במאמר ד"ה "על כן קראו לימים האלה פורים" (סה"מ מלוקט ה' עמ' קפט) בהערה 26, מובא בנוגע למעלה שבפורים על יוהכ"פ, בזה"ל: "ראה גם סה"מ תרכ"ח ע' קי וסה"מ תרס"א ע' רי"ט, דיוהכ"פ אינו מכפר על הכל [דבעבר על כריתות ומיתות ב"ד, גמר כפרתו היא ע"י יסורים, וכשחילל את השם גמר כפרתו היא ע"י מיתה (יומא פו, א. רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ד)], ובימי הפורים אף שהחטא שלהם הי' שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב, א) שזה היה חילול ש"ש בפרהסיא, מ"מ נתכפר להם גם זה. עכ"ל.

והמשתמע מכך בפשטות (וכך גם למי שדיברתי איתם ע"ז), שההוכחה ממעלתה של פורים על יוהכ"פ, היא, בכך דבפורים הרי היה חטא חילול השם "נהנו מסעודתו של אותו רשע", וע"ז (כהלשון בסה"מ תרס"א), "אמרז"ל שמיתה מכפרת", ואף ביוהכ"פ "אינו נמשך עדיין סליחה גמורה", ובפורים "ע"י המס"נ נמחל להם ג"ז". והראי' שבפורים נמחל להם, היא, דהרי ע"י שנהנו מסעודתו של אותו רשע נתחייבו כלי', כמש"כ בגמ' [וכידוע דפי' המפרשים, שאף במסקנת הגמ' נשארה עוד סיבה זו, להא דהתחיבו בכלי'. ועי' במראי מקומות שמצויין ע"ז בלקו"ש חל"א שיחה א' לפורים בהערה 5], ומזה שנתפטרו מכלי' ונעשה להם נס ראי' היא שנמחל להם ע"ז.

והנה, נפשי בשאלתי, דהרי הפשט בברייתא דיומא דגמר כפרת חילול השם הוא במיתה, היא, דבשעה המיועדת לו לאדם שימות, אז יכופר לו עוון זה. וא"כ, מאי שייך זה להאי שנתחייבו כלי' ושנתפטרו ממנה, הרי על חילול השם לא מתחייבים במיתה, וממילא זה שהתחייבו כלי' ונתפטרו ממנה ע"י נס, לא שייך לכאו' לעוון חילול השם.

ועוד והוא העיקר, מי יימר דנתכפר להם עוון חילול השם מכיון דנתפטרו ממיתה (כלי'), הרי יכול להיות שלא נתכפר להם על החילול השם, אלא רק כשמתו כאו"א ביומו המיועד לו, כפי' הפשוט של הברייתא כנ"ל. וממילא דאין ראי' על מעלת פורים לגבי יוהכ"פ, דהרי גם בפורים שייך לומר דלא נתכפר להם אלא במיתתם.

ואולי הצריך לומר בזה הוא כך, דבפועל חזינן שנתחייבו כלי' ע"ז שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולפירושם היינו עוון חילול השם, הרי דמאיזו סיבה שתהי' כן נתחייבו מיתה (כלי') על עוון חילול השם, ולבסוף נפטרו מזה ונעשה להם נס (וכבדא"ח מצד המס"נ שלהם), א"כ מאחר דעל חילול השם נתחייבו במיתה בפועל ונפטרו מזה, סימן שנמחל להם לגמרי (כי התוצאה בנדו"ז על חילול השם היתה מיתה בפועל וניצלו בנס), ושוב גם לאחי"ז לא הוצרכו לכפרה ע"י מיתתם. ועצ"ע, ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

בגיליון האחרון - תתלג (עמ' 12 ואילך), העיר הרב משה מרקוביץ אודות חכמה ובינה. איזה מהן "ארוך" ואיזה מהן "קצר". יעו"ש.

ויש לישב קושייתו בפשטות: בכללות, במוחין - מה שיותר גבוה הוא "קצר". ומה שיותר נמוך "ארוך". וכמו בחכמה - כח מה. הברקה. קיצור. לאידך בינה. הסברה. התפשטות ואריכות, לפ"ע החכמה.

במדות הרי הוא להיפוך. כי הרי חסד וגבורה - שהן שרש כל המדות הן בתקיפות יותר משאר המדות שמסתעפים מהן. וכ"ש לגבי מלכות. ולכן (בכללות) ז"א הוא "ארוך" יותר ממלכות שהיא קצרה.

ואי"ז סותר למ"ש בלקו"ש שמביא הנ"ל (ח"כ חיי-שרה ב), כי שם ההסבר הוא בהתפתחות הדבר. אז הנה באותו עולם מה שגבוה יותר הוא "ארוך" יותר, כי בשביל לפתח דבר צריכים יותר אותיות וכו'. ולכן ז"א הוא "ארוך" לגבי מלכות. כי שניהם באותו עולם. משא"כ כשמדובר ביחס שבין שתי עולמות, אז השכל היותר גבוה הוא בקיצור יותר. ולכן בינה הוא "קצר" לגבי מדות. כמבואר באריכות בלקו"ש שם. אבל בעצם מציאותם- לפני שמתפתח השכל או מדות אז ברור שחכמה היא "קצר" לגבי בינה. ועצ"ע.