*) וכן משמע בפרק לז עמוד 94 - "אזי גם כללות החיות של עוה"ז שהיא קליפת נגה עכשיו תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה", היינו שהבירור הוא בהחיות, שעולה מהטומאה וחלאה, שזה נשאר למטה.

בד"ה 'את שבתותי תשמרו' דש"פ בהר עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' תד ואילך) מבאר בארוכה איך שבכל שבת יש ג' בחינות. דבפסוק "את שבתותי" - ל' רבים, משמע דיש שתי שבתות שצריכים שימור; ובפסוק "ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" משמע, שמלבד השבת שצריך רק "לשמור" יש עוד שבת שנצטוינו "לעשות".

והם ג' מדריגות וענינים זה למע' מזה: הבחי' הא' - שמיקדשא וקיימא; ומביא בזה ב' דעות מהמד"ר: דעת גניבא שמביא משל על הענין דשבת מכלה וחופה, ודעת רבנן שהביאו משל מטבעת וחותם, עיי"ש, שבכללות מפרש שם במאמר דזהו בחי' בינה. והבחינה הב' הוא מה שנש"י "עושים" את השבת, שמקדשים את השבת, שממשיכים בחי' החכמה שנק' 'קדש' שלמע' מבינה, (ובהמשך מבאר שם שזהו המשכת התענוג "וקראת לשבת עונג"), וזה נמשך ע"י העבודה בששת ימי החול ע"י המס"נ שבתפלה והתורה שלאחרי התפלה וכו', עיי"ש. והבחינה הג' - בחי' 'שבת שבתון', בחי' עצמות התענוג, שזה נמשך בדרך ממילא בבחי' אתעדל"ע מצ"ע, בחי' מתנה וכו', עיי"ש בארוכה.

והנה בהמאמר בסוף אות א בא לבאר איך שכל ג' הבחי' הנ"ל מרומזים בפסוקי 'ויכולו': ד"ויכל אלקים" זהו הבחי' הא' שנמשך בשבת, שע"ז הובא במדרש ב' הדעות הנ"ל דגניבא ורבנן. והבחי' הב' - זהו מה דאי' במד"ר שם: "ומה נברא בו לאחר ששבת - שאנן ונחת שלוה והשקט", ומפרש ד'נברא' הוא לשון גילוי (ומביא ראי' ע"ז, עיי"ש), והיינו דמה נתגלה לאחר ששבת? וע"ז עונה המדרש: "שאנן ונחת וגו'", שזהו הארת התענוג שנש"י ממשיכים ע"י העבודה בששת ימי החול, וכנ"ל. ועל הבחי' הג' מבאר במא': "ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי, וכ' המזרחי שזהו ששבת גם משאנן ונחת שלוה והשקט", שזהו הבחי' ד'שבת שבתון' הנ"ל.

ולכאו' צ"ב, איך אפשר לומר ד"וישבות ביום השביעי" זהו כבר בחי' הג' שלמע' גם מהענין ד'שאנן ונחת וכו', והרי בכתוב נאמר "וישבות ביום השביעי" תיכף בהמשך ל"ויכל אלקים ביום השביעי", שזהו הרי הבחי' הא' כנ"ל?

ומה שהובא במאמר מהמזרחי, הרי אין זה שכך מפורש בהמזרחי הלשון הזה שבמאמר, ש"וישבות ביום השביעי" - "זהו ששבת גם משאנן ונחת שלוה והשקט", דהרי במזרחי לא נתבאר כלל ג' דרגות, אלא ד"ויכל אלקים ביום השביעי" הכוונה בזה שנמשך בו המנוחה, ואח"כ וישבות ביום השביעי ששבת גם מזה עיי"ש. וא"כ במאמר דידן שנתבארו בו ג' דרגות זה למע' מזה בענין השבת, איך זה ש"וישבות ביום השביעי" זהו הבחי' הג', אף ש"ויכל אלקים" שנכתב בסמוך לו הוא הבחי' הא'?

ובאמת עוד תגדל התמיהה כשמעיינים במד"ר בבראשית פרשה י קרוב לסיומו, דרואים שם שהדרשה הנ"ל ד"ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן וכו'" היא, כמבואר במפרשי המדרש שם, על הפסוק "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", ונמצא דהענין ד'שאנן ונחת' שזהו הבחי' הב' שבשבת - נרמזת בסוף הפסוקים ד"ויכולו". ולכאו' לפי המבואר במאמר - הענין ד"אשר ברא" היה צריך להיות בין "ויכל אלקים" ל"וישבות ביום השביעי", שהם הבחי' הא' והג' דשבת?

[ולהעיר גם מלקו"ת בהר בד"ה 'את שבתותי תשמרו' וביאורו (עמ' מב, ד) - שמדבר ג"כ על הפסוקים ד'ויכולו', ואמנם כללות הביאור שם הוא בענין אחר, אך מ"מ מבואר שם בקשר לב' הפסוקים ד"וישבות ביום השביעי" ו"כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא" הנ"ל, דהשביתה הראשונה זהו 'שבת תתאה', ששבת מכל אשר עשה, והפסוק השני זהו בחי' 'שבת עילאה', ששבת גם מכל אשר ברא, עיי"ש בפרטיות, - שזהו הסדר בד"כ בחסידות דכשנמצא בפסוק א' ב' ענינים באותו לשון הרי מבארים בזה שהענין השני הוא הבחי' הנעלית יותר, ולדוגמא כשמובא ב"פ הוי' בפסוק אחד (וכיו"ב) -, ואילו כאן במאמר דעטר"ת (וכ"ה גם בד"ה הנ"ל דשנת הש"ת) מבואר ד"וישבות" זהו כבר הבחי' הכי נעלית, והוא נמצא בסמוך לבחי' הראשונה, ורק אח"כ נרמז בפסוק שלאח"ז המדריגה הב' שבשבת. והדבר דורש ביאור].

ואולי י"ל הביאור בזה, דזה מתאים מאד לכללות הביאור שבמאמר על הפסוק ד"את שבתותי תשמרו" - דישנם שתי שבתות שצריכים שמירה, ומבאר שם דשמירה שייך לומר בהמשכה שהיא בבחי' אתעדל"ע מצ"ע, ואין אנו צריכים לפעול את ההמשכה, רק לשמור מדברים שעלולים למנוע ולעכב את ההמשכה, וכפי שמבאר בהמאמר מה הם ב' השמירות בעבודת האדם; ויש עוד בחינה בשבת שצריכים ל'עשותה', שזה נמשך ע"י עבודתנו דבאתעדל"ת אתעדל"ע, עיי"ש בארוכה.

ועפ"ז אפ"ל בדא"פ דזהו הטעם שהכתוב ב'ויכולו' מחלק את הענין השני בפסוק בפ"ע, משום שהמדריגה הראשונה והשלישית הם שייכים זל"ז, דבשניהם אין צריך ל"עשותם" אלא רק ל"שמרם", משא"כ המדריגה השנית שהיא תלויה ונמשכת דוקא ע"י עבודת האדם. הרי אף שמצד סדר המדריגות הרי זוהי הדרגה השניה, אך מ"מ היא בסוג בפ"ע (נפרדת) מהדרגה הא' והג', משום שהם נמשכים בכללות מעצמם, משא"כ הדרגה הב'1.

אולם עצ"ע, דבד"ה 'את שבתותי' תרל"ה (סה"מ תרל"ה ח"ב עמ' רפט ואילך), שבכללות הוא אותו מאמר שבעטר"ת (וכפי שצוין שם בתרל"ה ע"י המו"ל), ושם ג"כ הביאור בהפסוקים ד'ויכולו' הוא כבעטר"ת, הנה בנוגע להביאור דפסוק 'את שבתותי' - מפרש בעמ' רצג ואילך דקאי על השבת ד'מיקדשא וקיימא' (והוא הבחי' הא' הנ"ל), והשבת השני' שבפסוק 'את שבתותי', הוא השבת שצריך לקדשו - "לעשות את השבת" -, שהוא הבחי' הב', המשכת החכמה, עיי"ש. ואף שהמאמר שם לא נגמר בגוכי"ק, הרי גם בקטע שנדפס שם בהמשך למאמר מפרש ג"כ ב' השמירות על השבת בעצם, ועל השבת שצריך לקדשו, עיי"ש.

ולפ"ז הרי א"א לומר את ביאורנו דלעיל, (דמצד השייכות דשבת הא' והג' שבהם שייך 'שמירה', משא"כ השבת הב' שענינה לא שמירה אלא 'עשיה' - לכן נאמר ב'ויכולו' "וישבות" (שהוא הבחי' הג') תיכף ל"ויכל" (שהוא הבחי' הא'), וכנ"ל בארוכה), דהרי כאן מבאר דגם בבחי' הב' דשבת - "לעשות את השבת" - ישנו ענין ה'שמירה'.

אמנם בעטר"ת, וכן במאמר דת"ש, מפורש כמ"ש לעיל, דב' השבתות שצריכים "שמירה" הם הבחי' הא' והג', שהם בבחי' אתעדל"ע מצ"ע, משא"כ הבחי' הב' - שענינה "עשיה" וכנ"ל, ועפ"ז מובן הסדר דהפוסקים ב'ויכולו'.

[ובאמת גם ללא התמיהה דלעיל (בהנוגע להפי' והסדר ב'ויכולו') צ"ע בכללות הביאור שם בתרל"ה, - משום דאינו מבאר כלל מהם הג' בחינות? דבשלמא לפי המבואר בלקו"ת הנ"ל (וכן באוה"ת פ' בהר בארוכה ובכו"כ אופנים) דכללות ענין השבת נכלל בשתי בחי' (מתאים למארז"ל "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן כו'"), אז מבארים ד'את שבתותי תשמורו' קאי על כללות המדריגות דשבת, ו"לעשות את השבת" אינו בחי' בפ"ע, ראה באוה"ת שם; וכן במאמרים אלו גם נת' דשני הלשונות ד'שביתה' שב'ויכולו' הם בסדר דמלמטלמ"ע, ודלא כהמבואר בעטר"ת2, וכנ"ל.

אך לפי המבואר בתרל"ה שמקדים דעפ"י הפסוקים ד'ויכולו' נמצא דיש כאן ג' בחי', וכמו שנת' בעטר"ת ובת"ש, הנה בהמשך המאמר כשמבאר את הפסוק ד'את שבתותי', ומבאר בפרטיות מהו ענינם של המדריגות בשבת, - מבאר ענין 'שמירה' הב' בהבחי' ד"לעשות את השבת", המשכת בחי' חכמה, שהוא הבחי' הב' דשבת, וכנ"ל, וא"כ אין כאן אלא ב' בחי' בשבת, הן מצד עבודת האדם והן מצד הבחי' הנמשכות מלמעלה, שזה מתאים להדרושים המבארים כללות ענין השבת לב' בחינות, וכנ"ל מלקו"ת; ולאידך כל הביאור שם בתרל"ה בנוגע לב' הבחי' הוא ממש ע"ד הביאור שבעטר"ת ות"ש, ולא כבלקו"ת וכו', עיי"ש היטב, וצ"ע בכ"ז].

ויש להוסיף בדא"פ, שע"פ הביאור שבעטר"ת ובת"ש יומתק מאוד שדוקא בפסוק שמדבר על הבחי' הב' (לפי הביאור שבמאמר דעטר"ת), ששייכת לעבודת האדם דוקא יותר מבשאר הבחינות, - נאמר "אשר ברא אלקים לעשות", שע"ז נאמר במד"ר (פי"א, ו): "אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון", (הובא ריבוי פעמים במיוחד במאמרי ושיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו), היינו שזה תלוי בעבודת האדם; משא"כ בהבחי' הא' והג' שרק צריכים שמירה, נאמר רק "ויכל אלקים גו'" וכן "וישבות" - שמדבר על הקב"ה, משום שאלו ב' הדרגות נמשכים מלמע' באתעדל"ע, משא"כ הדרגה הב' וכנ"ל.

1) ולהעיר דאמנם בלקו"ש ח"ג בשיחה לפרשת שמיני (ע' 957 בהפנים, ובהע' 8) כשמדבר על ג' הבחינות הנ"ל, וכפי שמצויין שם לד"ה 'את שבתותי' ת"ש שהוא המאמר דעטר"ת וכנ"ל, מחלקם לשתים באו"א,

- הבחי' הא' והב' זהו ענין א': זה ששבת היא חלק משבעת ימי הבנין, אלא שביחס לששת ימי החול הרי"ז קודש, עיי"ש; ולאח"ז יש עוד ענין איך ששבת הוא מעין דלעתיד, שזהו הבחי' ד'מתנה טובה יש לי בבית גנזי', שהוא הבחי' הג' הנ"ל -

משום שבנוגע להמבואר שם (וכפי שהוא גם בפשטות מצד סדר המדריגות בסדר ההשתלשלות וכנ"ל), הרי הבחי' הב' משתווה וקרובה לבחי' הא', והבחי' הג' היא ענין בפ"ע; אך בנוגע לתוכן המאמר ד"את שבתותי תשמרו" שבעטר"ת, שבא לבאר הענין ד'שמירה' ו'עשיה', הרי בזה משתווים הבחי' הא' והג', והבחי' הב' היא ענין בפ"ע.

2) ואולי יש לבאר הא דבעטר"ת הביאור הוא לא באופן דב' הלשונות הם מלמטלמ"ע, אף שלכאו' בד"כ זהו הסדר בחסידות בב' לשונות שוים הסמוכים זל"ז, וכנ"ל, - נוסף על הטעם המבואר בפנים לכללות הביאור שבעטר"ת - י"ל דכאן גם עפ"י פשוטו אין זה דאותו לשון ממש נזכר ב"פ, דהרי "וישבות ביום השביעי" הוא סיפור דברים, ש"ויכל אלקים ביום השביעי", וכן גם "שבת" וכו', ואילו הפסוק ד"כי בו שבת מכל מלאכתו", אינו עוה"פ סיפור הדברים איך שהקב"ה שבת, אלא נתינת טעם דקאי אדלעיל מיניה: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו". ולכן אפשר לבאר גם את הביאור שבעטר"ת, ד"וישבות" הראשון הוא הבחי' הכי נעלית, וכנ"ל בפנים.

מצינו בדרז"ל (סוטה לה, א), שדוד המלך ע"ה נענש על שאמר "זמירות היו לי חוקיך" (וכמשנ"ת בתניא בקו"א ד"ה דוד זמירות קרית להו).

והנה, פסוק זה ד"זמירות היו לי חוקיך" ודאי נאמר ברוה"ק, וכפי שהוא הלשון בתניא סוף פ' מו "וז"ש אסף ברוח הקדש", דמוכח לכאורה שכל ס' תהלים כן הוא.

ובמס' פסחים קיז, ב: "לדוד מזמור", מלמד ששרתה עליו שכינה ואח"כ אמר שירה. "מזמור לדוד", מלמד שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה. ומפירוש הרשב"ם שם מוכח, דהיינו רוה"ק.

ומן הסתם גם קאפיטל שלא מפורש בו "מזמור" נאמר ברוה"ק (ואולי במקו"א נתפרש כן להדיא).

ואם-כן, כיצד זה נענש דוד המלך על דבר שנאמר ברוה"ק?

ואולי י"ל ע"ד משנ"ת בדא"ח על דרשות שנדרשו בזוה"ק על פסוקים שלא כצורתם, או פסוקים שאמר המגיד לבעל הב"י שלא כצורתם "ובודאי לא יתכן שישבש המגיד ח"ו, וגם הב"י הי' בקי בע"פ בכל התורה" (ראה מאמרי אדה"ז, הקצרים, עמ' תקעב; מאמרי תק"ע, עמ' נג).

ונתבאר שם, שלעתים משתבשת ההמשכה לפי הכלי, דהיינו לפי מעמדו ומצבו של האדם באותה שעה.

ואולי כן הוא גם בהשראת השכינה ורוה"ק, שההמשכה וההשראה הן לפי מדריגתו של האדם, ועפ"ז העונש הוא על שזה היה מעמדו ומצבו, שלכן אמר מה שאמר.

ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, והוא רחום יכפר גו'.

איתא במפתחותיו של רבינו ללקו"ת, בערך "גניבה": גניבה ברוחניות. גניבה המותרת. פ' במדבר יג, ג.

ענין גניבה המותרת נמצא שם ב"ביאור" בדף יד, ד – והוא כמ"ש בהערה שבפתיחת המפתחות, שהדרוש וביאוריו נחשבים כענין אחד, ונסמן רק לתחילת הענין (לכן נסמן כאן לדף יג, ג).

והנה במאמר ובביאורו נתבארו (בנוסף ל"לא תגנוב") גם "לא תרצח" ו"לא תנאף", אבל הרבי הוציא מכאן רק את הענין ד"לא תגנוב", ואילו ל"רציחה" ו"ניאוף" לא נתייחדו כלל ערכים במפתחות.

וי"ל בדא"פ, כי לגבי "לא תרצח" ו"לא תנאף" לא נתפרש עניינן של העבירות "רציחה" ו"ניאוף" ברוחניות מה הוא, ומשמע שם שבכל החטאים והעוונות עוברים גם על רציחה וניאוף רוחניים בעולמות העליונים.

משא"כ בלאו ד"לא תגנוב" נתבאר מהו עניינה של הגניבה ברוחניות: שהוא ע"י שמירת וזהירת מצביעות ופניות (דף יג, ג); שהוא ע"י שמירת מדמיונות שוא, שלא ידמה בעצמו ששיבר התאוות רעות ובאמת שקר הוא (דף יד, ד).

וכן במאמר המקביל, במאמרי תקס"ב (א, עמ' רטו): וכמו אדם התחתון בגנבו א"ע, כשיש תערובת שקר בלבבו ונדמה לו שזהו ישר פעלו, ואם יודע מהערבובי' אלא שמיפה עצמו אז הוא גונב מעצמו כו'.

ועוד שם (ב, עמ' תנא): ולא תגנוב הוא ענין הגניבה בתפלה, שמדמה לו שגרש את יצרו כו' ושבר כל התאוות רעות וגסות, ובאמת הוא שקר וגונב מעצמו, שגונב את לבו עצמו כו'.

והנה בס' "שיח שרפי קודש" (מובא גם ב"סיפורי חסידים" להגרש"י זוין, מועדים, עמ' 346; "להבות קודש", עמ' מד) מביא בשם הרה"ק רי"מ מגאסטינין, שבקאצק מפרשים "לא תגנוב": לא תגנוב אצל עצמך, "מען זאל זיך נישט בעגאנבענען". - ועינינו הרואות, שכך נתפרש בתורת חב"ד כו"כ דורות לפני היות קאצק.

בשער היחוד והאמונה פרק יו"ד מבאר רבינו הזקן את הטעם שקראו חכמי האמת את הספירות העליונות "אורות", "כדי שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקב"ה ומדותיו שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש עם גוף השמש שנקרא מאור כמ"ש את המאור הגדול וגו' והזיו והניצוץ המתפשט ממנו נקרא אור כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום וכו'".

ובלקוטי ביאורים להר"י שי' קארף מביא בשם כ"ק אדמו"ר, שהטעם שהביא את הפסוק "ויקרא אלקים לאור יום" הוא כדי להביא ראי' שהאור נקרא בשם אור דוקא כשהוא מאיר מחוץ למקורו, כשעושה יום בעולם (הובא גם בהערות המערכת בלקו"א מהדו"ק).

אבל לכאורה יש להבין, הרי האור שאודותו מדובר בכתוב "ויקרא אלקים לאור יום" אינו האור היוצא מן השמש, שהרי השמש לא נבראה אלא ביום הרביעי, ואילו קריאת אור יום היתה ביום הראשון, ואם כן, מנא לן שהאור שבתוך השמש אינו נקרא בשם "אור".

ליישב הסתירה בין מ"ש ב'היום יום' כז אד"ר שהימין הוא להחמיר ולמצוא חסרונות למ"ש באג"ק לאדמו"ר הריי"צ שההנהגה לצד השמאל הוא הגזמה בחסרונות עצמו - נראה שזה תלוי בהא: דכשמדברים בפעילות והשפעה לפעול שיהיה שינוי על עצמו או בזולת, שזהו ירידה והמשכה מעצמותו לפעול מחוץ ממנו, - אז בנטי' לימין הוא מצמצם את עצמו בשביל ההשפעה, וצמצום זה הוא יגיעה וכובד בעצמותו שזהו"ע החומרא והחסרון. ובנטי' לשמאל, שבגלל אהבת עצמו אינו מצמצם עצמו, זהו ענין הקולא.

וכל זה הוא "בחי' משפיע", היינו לפעול שינוי, כהל' בהיום יום "להחמיר ולמצוא".

אמנם להיפוך - זהו "בחי' מקבל", (ולסימן יהי' ששמאלו של המקבל הוא מול ימינו של המשפיע), היינו שזהו העלאה לעצמותו, והנטי' לימין - זהו הרגשת עצמותו בבחי' התפשטות ומעלת עצמו, והנטי' לשמאל - זהו הרגשת עצמותו בבחי' צמצום וחסרונות עצמו, - דהיינו הנהגה לפי מסקנה בנפש ודימוי עצמי גבוה או נמוך שכבר קיים.

ומבואר בחסידות חילוק זה בביאור ההבדל בין בחי' חסד דתוהו וחסד דתיקון (לקו"ת סו"פ עקב, ובהמשך תער"ב ח"א עמ' תפה), - שזהו גם ההבדל בין הקבלה שקודם האריז"ל, שהוא בבחי' תוהו ולפני חידוש הצמצום, דלכן גם קראו למדת החסד בשם 'גדולה' - שזה מורה על השפעה בלי צמצום בעצמותו ונמשך מזה למטה חסד דישמעאל, שהפיזור הוא היפך מבחי' הביטול ומשפיע רק מהמותרות שלו, שזהו מיש לאין;

וקבלת האריז"ל, שהוא בבחי' תיקון, הוא השפעה מאין ליש, - שמדת החסד נמשך ע"י קדימת הצמצום בעצמותו שזהו אין שבאמצע. וכמו חסד דאברהם שנמשך מבחי' "ואנכי עפר ואפר", דהיינו השפעה מעצמותו שהוא בבחי' אין - לזולת שהוא יש.

ולדוגמא, מי שאינו עשיר ומחמיר על עצמו להרבות בצדקה ומבזבז יותר מחומש - הרי הוא מחסר מעצמו בשביל הזולת, וזהו נטי' לימין. ולכן במצב זה כשהוא מונע ההשפעה בגלל אהבת עצמו, שאינו רוצה לחסר מעצמו, זהו נטי' לשמאל, (וזהו גם הלאו "לא תגנוב", כמבואר ב'לקוטי לוי יצחק', שזה גבורה).

אבל בחי' חסד דתוהו הוא בדוגמת עשיר גדול שאינו מרגיש חסרון וצמצום בעצמותו עי"ז שמשפיע מהמותרות שלו, ולהיפך, ע"י הפיזור - הוא גילוי עשרו ותפארת גדולתו להיות לו לשם, דהיינו שבזה הוא בבחי' מקבל לעצמו. ולכן במצב זה כשהוא מונע השפעה - זהו צמצום וחסרון בעצמות, והוא נטי' לשמאל, היפוך ענין אהבת עצמו.

בגליון דש"פ פקודי (תשצג - עמ' 40) הביא הרב ש"ש פליישמאן מ"ש ב"היום יום" (כ"ז אדר א') בשם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שהאמת היא דרך המיצוע, ואשר נטי' לימין - להחמיר על עצמו למצוא חסרונות שלא כפי האמת, או נטי' לשמאל - להקל ע"ע בעניני עבודה - שניהם דרכים טועות. והקשה הרב הנ"ל ע"ז, שהרי קו הימין הוא אהבה וקו השמאל הוא גבורה וחומרא, וכמ"ש כ"ק אדה"ז (אגה"ק סי' יג) בנוגע לשרשי נשמות ב"ש וב"ה.

ובגליון תשצד (עמ' 48) תירץ הרב יצחק וילהלם שהכוונה כאן היא על ב' חללי הלב, שהימין הוא מקום משכן הנה"א (ולכן הנטי' לצד זה היא הנטי' להחמיר ע"ע ולהתקרב לצד הקדושה) והשמאל הוא מקום משכן הנה"ב.

ואולי אפשר לתרץ גם באופן אחר, שהנטי' להחמיר ע"ע היא היא הנטי' להקל על אחרים (והמשל לזה הוא שכאשר האדם עומד לנגד חבירו, הרי צד ימינו עומד לנגד צד שמאלו של חבירו, כך שכאשר א' מהם יטה לימינו, הריהו באותו עת מתקרב לשמאלו של האחר). ולכן, ב"היום יום" כאן שמדובר על עבודת עצמו, צד הימין הוא צידה של הנטי' להחמיר על עצמו בעבודת ה';

משא"כ בתניא שם, שמדובר על הוראה להזולת, צד הימין הוא צידה של הנטי' להקל להם עד כמה שאפשר. (ובאמת, מצינו שבית רבן גמליאל - צאצאי וממשיכי דרכו של הלל - "היו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל" (ביצה כא, ב), בהתאם להנ"ל).

ובזה מזהיר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שנטיית האדם לעצמו צ"ל בדרך האמת - וכמובן מזה שהנטי' כנגד אחרים בעניני הוראה צ"ל ג"כ בדרך האמת שבתורת האמת.