בתורה אור ס"פ תשא (פו, ד) ש"ה דאורייתא: "וזהו כל העושה מצוה אחת כהלכתה וכו'". (יל"ע במקבילה באוה"ת, ואינו תח"י). במ"מ הערות וציונים שם, כתב: "אולי הכוונה לסוטה (ג, ב): כל העושה מצוה אחת בעוה"ז, מקדמתו והולכת לפניו בעוה"ב", ע"כ. ולכאורה מתאים יותר "כל העושה מצוה כמאמרה" בשבת (סג, א), עמ"ש במהרש"א. ואולי גם המשנה דקידושין (לט, ב) "כל העושה מצוה אחת". עיי"ש.

שם, בהוצאת תשנ"ב באותיות מרובעות העתיקו מחדש בשוה"ג כמה טעויות שתוקנו מאז, כגון - פא, א. פג, א. פו, ג. כיון שמציינים כל השינויים בין הדפוסים, ללא הבדל אם הוא טעות או גירסא שונה וכדו'.

בגליון האחרון - תתסד (עמ' 36), הקשה הרש"ש פליישמן, על מה שכתוב בתניא פל"ז, ש"תכלית השלימות הזה של ימוה"מ ותחה"מ שהוא גילוי אוא"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", דלכאורה, גילוי אוא"ס בעוה"ז הגשמי הוא מצד קיום המצוות בכלל, ולמה קשור דוקא למשך זמן הגלות, והרי קיום המצות הי' גם לפני זמן הגלות?

הנה שאלה זו הקשה הרבי בלקו"ש חי"ז ע' 95, ומבאר שם שיש מעלה בקיום המצוות [שפועל גילוי אלקות מצד העולם גופא], שזהו בעיקר ע"י המצוות שמקיימים בזמן הגלות דוקא [מצד גילוי כח המס"נ]. ומצד זה כתב אדה"ז שענין זה נפעל בעיקר "כל משך זמן הגלות".

אמנם מה שכתב הנ"ל לתרץ על פי מה שכתוב במאמר ד"ה "אז ישיר ישראל" תשל"ה, דכללות עוה"ז לאחר חטא עץ הדעת הוא בבחי' גלות, יש להעיר משיחת ש"פ מטו"מ תשל"ו ס"א, וזלה"ק: "אלע גילויים דלעיל זיינען תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן פון שית אלפי שנין דהוי עלמא, ובפרט אין די עבודה פון זמן הגלות".

בגליון האחרון - תתסד (עמ' 30 ואילך), חקר הרי"מ וואלבערג אם יניקת דבר שיש לו מתירין היא מק"נ או מגקה"ט. והסיק ש"בפשטות דבר שיש לו מתירין אינו איסור שחיותו היא מגקה"ט, דא"כ, א"א להתירו . . אלא הוא איסור זמני, כמו ביצה שנולדה ביו"ט, שאין הפי' שהביצה יניקתה מגקה"ט, משום שנולדה ביו"ט, אלא דיניקתה היא מק"נ, ורק מכיון שנולדה ביו"ט, יש איסור להשתמש בה ביו"ט". וא"כ צ"ב דברי רש"י (ביצה ג, ב ד"ה "אפילו"), דזה שאמרו חכמים דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל - אף דמדאורייתא נתבטל ונעשה היתר גמור - הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר (דקשה לומר בכה"ג דאף דחד בתרי בטיל מה"ת, עדיין לא נפקע שם החפצא של האיסור, ורק דמדין ביטול מותר לאכלו - וכמ"ש האחרונים בביאור דברי רש"י זה - דהרי אין כאן שם איסור על הביצה).

עוד שאל, מהי המהות של דבר איסור [בכללות] שנתבטל ברוב, דהנה באיסורים אלו עכ"פ ודאי דגם אחרי הביטול נשאר על הנבילה שם איסור, וכדמוכח מהא דאם הוכר האיסור - אסור לאוכלה, ואם ע"י הביטול נפקע ממנו שם נבילה, איך יתכן שיהא חוזר וניעור. וגם מהא דאם הוסיף על התערובת חתיכה של איסור, דעכשיו אין כאן חד בתרי אלא תרי ותרי, שוב חוזר וניעור האיסור, ואי נימא דכבר נתבטלה הנבילה, ואין לה שם נבילה כלל, איך שייכי שיהא חוזר וניעור? ועכצ"ל שלא נפקע שם נבילה מהחתיכה, ורק שהתורה התירתו ע"י ביטול.

והנה בתניא נתבאר, שההפרש בין דבר האסור ודבר המותר הוא, דדבר האסור כיון שחיותו היא מג' קליפות הטמאות לגמרי, א"א להעלותו, והוא קשור ואסור בידי החיצונים. ודבר מותר פי', שאינו קשור אלא מותר, כיון שחיותו היא מקליפת נוגה שאפשר להעלותה. וצ"ב מהו גדרו של איסור שנתבטל, האם עדיין יונק מגקה"ט, או דילמא פועל הביטול שמכאן ולהבא יונק מק"נ?

(ובהע' 2 רצה לתלות ב' אופנים הנ"ל בהדעות שהביא המחבר ריש סי' קט: דעה א' דמותר לאדם א' לאכול שלשתם בזא"ז, אבל לא בב"א. ויש מי שאוסר לאדם אחד. והרא"ש פליג וס"ל דאף לאכלם בב"א ע"י אדם א' ג"כ מותר. דלשיטת הרא"ש דנתהפך להיתר, לכאורה צ"ל דנתהפך החפצא ועכשיו יונק מק"נ (אף דלכאורה לא נתהפך ממש, דהא אם יוכר האיסור, הרי חוזר וניעור), אבל הדיעות הסוברות שאסור לאדם א' לאוכלן (בב"א), דאז הרי אוכל איסור, ממ"נ - סבירא להו דהחתיכה עדיין יונקת מגקה"ט).

והקשה, דלכאו' ממ"נ: אי נימא דעדיין יונק מגקה"ט, נמצא שהתורה התירה לאכול דבר שיניקתו מגקה"ט, ואי נימא שאמנם נשתנה מקור יניקת האיסור ע"י הביטול, ומכאן ולהבא יונק מק"נ - נצטרך לומר ג"כ דבאם נודע איזו חתיכה היא הנבילה - חוזרת החתיכה ויונקת מגקה"ט, וכמובן שדוחק לומר כן. ועוד יותר יש לחקור, מאיפה היא יניקת החתיכה כשא' מכיר את האיסור - והב' איננו מכירו - דמהו שורש היניקה של החתיכה עכשיו? דהרי א"א לומר שלגבי הא' ה"ז יונק מגקה"ט, ולגבי השני לא. עכת"ד.

והנה מש"כ שדוחק לומר שמשתנה מקור יניקת החתיכה ע"י הביטול (ובהוכר האיסור משתנה עוה"פ) הנה כ"כ בלקו"ש חכ"ב עמ' 107 הערה 32 לגבי איסורים זמניים, וז"ל שם: "אבל צ"ע אם אפשר לומר כן בכל איסורים זמניים, כי דוחק לומר . . שיש שינוי בחיות של אותו הדבר (משא"כ בנדו"ד, שפירות ערלה אסורים לעולם)". [ר"ל, שהפירות דג' שנים הראשונות אסורים מתחילתן ועד סופן, והפירות של שנים הבאות מותרים (ובשנה הד' קדושים) מתחילתן - ואין כאן שינוי באותו הדבר. עיי"ש]. וע"כ מוכרח לומר כאופן הב', שחיות החתיכה אינה משתנית כשנפלה ברוב חתיכות היתר.

וסוגיא זו נתבארה בהרחבה בשיחת ש"פ אחרי תשל"ו (ובההתוועדויות הסמוכים לה), והנה תורף הדברים: בדבר היונק מגקה"ט ישנם ב' פרטים: (א) שהוא מקבל חיות מקליפות אלו, ו(ב) שהוא דבר האסור, "אסור וקשור בידי החיצונים". ופרט זה השני אינו תלוי בראשון, ויכול להשתנות מזמן לזמן, מגברא לגברא, ומאופן השתמשות אחד (אכילה) לאופן אחר (הנאה). לדוגמא: אברהם אבינו העלה את ניצוצות הקדושה הטמונים בהחמור ע"י "ויחבוש את חמורו" - אף שחמור יונק מגקה"ט - כי הרכיבה עליו מותרת, ו"הפה שאסר הוא הפה שהתיר": הקב"ה "מתיר" את הניצוץ קדושה מאת החיצונים כשמשתמשים בו באופן המותר. וכן האוכל דבר איסור משום פיקו"נ, יכול להעלות את הניצוץ קדושה הנמצא שם, אף שהניצוץ נמצא שם באופן ד"חתיכה נעשית נבילה".

וכן לאידך גיסא: תרומה אסורה לזר, אף שלגבי כהן האוכלה ה"ז ענין של קדשים, דמ"מ כשהיא נאכלת ע"י זר - אין החיות שבה יכול לעלות לקדושה על ידו - והמאכל הוא קשור ואסור. עיי"ש בארוכה.

עפ"ז נראה ברור, שאפילו למ"ד שמותר לאדם א' לאכול כל התערובת בב"א (דס"ל שההיתר דביטול ברוב הוא גזירת הכתוב שלמדים מהכתוב "אחרי רבים להטות"), מ"מ אין הפירוש שהתחולל כאן שינוי במקור יניקת חתיכה האסורה, כ"א שלגבי האיש שאינו מכיר את האיסור - אין החתיכה "אסורה וקשורה" בידי החיצונים, וכשהוכר האיסור נעשית עוה"פ אסורה וקשורה - כיון שאין כאן תערובת. וה"ה אם ניתוספה עוד חתיכת נבילה, דעכשיו אין כאן רוב היתר, והתערובת אסורה[1], אבל מקור יניקת החתיכה נשארת תמיד בעינה. ואצ"ל שכן הוא להדיעות הסוברים שכל טעם ההיתר הוא משום דתולין לומר שעכשיו אינו אוכל את האיסור.

והנה כל דבר שיש לו מתירין הרי שרשו מק"נ (שהרי יש לו עלי' לאחר זמן - ראה תניא פל"ז בהג"ה, וספ"ו), וא"כ, גם בתחילה קודם שנתערב, לא הי' כאן אלא איסור גברא, ולא איסור חפצא (וכמבואר בלקו"ש שם עמ' 106 - שדבר היונק מק"נ הוא חפצא דהתירא, ויתכן אצלו רק איסור גברא), ואיסור גברא פירושו שהגברא אינו יכול להעלות הדבר לקדושה. וא"כ אכן צ"ב, דבשעה שנתבטל האיסור גברא מה"ת, והדבר מותר באכילה (היינו שאינו קשור ואסור), למה אסרו אותו חכמים? ומהו כוונת רש"י "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר"? הרי אין כאן שום איסור לא מצד הגברא ולא מצד החפצא?

והביאור בזה בדא"פ: בטור ושו"ע סי' קט הובא דעת רש"י (ע"ז עד, א ד"ה "תרתי") שצריך להשליך לכלב מהתערובת כשיעור שכנגד האיסור, או שיתן לנכרי, הרי שרש"י אינו סובר שביטול ברוב הוא גזירת הכתוב והכל נעשה היתר, כ"א שעל כל אכילה ואכילה אמרינן שמה שאוכל עכשיו הוא היתר, וע"כ אסור שהכל יאכל ע"י ישראל. נמצא שתתכן אפשרות שהאיסור יאכל ע"י ישראל, אלא שאין חוששין לאפשרות כזו, וא"כ מובן שפיר מדוע אמרו חכמים שבדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל - שהרי טוב יותר אם הכל יאכל בהיתר ממש. [ולהעיר משיטת התוס' רי"ד (ב"ב לא, ב) שאפילו מה"ת כשאדם א' אכל שלשתם, אפילו שלא בבת אחת - עובר, אף ששא"ר סוברים שרק מדרבנן אסור לאכלם בב"א כו' - ראה ט"ז ופמ"ג שם].

ולהשיטות שביטול ברוב הוא גזירת הכתוב וכו', אולי סברי כטעם הר"ן (נדרים נב, א הובא בט"ז סי' קב סק"ה), דמכיון שעתיד להיות מותר, והתערובת היא היתר אף עכשיו, הרי זה דומה למין במינו, וכל טעמם של חכמים שחלקו על ר"י במין במינו, אע"פ שכל דבר הדומה לחבריו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו, הרי זה מפני שלדעתם אין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם, אלא בחילוקם באיסור והיתר - ומכיון שזה אסור וזה מותר, הרי הם כמין בשאינו מינו. ולפיכך דבר שיש לו מתירים, מאחר שדומה לחבירו, לא בעצם בלבד אלא אף באיסור והיתר קצת, שהרי סופו של האיסור להיות מותר כמוהו [וע"פ הנ"ל יומתק - שהכל הוא מקליפת נוגה], החמירו בו חכמים לומר שאינו בטל[2].