בד"ה "ויהי ביום השמיני" תשל"ז (סה"מ עמ' 208) מקשה, גם צלה"ב מהו"ע קרא משה לאהרן ולבניו, הרי היו באהל מועד, וכמ"ש ס"פ צו "ומפתח אהל מועד לא תצאו", וא"כ מה הי' צריך לקרוא אותם?

וכ"ה ג"כ בד"ה זה תרע"ב (המשך תער"ב ח"ב עמ' תתקמג), ובד"ה זה תש"ד מביא ג"כ פסוק הנ"ל, "ומפתח אה"ד וגו'", אבל אינו מפרש הקושיא כבמאמרים אלו.

ולכאורה אינו מובן, הרי בפסוק הנ"ל בס"פ זו מפורש "לא תצאו שבעת ימים לילה ויום", היינו שהאיסור לצאת מאוה"מ הי' רק למשך ז' ימי המילואים, אבל לאח"ז מותרים לצאת לבתיהם. ובפרט שאז הי' עוד לפני סידור המחנות, ולאו דוקא שהיו אהרן ובניו גרים דוקא בסמיכות למקום המשכן. וא"כ מובן שביום השמיני, אחרי שהלכו לאהליהם, הי' צריך משה לקרוא להם לבא לאה"מ כדי לעשות עבודת יום השמיני, ומה הקו' בהמאמרים?!

ואבקש מקוראי הגליון, לעיין בזה.

במאמר "ביום עשתי עשר יום" כו' תשל"א - סה"מ מלוקט ג' (עמ' צט), מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (ס"ג) הביאור איך נשתלשל הענין דעבודה זרה, ומביא, שבדורות הראשונים ידעו שהשפע מגיע מהקב"ה, וטעותם הי' שחשבו שהכו"מ יש להם בחירה אם להשפיע או לא, והודו לכו"מ מצד ב' טעמים: א - חמרא למרא טיבותא לשקיה. ב - כיון שלפי טעותם הכו"מ הם בעלי בחירה, חשבו שע"י שיודו להם ישפיעו להם יותר, ומזה נשתלשל אח"כ הטעות שעזב ה' את הארץ ע"ד מלך שמינה שרים וכו'.

ולכאורה לפי"ז יוצא, שהדורות הראשונים הבינו את התפקיד של כו"מ ע"ד מלצר שבעה"ב שלו נותן לו הוראות מדוייקות (תן כוס יין זה לפלוני), והמלצר יש לו בחירה אם לעשות תפקידו או שלא, והוא בשונה מהטעות שנשתלשל מזה אח"כ, שהוא ע"ד מלצר שבעה"ב נותן לו הוראות כלליות (חלק חבית יין זה לכו"כ אנשים), היינו, שיש לכו"מ לא רק הבחירה אם להשפיע או לא, אלא גם להשפיע לזה יותר ולזה פחות וכו' (עזב ה' את הארץ).

ולפי"ז צ"ע קצת, איך חשבו בדורות הראשונים שע"י שיודו לכו"מ ישפיעו להם יותר, הרי גם לפי טעותם אין להם שליטה במקור ההשפעה, אלא משפיעים השפעה מדוייקת ע"פ ציווי ה' (דאל"כ הרי זה בגדר של הטעות דעזב ה' את הארץ).

בגליון תתלה (עמ' 92), העיר הר"א שי' מטוסוב על המבואר בס' מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תק, ד"אין הענין שיביא מלח דוקא ויטבלו בו את הפת, אלא עיקר הכוונה שיהי' טעם מלח בפת . . כי הטבילה לאו דוקא", שזהו בסתירה לדברי אדה"ז עצמו בשו"ע, שגם בפת שלנו צריך להביא מלח וכו'. עיי"ש. ועד שהעלה סברא, שמאמר הנ"ל הוא מאלו שהצ"צ כותב עליהם שאין ראויין לעלות על שלחן וכו', עיי"ש.

אולם מצינו שכ"ק אדמו"ר התייחס לזה, ונדפס בשיחות קודש ש"פ קדושים תשמ"א הערה בכתי"ק על המבואר שם בשיחה, "האט אים כ"ק מו"ח אדמו"ר געזאגט, אז מנהגנו איז צו טונקען דעם פת אין מלח, און ניט שיטן די זאלץ אויף דעם פת", ובהערה שם מציין "ראה ספר המנהגים - חב"ד ע' 21 וש"נ (כולל מסי' האריז"ל "תטבול ג"פ" . . הובא בשו"ע אדה"ז וכו'"), ולאח"ז מעתיק לשון המאמר הנ"ל דהטבילה לאו דוקא.

ומבאר ע"ז: ועכצ"ל דבמנהג זה גופא יש כמה דרגות: מנהג העקרי (מונח על השלחן - ל' הלקו"ת ד"ה "לא תשבית מלח"), מעורב בלחם (משא"כ במצה) ע"ד הקרבן ע"י טבילה דוקא ג"פ, ולהעיר שבלקו"ת שם (בביאורו) הובאה המשנה "פת במלח תאכל", ע"כ, ולא באתי אלא להעיר.