דיוק בלשון הזוהר

בתו"א פרשה זו דף לח, ב (ביאור ד"ה רני ושמחי) כ' הלשון: והוא יכוננה עליון דהיינו כי ונחה עליו רוח ה' כו', והריחו כו', חוטמא דפרדשקין כו'.

ובשולי העמוד מביא: הערת כ"ק רבינו על "חוטמא דפרדשקין": זהר ח"ג קל, ב. רפט, א. ע"כ.

ובזוהר שם מבואר בענין ב' נוקבין דחוטמא, ז"א ועתיק, חיי וחיי דחיין, וממשיך בזוהר שם ביאור האמור גבי משיח ונחה עליו רוח ה', והריחו ביראת ה' כו'. ובמאמרי חסידות נתבאר ענין זוהר זה באריכות בסה"מ תקס"ט ע' רלד ואילך. אמרי בינה ח"ג דף קכ, א ואילך. מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"א ר"ע קכה ואילך. ועוד.

והנה בפירוש "בנוקבא דפרדשקא", ראיתי במפרשי הזוהר בשני אופנים: בהגהת "דרך אמת" (בזח"ג רפט, א) מפרש: "בנקב החלון", [ומוסיף: "וכבר ביארתיו לעיל בפרשת בראשית ובריש ספרא דצניעותא ע"ש". ולא עיינתי עדיין במקומות אלו]. אולם בהגהת ה"נצוצי אורות" (בזוהר שם) מפרש בשם הרמ"ז: "עמוד חלול כדתנן בספ"ו דאהלות".

אך צ"ב בלשון התו"א כאן "חוטמא דפרדשקין", כי הלא לפי ביאור הרמ"ז שזהו עמוד חלול (וכמדומה שזהו הפירוש הנפוץ יותר), וקאי על החלל שבתוך החוטם שדרכם עוברים השפעות החיין כו'. הרי הלשון צ"ל "פרדשקא דחוטמא" (או "פרדשקין דחוטמא", החללים שבחוטם), וכן יתכן הלשון "נוקבא דפרדשקא" (נקב החלל). אבל לשון התו"א כאן "חוטמא דפרדשקא" (החוטם של החלל) הוא קצת קשה ההבנה לפי"ז (כי החלל הוא בחוטם ולא להיפך).

ויש לעיין אם לשון "חוטמא דפרדשקא", יתאים לפי פירושים אחרים ב"פרדסקין". [ולא עיינתי עדיין במפרשי המשנה בספ"ו דאהלות, וגם בערוך (ומעריך) בערכו. ועי' ג"כ בשו"ע אדה"ז או"ח ס"מ בקו"א סק"א. וע"כ קשה להכנס כעת לפרטי הענין].

ובזוהר ח"ג דף קל, ב הלשון הוא: "האי חוטמא הוא פרדשקא דבי' נשיב כו'". ובדף רסב, א: "נפק רוחא לחד נוקבא דפרדשקא דחוטמא". דף רפט, א: "בהאי חוטמא בנוקבא דפרדשקא דבי' נשיב רוחא כו'". וכן במאמרי אדמו"ר האמצעי שראיתי עתה: שערי תשובה ג, ד: בחד נוקבא דפרדשקא. מאמרי אדהאמ"צ פ' ואתחנן ע' רי: ונק' תרין פרדשקא דנוקבא כו'.

הרי בכל המקומות, מתאים לפי' הרמ"ז דפרדסקא הוא עמוד חלל (וקאי בזוהר על החללים שבנקב החוטם, או הנקב שבחללים). ורק במקום אחד מצאתי בזוהר (ח"ג רצד, ב) הלשון: "עייל לנוקבא דחוטמא דפרדשקא" (בדיוק כלשון התו"א כאן "חוטמא דפרדשקא"). אולם גם במקום זה, בדפוס הראשון של הזוהר (מנטובה שי"ח) הלשון הוא: "עייל לנוקבא דפרדשקא" (בלי תיבת "חוטמא". ובמקומות רבים ראיתי אשר הזוהר דפוס מנטובה מדוייק יותר מזוהר שלפנינו שהוא ע"פ דפוס קושטא. ונאריך בזה בהזדמנות אחרת בעז"ה).

תיקון בציון לזוהר

באוה"ת ר"פ מקץ (שלח, ב), בא מאמר "ויהי מקץ" עם מאות ציונים למקומות רבים וגם לזוהר כדרכו של אדמו"ר הצ"צ. אולם יש לתקן שם שני ציונים לס' הזוהר:

בתחילתו: "ויהי מקץ שנים ימים, פי' בזה ר"פ מקץ דקצ"ג ע"א מאי שנתים ימים". וצ"ל: דקצ"ג ע"ב.

ושם (בסוף העמוד): "והנה ענין שנתים ימים י"ל כי ב' בחי שנה, הא' בנוקבא כמ"ש בזח"ג דרע"ח ב' ע"פ נקי יהי' לביתו שנה אחת". וצ"ל: דרע"ז ב'.

אולם יש הבדל, בין ב' תיקונים אלו. באשר הראשון הוא לכאו' רק טעות מעתיק (או המדפיס), שרשם ע"א במקום ע"ב.

אבל ציון השני כנראה הוא ל' אדמו"ר הצ"צ גופא (ונרשם הדף ע"פ דפוס אחר בזוהר או ע"פ פליטת הקולמוס), כי כן מצינו גם באוה"ת פינחס (ע' א'רב) שמציין "וגם מל' נק' שנה וע' ברע"מ תצא רע"ח ב'" [וצ"ל רע"ז ב'].

ועי' מה שכתבנו מזה בא' מגליונות 'הערות וביאורים' (יו"ד שבט תש"ס), אשר מתוך אלפי הציונים אשר בכל ספרי ומאמרי אדמו"ר הצ"צ, נמצא לפעמים ספורות אשר ציון הדרוש תיקון (בהדף או העמוד או הפרק) חוזר ונשנה בספריו ב' או ג' פעמים (ובהקשרים שונים), וזה מוכיח כי הציון באופן זה יצא מפרי עטו של המחבר גופא.

ראיתי בגליונות 'הערות וביאורים' האחרונים מה שהעירו אודות המבואר בלקו"ת דברים ה, א: "וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהי' לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו, משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי".

וע"ז הקשו שהרי גם הרהור בהעמקת הדעת לאו כדבור דמי.

ולענ"ד* לא שייך בכלל לומר 'הרהור בהעמקת הדעת', ד"הרהור" ו"העמקת הדעת" הם שני דברים, כפמ"ש בהלכות ת"ת עם הערות וציונים פ"ב סי"ב הע' 7\א, עיי"ש.

- וז"ל בספר המאמרים תער"ב ע' תרסה: "ואי' בלק"ת מהאריז"ל שהן ד' מדרי' מח' הרהור דבור ומעשה, כי הרהור אינו עצם המח' ממש רק היא פנימיות הדבור, ולכן אמרז"ל הרהור לאו כדבור דמי, וכן הרהור לא עביד מידי, ולא אמר כן במח' דלאו כדבור דמי, לפי שמח' היא מהות אחר ואין סברה כלל לאמר דכדבור דמי כו' .. משא"כ הרהור הוא פנימיות הדבור וע"כ יש מ"ד בגמ' דהרהור כדבור דמי, אלא שפסקו הפוסקים כמ"ד דהרהור לאו כדבור כו'. דהנה הרהור הוא שחושב צירופי אותיות הדבור, והיינו כשמצייר ומחשב במח' את האותיות כמו שהן בדבור זהו הנק' הרהור, וכמו הרהור לענין ק"ש היינו שמהרהר ומחשב תי' שמע ישראל כו', וכמו ב"ק מהרהר בלבו במ"ד פ"ג דברכות, דמח' הוא שמחשב המכוון בפסוק זה והוא איך שה' אלקינו ה' אחד כו' והוא כוונת הענין, וכמו אם כיוון לבו כו' שצ"ל כוונת ק"ש ליחדו ית' כו', אבל הרהור הוא שמחשב האותיות כו', וע"כ יש לה שייכות אל הדבור מאחר שזהו שמחשב אותיות הדבור כו', רק שהוא פנימיות הדבור שהרי זהו שמחשב לעצמו ואינו נראה ונגלה אל הזולת ודבור הוא שנראה ונגלה אל הזולת (ולכן אין יוצאים י"ח ק"ש בהרהור כי המצות צריכים להיות במעשה דוקא וכן בדבור בגלוי כו' (ויש בזה ג"כ מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה כו')...)". עכלה"ק.

וכשנעיין היטב בדבריו המאירים נראה שלענין היכא שצריך דבור - קס"ד שגם הרהור הקרוב אל הדבור הוא כדבור, והמסקנא דהרהור לאו כדבור דמי.

ומ"ש: "לפי שמח' היא מהות אחר ואין סברה כלל לאמר דכדבור דמי כו'", לכאו' אין הכונה לומר דמחשבה גריעא גם מהרהור - אלא הכונה שהיא מהות אחר ויש לה המעלות שבמחשבה דוקא. אבל אין לדמותה ולהסתפק אם המחשבה כדבור, כמו שאין להסתפק אם מעשה נחשב כדבור.

ולכן לדינא היכא שצריך דבור שקו"ט בגמרא אם גם הרהור נחשב כדבור; אבל היכא שהצריכו מחשבה ודאי שמועיל מחשבה לכו"כ מצות התורה.

ומוכח כן, דוכי מצינו בחז"ל לשון 'מחשבה לא עביד מידי'. ורק על הרהור "בעלמא" (כמו שהוסיף בלקו"ת) - שאינה לא מחשבה ולא דבור*.

והנה עפי"ז מובן שמ"ש אדה"ז בשוע"ר סי' לב סל"א: "ויש להסתפק בכ"מ שצריך לשמה אם די במחשבה שיחשב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו כגון הפרשיות לשם קדושתן או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה בלבד" -

פשוט שהספק אינו שייך להמחלוקת אם הרהור כדבור או לאו כדבור, דגם למ"ד הרהור לאו כדבור, כמו שפסק רבנו בסי' סב ובסי' קפה, מ"מ נסתפק בסי' לב לענין לשמה - אם "די" במחשבה.

וביאור הדבר מבואר במאמרים הקצרים ע' תקסח, דענין לשמה הוא כוונת הלב, שעניינה כוונה ורצון ומכוסה בלבו כל משך זמן העשייה. יעו"ש בארוכה.

וזאת להעיר דאין לקבוע כלל דכל היכא שנאמר לשון "מחשבה" הפירוש הוא "כוונה ורצון", דהרי גם במאמרים הקצרים שם בתחילת דבריו שלל את המחשבה שאינה בכלל "כיון לבו".

וכנראה שבמחשבה גופא ישנם כמה דרגות: מחשבה סתם, וכלשון "מחשבה משוטטת תמיד", שבודאי אינה עם "כוונה ורצון"; ומחשבה בהעמקת הדעת, המבואר בלקו"ת שם, דנסתפקו הראשונים אם מועילה לענין לשמה והניחוהו בספק "של תורה".

ויתכן שהחילוק הוא בין מחשבה סתם שהיא במוח, ראה תניא פמ"ב (ס, א): "לבחי' מחשבה ממש שבמוח" -

לבין כונת הלב, שהוא כוונה ורצון, ונק' ג"כ "מחשבות לבו". עי' הל' מכירה ומתנה ס"א: "יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזה טובה כו'"; ועד"ז בסי' קנו ס"ב: "ואפי' מחשבה שנגמרה בלבו טוב לקיימה". משמע ש"גמר בלבו" היינו כוונה ורצון, ונק' ג"כ "מחשבות לבו".

ולפי"ז "מחשבות לבו" (בראשית ו, ה), אין הכוונה למחשבה שבמוח אלא למחשבה שבלב. ועי' מצו"צ איוב יז, ז ד"ה יצורי: "כן יקרא תאות הלב כי הוא פועל המחשבות כמו (בראשית ו, ה) וכל מחשבות לבו".

ולכאו' בכל גווני מקום המחשבה הוא במוח, אלא שיש מחשבה בלי כונה ורצון שבאה מהמוח בלבד, ויש מחשבה במוח שבאה בכונה ורצון מנטית הלב.

ו"במחשבות לבו" או "גמר בלבו" מיירי בלקו"ת ואתחנן.

ב. עוד העירו בגליונות שם לענין העמקת הדעת שהוא ע"ד מ"ש בהלכות ת"ת שם "להבין דבר מתוך דבר", ויוקשה עוד יותר להנ"ל דאינו שייך להרהור, וא"כ יצטרכו לברך ע"ז ברכה"ת - עיי"ש בהע' 6\ג שהע' כן.

אך כשנעיין היטב בשוע"ר סי' מז ס"ב ששינה סדר השו"ע - דהשו"ע הביא דין המהרהר בס"ד ובהפסק של ס"ג בדין הכותב בד"ת, ורבנו הביאו בס"ב ובהמשך למ"ש הדין דצריך לברך למקרא ולמשנה ולתלמוד, ועוד הוסיף "והמהרהר בד"ת א"צ לברך" [וי"ל שהכונה לוא"ו החיבור] - יש לדייק מזה שלדינא צריך לברך רק על מה שנק' משנה ותלמוד (דלכאו' הכונה לטעמי ההלכה בדרך קצרה); אבל מה שמבין מדעתו במחשבה להבין דבר מתוך דבר, הנה אע"פ שמקיים מצות ת"ת אין ע"ז ברכה. ומוכרח לומר כטעם שכ' כמה אחרונים שם (לענין הרהור) שאין מברכין על המחשבה.

ומ"ש רבנו בסי' מז הטעם מצד דהרהור לאו כדבור - הוצרך לכתוב כן בגלל "הרהור" הקרוב אל הדבור, דבזה הטעם משום הרהור לאו כדבור; אבל לענין מחשבה בהעמקת הדעת ומחדש בתורה ומבין דבר מתוך דבר, עם כל גדולתה שמקיים בזה מצות ת"ת, מ"מ אין מברכין כיון שלא תיקנו ברכה על המחשבה או מטעם אחר. ואכ"מ.

וית' איה"ש בל"נ בכרך ההוספות ומלואים להלכות ת"ת.