל שלכאורה שייך לומר כן אם זה לפעמים, אבל אם צריך ללחום כל החיים, אזי לכאורה בכלל אינו קלה מיסורי מיתה ר"ל שהם פעם א' בלבד. ומביא ראי' מגמ' כתובות שיש הבדל בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ומוכח שהכאה שאין לה קצבה חמור ממיתה ר"ל ונשאר בצ"ע.

והביאור הוא כי יש כאן ב' ענינים: ענין א', הוא הנסיון, ובאמת לעמוד בנסיונות תמיד כל החיים זה דבר קשה מאד ובפשטות שזה קשה יותר מלעמוד בנסיון פעם א'.

וענין ב' הוא מה קל יותר לגבי זה שהאדם יהי' מוכן לקבל על עצמו. היינו, אם היו שואלים לאדם מה היית בוחר לקבל, יסורי מיתה ר"ל או היסורים של שבירת התאוות, אע"פ שיוכרח ללחום נגד היצר תמיד כל ימי חייו, הרי פשוט שהאדם יבחר מלחמת היצר בשבירת התאוות, אע"פ שיסורים הם מ"מ הם קלים אצלו לקבלם יותר מיסורי מיתה ר"ל.

וזהו מה שרבינו הזקן אומר, מכיון שאדם מוכל לקבל עליו יסורי מיתה ר"ל למסור נפשו על קידוש השם, הרי בערך ליסורי מיתה, היסורים בשבירת התאוות קלים מאד על האדם לקבלם על עצמו בערך ליסורי מיתה.

ז"א שמבחינת עבודת האדם ויגיעתו ברור שלעמוד במלחמת היצר ולנצחו כל ימי חייו היא עבודה גדולה וקשה ביותר אבל מבחינת מה יותר קל על האדם להיות מוכן לקבל על עצמו, פשוט שיהי' יותר קל לאדם ליבחר יסורי מלחמת היצר מלקבל עליו יסורי מיתה ר"ל.