חבר מערכת "אוצר החסידים"
דוגמא מאתרוג וציצית
בלקו"ת שלח לז, ב: כי הנה עיקר התורה והמצות הם כו' בחי' בירורים כו' דהיינו עד"מ כשעושה איזה מצוה כגון שנוטל אתרוג לנענע בו או צמר ועושה ממנו ציצית שהאתרוג והצמר הם מבחי' נוגה כו' וכשעושה בו המצוה הרי הוא ממשיך בו השראת אור א"ס כו', והוא ענין דקדוקי המצות להיות האתרוג כך וכך דוקא ובאם שחיסר בו א' מדקדוקיו הוא פסול וכן הציצית אם חסר א' הם פסולים דהיינו שאינם בחי' כלי להשראת אלקות כו'.
והנה נקט כאן דוגמא (בענין הבירורים ודקדוקי המצות) מענין אתרוג וציצית.
לקו"ת בנוסח המהרי"ל
מאמר זה שבלקו"ת הוא מפ' שלח תקס"ז, ונאמר מכ"ק אדה"ז בעיר מאהליב, בדרך חזרתו מהחתונה הגדולה בפ' נשא-בהעלותך בעיר ז'לאבין. ונוסח הלקו"ת הוא כפי שרשמו המהרי"ל אחיו של כ"ק אדה"ז [כ"ק אדמו"ר הצ"צ אכן סידר ותיקן והוסיף בלקו"ת כו', אבל גוף הנוסח ורישום הדברים הוא מהמהרי"ל. ועי' ברשימת הכת"י שבסוף הלקו"ת שמצויין לכת"י שמופיע בהם מאמר זה בלשון המהרי"ל ממש].
דוגמא משופר וסוכה, ציצית ותפילין
אולם המאמר נמצא ג"כ בנוסח אחר בד"ה זה בסה"מ תקס"ז ע' רכז. שם המאמר הוא כפי שנרשם בשנת תקס"ז ע"י כ"ק אדהאמ"צ. ושם נזכרו דוגמאות אחרות, וז"ל: אך הנה עיקר ענין המצות הוא בשביל הבירורים כו' כי הנה רמ"ח מ"ע המה נעשים בענינים גשמיים דנוגה, וע"י מעשה המצוה כמו בשופר וסוכה וכיוצא נתגבר בחי' הטוב שבנוגה כו', ולכך יש הרבה דקדוקים באופן מעשה המצוה כו' כמו ח' חוטין בציצית וד' בתים בתפילין וכיוצא. [כאן בתחילה נקט הדוגמא דשופר וסוכה, ואח"כ לענין דקדוקי המצות נקט ציצית ותפילין].
וגם בד"ה זה באוה"ת פ' שלח ע' 58 (בהוצאת תשנ"ז) ז"ל: כי עיקר ענין המצות הוא לברר הבירורים כו' כי רמ"ח מ"ע המה נעשים בענינים גשמיים שהם תחת ממשלת ק"נ כגון השופר של איל שמבחי' נוגה וכן סכך הסוכה כו', ולכך יש הרבה דקדוקים באופן מעשה מצוה שדוקא כך וכך מתכשרת ואם חיסר או יתיר לא עשה ולא כלום כו'.
מאמר זה באוה"ת ניכר שנרשם ע"פ הנוסח של אדהאמ"צ (בסה"מ תקס"ז), ומתחילה מביא הדוגמא משופר וסוכה, ובסוף לענין הדקדוקים אינו מביא דוגמא ממצוה פרטית.
דיוק הלשונות בלקו"ת
והנה ידוע ומפורסם שכאשר מובא באיזה מאמר לשון ודוגמא אין זה דברים בעלמא כי אם הוא בדוקא ומכוון הוא לפרטי פרטיו, כאשר יש הערות רבינו על אשר מובא במאמר בתור דוגמא דוקא ר"י בעל התוס' וכיו"ב. ועוד באגרות קודש כו' ואכ"מ. ועי' ג"כ דבר פלא באוה"ת ויקרא (כרך ג') ע' תשו, שמביא לשון אדה"ז בלקו"ת בענין הצמצום "עוד משל אחד כמו חכם הבקי באיזה מסכת כגון מס' יבמות", ומוסיף באוה"ת (בתוך מוסגרים): "חייב אדם לומר בלשון רבו שהזכיר מסכת זו". הלא גם בשם המס' שנזכר בתור דוגמא דייק אדמו"ר הצ"צ.
וק"ו בנדו"ד בלקו"ת שבודאי יש בזה ענין עמוק במה שמביא דוגמא לענין הבירורים מאתרוג וציצית, וכן לענין דקדוקי המצות מביא ג"כ מב' מצות אלו. ואילו בנוסח אדהאמ"צ נקט דוגמאות משופר וסוכה ואח"כ מציצית ותפילין.
ובאמת להתעמק בענין זה, צריך בתחילה לערוך רשימה ממקומות נוספים במאמרי חסידות שנקט דוגמאות אלו לענין הבירורים ולענין דקדוקי מצות. ויקצר כעת הזמן לזה. ואפשר בפעם אחרת בעז"ה.
[ויל"ע גם בתניא בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח, שמביא הרבה מתפילין ואתרוג. ובמאמר יביאו לבוש מלכות בתו"א צ, ג ואילך שמבאר בענין המצות במעשה גשמי מביא מציצית תפילין ואתרוג. ועי' להלן לקו"ת פ' זו (שלח) בדף מ, א שנקט: ונעשה יחוד למעלה ע"י אתרוג ושופר. ושם בדף מא, ב: העלאת הדבר הגשמי שבו נעשית המצות כמו האתרוג דנוגה כו'. וראה בתניא אגה"ק ס"י לענין דקדוקי המצות שיש להם שיעור שמביא ציצית ותפילין לולב וסוכה ושופר ועוד].
נחלת הר חב"ד, אה"ק
"אראנו נפלאות" שיהיה לעתיד - לעושה נפלאות גדולות לבדו(ביאור הצ"צ)
בקונטרס כ"ח סיון תנש"א (ספר המאמרים מלוקט ה'), ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים מבאר באות ג' שבמאמר שיש שני סוגי נסים: נסים שלמעלה מהטבע (כהניסים שהיו ביצי"מ, הפיכת המים לדם כו' וקרי"ס שנהפך הים ליבשה). ונסים המלובשים בטבע.
ובנסים המלובשים בטבע עצמם יש ג' סוגים:
נסים המלובשים אמנם בטבע, אבל ניכר שזהו נס (כמו חנוכה ופורים).
נסים שאמנם אינו ניכר שהוא נס, אבל הוא דבר בלתי רגיל (כמו הארבעה שצריכים להודות).
נסים המלובשים לגמרי בטבע, שאינו ניכר כלל שזהו נס, וכמאחז"ל על פסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו "שאין בעל הנס מכיר בניסו".
ובהמשך לזה מקשה, לפי"ז, מדוע מביאים חז"ל (בילק"ש -הובא לעיל במאמר, באות ב') את הפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו לגבי הנפלאות שיהיו לעתיד, והרי פסוק זה מדבר בנסים המלובשים (לגמרי) בטבע (דאפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו), ואילו לעתיד הרי יהיו נפלאות גדולות ביותר, ואיך מביאים פסוק זה לגבי הנפלאות שיהיו לעתיד?
ומביא את ביאור הצמח-צדק דשורש הנסים המלובשים בטבע הוא ממקום נעלה יותר משורש הנסים שלמעלה מהטבע, וככל שהנסים מתלבשים יותר בטבע הר"ז מורה ששרשם הוא ממקום נעלה יותר, ובהתאם לזה מפרש את הפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו, ששורש הנסים המלובשים לגמרי בטבע.. הם מבחינת לבדו.
ועפי"ז יובן למה מביאים חז"ל בענין הנפלאות שיהיו בגאולה העתידה את הפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי הנפלאות דבגאולה העתידה יומשכו מבחינת לבדו.
(והיינו, דלפי ביאור הצ"צ, הנה הנפלאות שיהיו לע"ל אכן יהיו מלובשים בטבע, ודוקא נפלאות אלו שרשם נעלה יותר, מבחינת לבדו - הכותב).
ולאח"ז מוסיף דעפי"ז (עפ"י ביאור הצ"צ) יבואר הדיוק וההדגשה בפסוק אראנו נפלאות, דעיקר החידוש לע"ל הוא בזה שהקב"ה יראה את הנפלאות, כי נפלאות (כאלו) ישנם גם עכשיו ... אבל עכשיו הנסים הנמשכים מבחינת לבדו הם באופן שרק הוא לבדו יודע שזה נס, והחידוש בגאולה העתידה הוא שאז יהי' אראנו נפלאות, שיהי' נראה בגילוי הנס שבהם.
ע"כ מתוכן דברי המאמר (באות ג').
ולכאורה צע"ק, מהו הפירוש דלעתיד הקב"ה יראה את הנפלאות, והרי מה שאין רואים עתה שזהו נפלאות הוא מפני שהם מלובשים לגמרי בטבע, וכך גם לעתיד הם יהיו מלובשים לגמרי בטבע (לפי פירוש הצ"צ), וא"כ איך ומהו הפירוש שיראו את הנפלאות, (ועד שזהו עיקר החידוש דלעתיד)?
ואולי אפ"ל, דהנה הנסים המלובשים בטבע, אפילו הנסים המלובשים לגמרי בטבע, אבל הרי אי"ז טבע לבד, כ"א זהו נס שהתלבש לגמרי בטבע, כלומר שזהו המשכה מיוחדת ממנו ית' (מעצמותו ית', מבחי' לבדו) שהתלבש בתוך הטבע ממש.
(אף שגם הטבע עצמו הוא המשכה ממנו ית', אבל זהו - כהלשון בהמשך המאמר באות ז - משם אלקים, ואילו הנס המלובש בטבע הוא משם הוי').
והנה עכשיו איננו רואים כלל את ההמשכה ממנו ית', מצד ההסתר דהעולם, כ"א רואים את הפעולות בעולם (כלומר את התוצאה), ובמילא כאשר הנס הוא מלובש לגמרי בטבע, אין רואים כלל שיש כאן נס בטבע - אין בעל הנס מכיר בניסו.
אבל לעתיד, כאשר יראו את הכח האלקי שבעולם, שהוא הוא המחיה המהווה והמפעיל את כל העולם, ואם כן בהנפלאות המלובשות בטבע שיהיו לעתיד, יראו את הכח האלקי של הנס המלובש בטבע (היינו שיהי' גילוי שם הוי', כפי שיבואר להלן באות ז' בסופו, בתוך שם אלקים).
ועדיין צריך עיון ובירור בכל זה.
ההוכחות שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידהיהיו (גם) נסים שאינם מלובשים בטבע
באות ד' במאמר מוכיח שלעתיד יהיו (גם) נפלאות שלמעלה מהטבע ממש, ומביא ע"ז כמה הוכחות:
א) כי הרי בשני הסוגים של הנסים (המלובשים בטבע ושאינם מלובשים בטבע) יש בכל אחד מהם מעלה, והרי לע"ל יהיו כל הענינים בתכלית השלימות, וא"כ צריך לומר שיהיו גם נסים שלמעלה מהטבע.
ב) מהפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שמשווה את הנפלאות דלעתיד ליצי"מ, והרי ביצי"מ היו נסים שלמעלה מהטבע (כמו המים שנהפכו לדם, וקריעת ים סוף, וכיו"ב).
ג) מעצם הלשון לגבי הגאולה העתידה "אראנו נפלאות", והרי פירוש נפלאות הוא דבר שלמעלה מהטבע.
ולכאורה צע"ק מדוע אינו מביא עוד הוכחה מפורשת, מהפסוק שמובא בנ"ך לגבי הגאולה העתידה "והחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר גו' כאשר היה בעלותו ממצרים" -ורק מעיר ע"ז בהערה 21, אך אינו כותב זאת בהפנים.
והרי בהמשך המאמר באות ו מביא אמנם פסוק זה בביאור האראנו נפלאות שיהיו לעתיד - עפ"י שיטה זו, ומדוע כאן בהפנים אינו מביא זאת כהוכחה.
ואולי אפ"ל, שאי אפשר להביא פסוק זה כהוכחה ממש להשיטה הב', כי (כמ"ש הרמב"ם לענין פסוקים אחרים בנ"ך) אפ"ל שהם משל, ורק לאחרי שיודעים שלעתיד אכן יהיו נסים שלמעלה מהטבע, הנה אז יודעים שפסוק זה הוא כפשוטו, ולכן מביא פסוק זה רק בההערה - להעיר כו'.
ב' הפירושים (השיטות) דהצ"צ ודאדמו"ר האמצעי בהנפלאות דלע"ל
לכאורה נראה לומר דב' שיטות אלו מתאימים עם שני השיטות בנגלה, לגבי מה שיהי' בימות המשיח:
דהפירוש של הצ"צ ד"אראנו נפלאות" דלע"ל, היינו דוקא ניסים המלובשים בטבע (דשרשם מבחי' "לבדו", ורק החידוש הוא שיהי' "אראנו נפלאות" דבעל הנס יכיר בניסו), הנה לכאורה פירוש זה מתאים למארז"ל בנגלה, והובא ברמב"ם בס' היד, ש"אין בין עוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכיות בלבד", ו"אל יעלה על דעתך שיהי' שינוי במנהגו של עולם כו'".
ואילו הפירוש השני, דלע"ל יהיו (גם) ניסים שלמע' מהטבע, והם יהיו נפלאות גם בערך הנפלאות שהיו ביצי"מ, כי יומשכו ממקום נעלה יותר מהנפלאות שהיו ביצי"מ, ולכן יהיו נפלאות גדולות יותר בפשטות, והם יהיו (לא רק לפי שעה, כפי שהי' ביצי"מ וקרי"ס, כ"א יהיו) באופן תמידי ונצחי, הר"ז מתאים לפי הדיעה השניה בנגלה (דעת הראב"ד, דהדברים המובאים בתנ"ך הם (אינם משל וכו', כ"א) כפשוטם, וכן מביא הרמב"ם עצמו באגרת תימן (כפי שמביא זאת כ"ק אדמו"ר בשיחותיו הק') שמה שכתבתי בס' היד אי"ז החלטי וכו'), שלפי דיעה זו הנה בימוה"מ יהיו ניסים ונפלאות בפשטות.
אלא דאי"ז מובן כ"כ עדיין, דנוסף לזה שצריך בירור לפי דעת הרמב"ם, האם אפשר לקרוא להמצב דימוה"מ "נסים המלובשים בטבע" (-אלא דבזה אולי אפ"ל דאה"נ אי"ז פחות מחנוכה ופורים שהיו נסים המלובשים בטבע, אלא שבימוה"מ יהיו עוד יותר מלובשים בטבע לגמרי), הנה בנוסף לזה הרי בנגלה הרי הם ב' דעות שחולקות אחת על חברתה, דלפי דעת הרמב"ם "אין בין עוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכיות בלבד", ולפי הדעה הב', הראב"ד וכו', יהי' שינוי במנהגו של עולם, ואילו לפי המבואר כאן במאמר מובן דשני הענינים אמת, ושניהם יהיו.
ואף שלפי מה שמביא כ"ק אדמו"ר כו"כ פעמים בהשיחות ק', לתווך בין ב' הדעות הנ"ל בנגלה, דשניהם אמת ויהיו בב' תקופות, (ובענין משך הזמן שבין ב' התקופות מביא כ"ק אדמו"ר דיכול להיות שהבדל הזמן בין ב' התקופות יהיה קצר ביותר), א"כ לפי"ז הרי אפ"ל דב' הדעות עפ"י נגלה מתאימים לב' השיטות שעפ"י הפנימיות, דשני הדעות הם אמת. אלא דעדיין צע"ק, כי גם לפי התיווך הנ"ל הר"ז סו"ס שני תקופות, ואילו בהמאמר נראה לכאורה דשניהם הם באותה תקופה, שיהיו ב' המעלות יחד.
ואולי, אה"נ הענין כפי שהוא עפ"י נגלה, היינו חיצוניות הענין בלבד, יהי' בב' תקופות, אבל פנימיות הענינים של ב' הדעות, יהיו אמנם יחד (ואולי יהי' זה בהתקופה הב' - לפי תיווך זה, או שאלו שיזכו למטעם מאילנא דחיי - יהי' זה אצלם כבר בתקופה הא').
ועדיין צריך עיון ובירור בכל זה.
ולאידך אולי אפ"ל גם באופן אחר קצת:
דהנה בהמשך המאמר, באות ו' ובאות ז', מבאר ומחדש ענין נוסף וחדש, דגם לפי השיטה דפירוש אראנו נפלאות היינו נפלאות שלמעלה מהטבע לגמרי, הנה גם לפי שיטה זו הפירוש דאראנו נפלאות היינו שיראו את מהות הנס, כמו בנסים המלובשים בטבע כיום, ומבאר זאת שזהו "ע"ד הנס דקרי"ס דהגם שהי' למעלה מהטבע מ"מ ראו אז בגילוי (לא רק בקיעת הים, אלא גם) הגילוי שעל ידו נבקע הים, שכאו"א הי' מראה באצבעו ואומר זה קלי ואנוהו", וממשיך ומוסיף "עוד ענין באראנו נפלאות, דע"י שלע"ל יתגלו הנפלאות לישראל, תהי' המשכתם גם בעולם באופן של גילוי, ולכן יתלבשו אז בטבע, ואעפ"כ יהיו נפלאות" כו'.
(ואף שלכאורה קשה מאד אפילו לדמות ענין זה בשכלנו - שיהיו נסים שלמעלה מהטבע ממש ויחד עם זה הנה נסים אלו ממש יתלבשו בטבע - אבל אעפ"כ כך יהי' בפועל, שכך כתב מפורש במאמר באות ו' בסופו ובאות ז, ואולי הר"ז כעין הענין דמקום ארון אינו מן המדה - הכותב).
והיינו שהנסים שלמעלה מהטבע יתגלו ויתלבשו ממש בטבע, (וכפי שמבאר זאת שזהו הן מצד מלמעלה - דגם הגילויים ששרשם ממה שאוא"ס הוא למע' מעלה עד אין קץ, יתגלו למטה, והן מצד המטה - דהטבע עצמו יזדכך (ע"י עבודת הבירורים במשך כל שנות הגלות) ויהי' כלי להגילויים שלמעלה מן הטבע).
וא"כ עפ"י כ"ז אולי אפשר לפרש דב' השיטות כאן מתאימות עם דעת הרמב"ם, והיינו דגם לפי השיטה שיהיו לע"ל (גם) נסים שלמעלה מהטבע ממש, אעפ"כ הרי גם נסים אלו יתגלו ויתלבשו ממש בהטבע, וא"כ יתכן שאז הרי זה לא ייקרא שינוי ממנהגו של עולם - כיון שמנהגו של עולם עצמו מקבל גם את הניסים שלמעלה מן הטבע, וא"כ אולי אפשר להעמיד דגם דעה זו מתאימה גם לדעת הרמב"ם.
ועצ"ע ובירור בכ"ז.
"כולל מנחם" - שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בגליון דחג השבועות (תתסא) הקשה הרי"מ וואלבערג שי', וז"ל "בלקו"ת ר"פ בחוקותי, מבאר שיש ב' בחי' במחשבה: מח' תתאה ומח' עילאה. ומח' תתאה היא המחיה הדיבור, כי בלא במחשבה א"א לדבר, כמאמר רז"ל השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ולכאורה צ"ב, מהו ההוכחה ממרז"ל "השמע לאזנך מה שאתה מוצא בפיך" - להא דא"א לדבר בלי מח', הא בפשטות הפי' ב"השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך", הוא שצריך לשמוע הצבור שמוציא בפיו, וא"כ מהו הקשר להא דא"א לדבר אא"כ יש מחשבה תחלה" ע"כ לשונו, ונשאר בקושיא.
והנה בהשקפה ראשונה הי' נראה לבאר עפ"י המבוא' בכו"כ מקומות בחסידות (מאמרי אדמו"ר האמצעי ד"ה אם בחוקותי תלכו ע' תשלו. וש"נ) "דפי' שמע זה ל' ציווי הוא כמ"ש השמע לאזניך כו', והפי' דשמיעה זו היא הבנה בהתבוננות" וכו', כלומר שגם שמיעה אפשר לפרשו הבנה והשגה, ועפי"ז הראי' הוא כך "השמע לאזניך" כלומר תבין ותשיג בדעתך "מה שאתה מוציא מפיך", היינו לפני שאתה מדבר, דהיינו מחשבה לפני דיבור.
אבל כד דייקת שפיר נראה לבאר להיפך, ובהקדים: דהנה אדה"ז התחיל בביאור החילוק בין הלוחות שהם אותיות חקוקים לבין תורה שבכתב שהוא נכתב בדיו על קלף. חקיקה היינו עצם הדבר, דיו על הקלף היינו דבר נפרד. והיות דישראל איתקשראן באורייתא ע"כ בכל נפש מבנ"י ישנו ג"כ שני סוגי אותיות אלו "דהנה בנ"י נק' מהלכים ומלאכים נק' עומדים, והביאור בזה, דהמלאכים נתהוו מדיבורו יתברך, ואותיות הדיבור הם עד"מ גופים מחולקים ועומדים כל אחד לבדו ... וע"כ המלאכים אשר עבודתם בבחי' אהבה ... לא ישנו תפקידם. אבל נש"י עליהם נא' ישראל עלו במחשבה תחלה אשר מקור חוצבן מאותיות המחשבה הנק' מחשבה עילאה אשר הם כמעין הנובע תמיד" (לשון אדה"ז בלקו"ת שם).
והנה על זה ממשיך אדה"ז "וזהו שארז"ל עלו במחשבה עלו דוקא דהיינו בבחי' מחשבה עילאה דוקא, כי בחי' המחשבה יש בה ג"כ ב' בחי' כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם, הרי נא' מחשבותי ל' רבים כי מחשבה תתאה היא המחי' את הדיבור כי בלתי מחשבה א"א לדבר כמארז"ל השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ועל בחי' זו ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם" וכו', עכלה"ק הנוגע לענייננו.
והנה בביאור ענין מחשבה תתאה כתב אדמו"ר הצ"צ (אור התורה פ' בחוקותי עמוד תתקכב ואילך) וז"ל "ונק' מחשבה זו בשם מאמר להיותה מקור הדיבור שחושב בחי' האותיות כו', ועד"מ כשצריך לדבר וחושב תחלה מה שידבר כו', והיא בחי' דיבור שמחשבה ולכן נק' מאמר", עכלה"ק. כלומר שמחשבה תתאה - שהוא שרש המלאכים (ושרש בנ"י הוא ממחשבה עילאה) הרי הוא המדריגה היותר תחתונה, שהוא רק חושב מה שידבר, הרי אין זה כלל ענין ההבנה וההשגה כ"א ענין המצאת אותיות שבהם יוכל לדבר. וע"ז מביא שפיר ראי' ממארז"ל "השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך" כלומר שדיבור פירושו הוצאת אותיות בפו"מ, דהיינו מחשבה תתאה, לאפוקי כוונת הלב או הבנת הלב וכדומה, כיון ששם אין אותיות המחשבה תתאה שאינו מדבר בפו"מ. וכל זמן שמתבונן וכדומה אין כאן מחשבה תתאה, כי אין כאן אותיות הדיבור. וזהו מה שאומר "כי בלתי מחשבה א"א לדבר" כי אין כאן אותיות, וע"ז מביא ראי' שדיבור פירושו הוצאת אותיות בפו"מ, ובלי הוצאת אותיות לאו שמיה דיבור כ"א כוונה, השגה וכדו'.
ולפי כל זה הרי השמעת האוזן הרי זה תנאי בהוצאת פיך, כלומר אימתי הוי דיבור (הודאת פה) היינו כאשר יש שמיעת אזנים (פי' אותיות בפו"מ). ולפי זה אין להוציא פי' הגמ' מפשוטו.
וכן נראה מדוייק מל' אדמו"ר הצ"צ בדרושים לשבועות (ספר הלקוטים אות מ - מצורע ערך מחשבה ע' רעו), וזלה"ק: "הנה נת' לעיל בתו' דפ' בחוקותי שיש ב' בחי' מחשבה הא' בחי' מח"ת היינו מח' המלובשת בדיבור שמשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו (ולא כתב שמבין מה שמוציא מפיו וכדו' כי לא מדובר כאן על הבנה, כ"א אותיות הדיבור - הכותב) כמארז"ל השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך כו', ונק' בחי' זו למעלה מל' דתבונה דהיינו סוף מד' ההבנה והוא מה שחושב מה שמדבר (כלו' המצאת אותיות לדיבור, ולא השגות וכו' - הכותב), שבחי' מח' זו הוא הבחי' היותר אחרונה במעל' ומד' המח'". עכלה"ק בנוגע לענינינו.
והנראה לפענ"ד כתבתי.
Download PDF