[1]) חי"ט ע' נג. והענין הוא: כי שם מביא דברי הצ"צ שכותב, שזה שעבדא בהפקירא ניחא לי' היא בחי' הבינוני. שע"ז מקשה הרבי שם, איך אפשר שעבדא שבהפקירא ניחא לי' "שעיקר רצונו ונחת רוח שלו הוא בהפקירא .. ומה שעושה ועובד הוא רק בע"כ מצד אימת הדין שלא יכהו בשבט" – יהיה בבחי' בינוני.

כי זה שמבואר כאן בפי"ד, ש"הבינוני היא מדת כל אדם שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה", הוא רק בשעה ההיא באמרו ללבו כו', אבל האדם עצמו לא נהיה עי"ז במהות בינוני.

לכן ע"ז מבאר בהמאמר, שגם בשעה שעבדא בהפקירא ניחא לי', דהיינו, בשעה שהלב חומד ומתאוה, ואפילו אם לא התגבר על יצרו בפועל – באמרו ללבו כו' (כמ"ש בפי"ד), אעפ"כ, מצד הנשמה הוא נמשך להיות בינוני כו', כמבואר שם

[2]) ורק בשעה שעורך דין וחשבון בעצמו צריך ליזכר על מצב נפשו כלפי מעלה, כנ"ל בהשיחה, מתניא פכ"ט.

[3]) שלכן מצינו דוגמת ענין זה, בהתשובה עצמה, שדרך העבודה הסלולה ע"פ שיטת ספר התניא וספר אגה"ת (כדלהלן), אינו כ"כ העומק של התשובה שעל החטא, אלא מצב העבודה של האדם – שע"י התשובה.

עי' בלקו"ש ביאורים על לקלוי"צ, סי"ד, שמחלק בין תשו"ת לתשו"ע, דבתשו"ת יש בה רושם מהחטא, שלכן צריך שיאמר הבע"ת "אי אפשי", משא"כ בתשו"ע שהוא לאחר שעשה תשו"ת וכבר נקי הוא מהחטא, לכן צריך שיאמר "אפשי".

וע"ז מבאר, שהתשו"ת – היא בתנועה של "אסורה מכאן" כי יש בו רושם מהחטא. משא"כ התשו"ע, אף שהיא "בחילא סגי" (כמ"ש באגה"ת פ"ח) הרי היא ב"חילא סגי" רק לדבקה בו ית', אבל אין אין בה תנועה של "אסורה מכאן", כי אין בו רושם מהחטא.

ובהערה 28 מוסיף, שהתשובה מאהבה רבה (תשו"ע), שצמאה נפשו ביתר עז כו' עד שזדונות נעשו לו כזכויות, המבואר בתניא פ"ז, שהיא ודאי בתנועה של אסורה מכאן (מהחטא) שהרי היא מתוך צמאון "כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות", כמ"ש בתניא שם, הרי תשובה זו – היא כענין בחי' "הוראת שעה", שאינה דרך סדר עבודה הקבועה, דסדר הרגיל הוא, שהתשו"ע היא לאחר שעשה כבר תשו"ת, ובמילא, כבר נתכפר לו החטא ואין בו רושם מהחטא. ולכן דוקא בהתשובה זו שמאהבה רבה כו', מכיון שהיא מתוך החטא, הזדונות נעשו לו בה כזכויות. משא"כ בהתשובה שבחילא סגי שבאגה"ת, שאינה מתוך החטא, לא נעשו בה הזדונתו כזכיות.

אעפ"כ, באגה"ת, אינו מביא כלל ענין התשובה שמאהבה רבה מתוך צמאון כו' הנ"ל, אלא רק התשובה שבחילא סגי, כי באגה"ת מבואר ענין התשובה ע"פ עבודה מסודרת, שהתשו"ת קודמת להתשו"ע.

הרי שמצינו גם בענין התשובה עצמה, אף שהתשובה מאהבה רבה עמוקה יותר, אעפ"כ, באגה"ת מבאר מצב האדם בעבודה – שע"י תשובה מסודרת (שהתשו"ת קודמת לפני התשו"ע), ולא פעולתה של התשובה העמוקה יותר שמאהבה רבה הנ"ל על נפש האדם.

[4]) אף שבפכ"ה לא קאי על הבינוני דוקא (כדמשמע מהמשך הפרק שם ומפכ"ד), אלא על כל אחד, שכל אחד יכול לעורר בעצמו דו"ר כדי לעבוד ה' "בלבבך" וגם לנצח היצר עי"ז, אעפ"כ, הרי מעורר בלבבו דו"ר עכ"פ. משא"כ בפי"ד, שמדובר על כל אדם גם בשעה שהלב חומד ומתאוה אצלו שלא עורר בלבבו דו"ר כלל.

בשיחת ש"פ כי תצא ה'תשנ"א(ספרהשיחותתשנ"אע׳ 799)אומרכ"ק אדמו"רשמקומוהאמיתישליהודילארקלמעלהמעולםהאצילותאלאגםמצמצוםהראשוןבגללש״מחשבתןשלישראלקדמהלכלדבר". ובהערה 29 שם, שמקומו של יהודי למעלה מהצמצום שנקרא "רבוע" בלשון הקבלה שלמעלה אפילו מהצמצום הידוע דעיגול הגדול, וז"ל:״ובפרטיותיותר – לא רקהצמצוםשבבחי׳עיגולאלאגםהצמצםשלפניזהשהוארבועולאעיגול (כדאיתאבספריקבלה, ומובאלעתיםנדירותבדרושיחסידות (ראהספרהמאמריםתרנ״טע׳עזבהערהד״הרושם. וש״נ))״.

בהערתהרבי למאמר אדמו"ר הרש"ב המשך תרנ״ט שםמבאר הרבי הענין דמקום פנוי דרבוע שלמעלה ממקום פנוי דעגול ומסמן למאמר ד"ה העושה סוכתו תרע"ד: ״אוליהכוונהלמ״שבשערהיחודר״פט״ושהואיו״דדס״גשבטטה״עכמ״שבספרעמקהמלך .. מוכחדהיינויו״דשלמלויה״יאחרונהדס״ג . . דבמקוםפנוינמצאג״כרשימושלא״סונקראאורקדמוןורשימושלהמלבוששמכניסאותובשםנקודהדהיינויו״ד (ולכןנקראמקוםפנויזהאוירקדמון). אבלמקוםפנויזהאינוהחללומקוםפנוישבומדברבע״חבתחילתו .. כיהואלפניהצמצוםשבבחי׳עגול, מרובעולאעגולוכו׳.ובדברירבותינוע׳עד״זד״ההעושהסוכתורדע״ת״.

וגםבאג״ק (אג׳שס, ח״בע׳שלו. למהר״שרבקין) מזכיר הרבי ענין דב' הצמצומים דרבוע ועגול ומסמן לד"ה העושה סוכתו:״שהצמצוםהראשוןהואבסודרבוע .. במאו״אעאותו׳: כלדברמרובעבנוקבא .. הארץהיאמרובעת .. ובד״ההעושהסוכתורדע״תביאורעניןעיגולאוריבוע״.

יוצאמכלזהשישמדריגהשלפני הצמצוםהנקראתריבועשהיאלמעלהאפילומעיגולהגדול.ושניהמדרגות מבואריםבד״ההעושהסוכתותרד״ע (עייןבהמשךע״בח״אע׳תטז).

אבלכד יעויין שם, הנה מבוארדעיגול היאאות״ס״שאינושייךלגילוי.דהיינו,אורחוזר שלמעלה מדרגת ריבועשהיאאות״ם״שהואשרשהאורישרהשייךלגלוי. עיין שם הביאור באריכות ע"ד ההבדל בין עיגול שאינו שייך לגילוי ורבוע שהוא השייך להתגלות ואיך שיש עגול ורבוע גם לפני הצמצום.

ומבאר שלכן סוכה שתחת האילן פסולה כי המקיף דסוכה שייך לעגול שלמעלה מהמקיף דאילן שנמשך מרבוע השייך לגלוי.

לכאורה,המבוארבד״ההנ״להואההיפך מהמבוארבהערה 29 דשיחת כי תצא הנ"לוגם בהערת הרבי ברנ"ט שהצמצום דרבועלמעלהמהצמצום דעיגול?!

וספר ליהמשפיער׳מ״גשהיהלואותושאלהכשיצאהשיחהלאורבתשנ״בואפילוכתבלרביאודותיו (אבללאקבלתשובה). ותירץהרמ״גבדוחקשכוונתהרבישמדריגתרבועשהוא המקור דאור פנימי שלפניהצמצוםלמעלהמעיגולהגדולשהוא האור המקיף שאחריהצמצום.

והרבלי״גמא״יהסביר לי שכוונתהרבילמרות שנמשך האור דרבוע למטה בפנימיות, באמתמקורהאורפנימי (רבוע) למעלהמהמקורדאורהסובב (עגול) כמבוארבד״הביוםעשתיעשריוםתשל״א (מלוקטג׳ע׳קה) ״דשורשהפנימיהואבפנימיותמקיף״.

ואוליעודישלתרץבדרךאפשרשכוונתהרביע״דהמבוארבד״הויהיוחיישרהתש״ל (מלוקטו׳ע׳ טז-יז),שבאורהסובבהצמצוםרקסילקהאוראבללאעשהבהשנוימשא״כבאורהממלאהצמצוםשינההאורעצמובפנמיות״דפעולתהצמצוםבאורהגבולהיאבהאורעצמו, שע״יהצמצוםבאבמדהוגבוללפיערךהעולמות, ממלאכלעלמין. ופעולתהצמצוםבאורהבל״גהיא (לאבהאורעצמו, אלא) שלאיאירבמקוםהחלל״.שבזה לכאו' ישכחוחדוש בצמצוםדאורהממלאלשנותטבעהאור (ולארקלסלקאותושלאיתגלה),משא״כבצמצוםדאורהסובב.

ואוליזהכוונתהרביבשיחההנ״להערה 29 שהצמצוםדרבועלמעלהמהצמצוםדבח׳עגול.

איתא בתניא פ"ב: "ונפשהשנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי, וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח, פי' מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח, כךעד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב בני בכורי ישראל, בנים אתם לה' אלהיכם, פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'".

בפ"א כתב רבנו הזקן: "אךביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות, דכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא, וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה".

וידוע השאלה מדוע ה'חלק אלוה ממעל ממש' היא רק ה'נפשהשנית', והנפש ש'מצד הקליפה וסטרא אחרא' היא ה'נפש אחת' והראשונה? לכאורה היה מתאים יותר להיות להיפך[5].

ובפרט לפי מ"ש רבנו בפכ"ט: שה"נפש הבהמית שבישראל . . כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה כנ"ל ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה. . רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמ"ש בזה"ק".

וי"ל עפ"י מ"ש רבנו בפכ"ט שם: "הס"א שהיא היא האדם עצמו . . ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה . . אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו", עכלה"ק.

בתניא עם חסידות מבוארת כרך א (ע' סד ובהערה 44) כתבו: "נפש אחת [הנכנסת לגוף בראשונה] היא הנפש שמקורה מכוחות הטומאה והרע וכו'. כמבואר בחז"ל שהיצר טוב נכנס לאדם רק בהיותו בן י"ג שנה (ראה קהלת רבה על הפסוק (ד, יג) "טוב ילד מסכן גו'". וכן הוא בזהר ח"א קעט, א), והוא זמן עיקר כניסת הנפש הקדושה באדם, וכלשון רבנו (בשולחנו, או"ח סוס"ד במהדורא תניינא): "ועיקר כניסת הנפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה".

"ולכן קורא לנפש שמצד הקליפה בשם "נפש אחת" ולנשמה הקדושה "ונפש השנית" (לקמן רפ"ב) - אף שהנשמה הקדושה היא עיקר מהותו של אדם מישראל - כי נפש דקליפה נכנסת לגוף בראשונה (עי' ספר המאמרים עת"ר (לאדמו"ר הרש"ב) ע' סג)", עכ"ל[6].

ברם לפי"ז לכאורה הול"ל בתניא "נפש אחת [ו]ראשונה" או "נפש ראשונה" וכיו"ב, משא"כ לפי הנ"ל שהנפש הבהמית היא היא האדם עצמו, א"ש מה שכתוב 'אחת' (ולא ראשונה), ורק אח"כ נאמר הנפש האלקית שהיא השנית מחמת שאיננו האדם עצמו.

לפי"ז נראה לבאר גם מה שמדייק בתניא בס' 'הלקח והלבוב' בפ"ב (ע' כה): "ונפשהשנית בישראל היא חלק אלוה. הוסיף מלת 'היא', ואצל נפש אחת דקליפה לא אמר 'נפש אחת היא מצד הקליפה וסטרא אחרא'"? [ע"ש מה שתירץ].

ועפ"י הנ"ל י"ל דכיון שהנפש הבהמית היא היא האדם עצמו, לכן לא אמר 'היא', משא"כ הנפש האלקית שאיננו האדם עצמו לכן נאמר 'היא' [כאילו הוא גוף אחר, וע"ד "מאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד"] שהרי על נפש האלהית נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא, שנתת בי דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים", וא"ש.

[5]) ראה לקוטי ביאורים (להר"י קארף) תחילת פ"ב.

[6]) והוא ע"פ הערות הצ"צ לתניא, הובא בלקוטי ביאורים, שם.

בתקופה האחרונה של חיי כ"ק אדמו"ר מהר"ש בעלמא דין, (קיץ תרמ"ב, כשלשה חדשים לפני הסתלקותו בי"ג תשרי תרמ"ג), אמר מאמר ד"ה להבין ביאור ענין מארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז וכו' (נדפס לקו"ת – תורת שמואל תרמ"ב ע' שפו). וכעבור חדשיים אמר ד"ה כי תבוא וגו' [ע' תנא ואילך, וכפי שכבר נסמן שמיוסד על מאמר הידוע ד"ה הבאים ישרש יעקב וגו' שבתו"א שמות], שמבאר העילוי המיוחד במעלת העשי' דוקא, וקיום המצוות מעשיות דוקא.

ויש להעיר בכללות שמצינו אצל כ"ק אדה"ז שלפני הסתלקותו עסק בכתיבת אגה"ק סי' כ"ף ["כי"ק אדמו"ר הרב ז"ל בעצמו ולשונו לשון הזהב שכתב באמת שבוע לפני חליו ואיננו כי לקח אותו אלקים" - רשימת הצ"צ] וכן רשימת נפש השפלה [נדפס באג"ק אדה"ז ע' קנא].

וכ"ק אדמו"ר מבאר [לקו"ש חט"ז ע' 41] שהתוכן דשני התורות הם הדגשת המעלה של עשי' [גשמיות]. ומבאר בהמשך השיחה שדוקא בסמיכות לההסתלקות מודגש העילוי המיוחד בעשי' דוקא.

*

בהמשך למאמר ד"ה כי תבוא, יש ד"ה "וביאור הענין" [ע' תס]. וכשמתבוננים בהמאמר רואים שתוכן הענינים זהים למ"ש במאמרו של אדה"ז ד"ה ענין היום לעשותם, בענין ממכ"ע וסוכ"ע ומעלת עשי' המצות בגשמי' דוקא עיי"ש [נדפס בס' "מאמרי אדמו"ר הזקן- הנחות הר"פ" ע' קלה].

והנה בהנוגע למאמר זה של אדה"ז, מסופר בשיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ [סה"ש תש"ד ע' 29]:

בשנת תקע"ב ("חדש שבט תקע"ב, דובראוונע") הי' אדה"ז במקום מסויים ואמר אז מאמר ד"ה היום לעשותם, וכשאדמו"ר האמצעי שמע זה המאמר נפחד מזה . . כעבור לערך שנה נסתלק אדה"ז".

ומסיימים בטוב[7].

[7]) בקשר להו"ל של "לקוטי תורה- תורת שמואל תרמ"ב" יש להוסיף עוד איזו ציונים:

ע' קסד - כי תשא- ראה ד"ה כי תשא תרע"ט. תשי"א.

ע' קצג- ד"ה זכור וגו' - ראה ד"ה זה תרע"ח. תשמ"ג.

ע' רעט- ד"ה כמה מעלות טובות וכו' - ראה ד"ה זה תשי"ח.