לקו"ת מהדורא בתרא

א) בתחילת המאמר (פב, א): חג לה' פי' שמביאין שמחה בהקב"ה כו' ולהבין זה איך הוא השמחה למעלה בו ית' שאין לו דמות הגוף, ועמ"ש ע"פ שוש אשיש בה', וגבי פורים בפי' רננו צדיקים בה'. ע"כ.

[ד"ה שוש אשיש הוא בלקו"ת פ' נצבים מח, א. ודרוש פורים הוא בתו"א ד"ה חייב אינש (השני) צט, ג. בשני מקומות אלו נמצא ג"כ ע"ד שפועלים השמחה בשם הוי'].

בהוספות בסו"ס הלקו"ת מציין לכתי"ק לקו"ת מהדו"ק, ששם הלשון: ועמ"ש ע"פ שוש אשיש בהוי' בהפטרה דפ' נצבים, ובד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא בפי' רננו צדיקים בהוי'. ע"כ.

והנה נוסח הלקו"ת שלפנינו בדפוס, הוא מהדורא בתרא מה שכ"ק אדמו"ר הצ"צ תיקן והגיה עוד פעם את הדרושים סמוך להדפסתם. וא"כ בהציון כאן יש חידוש, כי במהדו"ק הי' הציון מפורט יותר: מאמר שוש אשיש "בהפטרה דפ' נצבים", ודרוש פורים שהוא "ד"ה חייב אינש לבסומי בפוריא". אולם בלקו"ת הנדפס שהוא מהדו"ב נשמט כ"ז. וטעמא בעי, כי אם כבר הי' ציון מפורט מדוע להוציא.

ויש לדון בזה בכמה אופנים. ובקיצור:

מכיון שד"ה שוש אשיש נסדר בספר זה עצמו (בלקו"ת) כבר, אין צורך לפרט מקומו המיוחד שהוא בפ' נצבים (וגם כי תוכנו הוא דרוש ר"ה ודרוש המבאר ענין השופר, ועי' באוה"ת ר"ה עמ' ב'תלה שמאמר שוש אשיש הוא מדרושים השייכים לר"ה), ורק בדרושים שנכתבו לפני סידור הסופי של לקו"ת יש צורך בנתינת סימנים באיזה דרוש מדובר, אם ע"פ שנת אמירתו או ע"פ שייכותו לאיזה פרשה.

וכן ד"ה חייב אינש נדפס בספר זה [בתו"א, שהוא חלק הראשון של ספר לקו"ת] ע"כ אין צורך לפרט שם הדרוש.

אבל עדיין דחוק: דהלא כרגיל בלקו"ת מציין כ"ק אדמו"ר הצ"צ את שמות הדרושים, ומה הי' הדיוק כאן להשמיט את שם הדרוש "חייב אינש" (כרגיל בשאר הציונים בלקו"ת), ולכתוב רק: "גבי פורים".

ואולי י"ל כי הנה דרוש זה "חייב אינש" הנדפס בתו"א, הוא מרשימת כ"ק המהרי"ל אחיו של אדה"ז וכיו"ב שרשם מה ששמע מאדה"ז בשנת תקע"א, ואותו מאמר נמצא גם בהנחת כ"ק אדמו"ר הצ"צ עצמו שהוא ג"כ רשם מאמר זה משנת תקע"א (נדפס בסה"מ תקע"א ע' קכד), ושם בהנחת אדהצ"צ לא נזכר בכלל ענין זה דרננו צדיקים בהוי' והוספת שמחה בהוי'. וע"כ דייק הצ"צ בלשונו הק' להשמיט תיבות "ד"ה חייב אינש" כי ענין זה לא נמצא בכל הנוסחאות של ד"ה חייב אינש, רק כתב "גבי פורים" דענין זה הוא לעיל בתו"א בדרושי פורים אבל אין זה מיוחס דוקא למאמר "חייב אינש" (שאמרו כ"ק אדה"ז בשנת תקע"א), כי אי"ז שם בכל הנוסחאות. (וגם אם הי' רשום שני הדברים יחד "גבי פורים בד"ה חייב אינש" הי' אז הדבר מתייחס למאמר חייב אינש, וע"כ נשאר רק "גבי פורים").

ציונים בלקו"ת לזוהר

ב) שם בלקו"ת בסוף אות א': ועיין מ"ש מענין בן חכם ישמח אב כו' ובזהר ח"א כ"ב א' ודף ס' ע"ב, ח"ג ע"ד ב', ודף רע"ט סע"ב. ע"כ.

ג' ציונים הראשונים לזוהר נמצאים ג"כ בבית אהרן החדש (לאוואוט) ע"פ בן חכם ישמח אב, אבל ציון האחרון לזח"ג רע"ט ב' הוא רק בלקו"ת וליתא בבית אהרן.

ובעז"ה בהזדמנות נכתוב במפורט על ציוני אדמו"ר הצ"צ לזוהר ובמקורות שהשתמש ע"ז. וראה גם מה שנכתוב עוד להלן בעז"ה.

דיוקים בציונים אשר בלקו"ת

ג) שם פב, סע"ב: וזהו ענין סדר נטילת לולב והאתרוג, כי הנה ארז"ל במדרש רבה פ' אמור פרשה שלשים) פרי עץ הדר זה הקב"ה כו'. ע"כ.

כשמעיינים בספרי כ"ק אדמו"ר הצ"צ רואים דיוק עצום בלשונותיו הקדושים (גם בעניני ציונים וסימנים). ובנדו"ד הוא רגיל לציין: פ"י, פ"כ, פ"ל, וכיו"ב. אולם כאן דייק לפרט המספר "פרשה שלשים".

[ועי' בלקו"ת פ' ראה כ, ב: ממשיכים י"ג מדה"ר ע"י התורה כי מקור התורה כו' בגימט' תר"ך הם תר"ך עמודי אור כו' ואמרו בזוהר שמות דף עשרים ע"ב באותן ששונים בתורה כו'. ושם פשוט הציון לדף עשרים (ולא דף כ') כי הוא מדבר בענין כתר שהוא מספר עשרים. ועי' בלקו"ת מסעי צב, ג. ועד"ז נמצא בעוד מקומות מכ"ק אדמו"ר הצ"צ אך לא נאריך כעת בזה].

ואולי יל"פ, כי הנה תוכן המבואר כאן בלקו"ת הוא בסדר העבודה, כי ר"ה הוא בכסה - בהתכסות והסתלקות ועבודת יוהכ"פ בפנימיות כו' ואח"כ סוכות ליום חגנו בגילוי המוחין חב"ד כו', ולפני"ז איתא במאמר: ולכן אנו מבקשים פניו בכל התפלות ותחנונים שמר"ה ועד יו"כ במלכיות זכרונות ושופרות כו' דהיינו התגלות רצונו כו', וזהו ענין כל סדר העבודה שמר"ה ועד יוהכ"פ במלכיות זכרונות ושופרות ותפלות ותחנונים כו' פנימיות רצונו ואהבתו ית' יאיר פניו אלינו אל תוך פנימיות נקודת הלב כו' וזהו ענין סדר נטילת לולב והאתרוג כי הנה ארז"ל במד"ר פ' אמור כו' פנימיות האילן שהוא ענין פנימיות האהבה שיש להוי' עלינו כו'. ע"כ.

ובענין מלכיות זכרונות ושופרות, יש אריכות באוה"ת נצבים עמ' א'נג: שארז"ל אמרו לפני מלכיות לכך צ"ל שלשים קולות ירמוז לשלשים מעלות כו', למ"ד כלים דז"א י' כלים פנימיים י' אמצעיים י' חיצוניים שמהם נבנה בנין המל' כו', הם ג"כ חב"ד חג"ת נה"י כו', וזהו ג"פ תר"ת מלכיות המשכה במל', זכרונות ז"א, שופרות ממעמקים כח"ב כו'. ע"ש באוה"ת באריכות. (ויש מזה גם באוה"ת דברים כרך ו').

ואולי כי מפני שעסיק כאן הצ"צ בענינים אלו, הוא נקט והדגיש רמז מספר שלשים.

עוד במראי מקומות אשר בלקו"ת לזוהר

ד) בסוף המאמר (פב, ד) מציין: ועיין בזוהר ח"א ס"ד ב' מענין ביום השע"צ ודף ר"ח ב' ובסוף ח"א סס"י כ"ד וכ"ה. ח"ב קל"ה א' ח"ג צ"ו ב' ק"ד ב' רנ"ט ב' וד' רי"ד ע"ב. ע"כ.

[בלקו"ת כאן יש טה"ד כי במקום "ס"ד ב" צ"ל "ס"ד א". ולאידך גם בבית אהרן (החדש) כאן יש טה"ד שמציין "צ"ו א" וצ"ל "צ"ו ב" כמו בלקו"ת].

אולם יש ב' מקומות בזוהר אשר נסמנו בבית אהרן עה"פ ואינם בלקו"ת:

זח"א רכ"א א'. [ואולי בלקו"ת אינו מציין לזה כי בזח"א דרכ"א רק נדפס התחלת מאמר שנמצא בשלימות בזח"ג דף ק"ד ע"ב (שאליו מציין בלקו"ת) ואין צורך להביא הזח"א ששם נדפס רק שורה של התחלת המאמר].

וכן מציין בבית אהרן: זח"ג רנ"ו ב' (ברע"מ). וצ"ב.

בתניא פ"ב מביא פסוק ע"מ להסביר שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל" עפ"י דברי הזהר שמדייק בתיבת "ויפח" מאן דנפח מתוכו ומפנימיתו . . מחשבתו וחכמתו. א"כ פסוק זה ד"ויפח נשמת" הוא על הנשמה האלוקית.

בתורה אור פר' בראשית במאמר "להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים", מוסבר ענין זה שהצומח והחי יצאו כמו שהם עם נפשם היינו הגוף והנפש "וכן המים שרצו כן שרץ נפש חיה הם הם הדגים ג"כ כמו שהן, דהיינו הגוף עם הנפש החיונית שבתוכו", משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחילה בפ"ע עפר בלי נפש החיונית בתוכו, רק שאח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, הרי שלא יצא גופו מן הארץ על דרך שהוא עתה בהיות בו נפש החיונית והמדברת אלא שלקח עפר ועשה ממנו גוף, ואח"כ נפח נשמה באפו, כי הרי עפי"ז הפסוק "ויפח באפו נשמת חיים" הוא על הנפש החיונית.

וכן משמע מהמאמר בהמשך שמסביר שנפש החיונית של הבע"ח הוא בבחי' חי, והגוף שלהם בחי' צומח, והם קרובים זה לזה "ואין ביניהם הפסק עוד מדריגה אחרת לכן נתהוו הבע"ח גופם ונפשם בבת אחת כנ"ל, משא"כ המדבר רחוק בדילוג הערך מהצומח (שזה הגוף) ולכן לא יכול לצאת עם הגוף כאחד.

הרי מובן שמדבר על הנפש החיונית שבאדם, וכן מובן בפשטות, דהרי כאן מדובר על אדם הראשון שהי' ראשון גם לכל אומות העולם שאין להם רק נפש חיונית בהמית.

ב. בהמשך המאמר מסביר איך מתחברת הנפש עם דרגה יותר נמוכה – דומם, שגופו הי' דומם "גלמי ראו עיניך" והרי לא יכלו לצאת ביחד, נפש המדבר עם צומח וכ"ש להתלבש בדומם היותר רחוק?

ומסביר את הענין של נעוץ תחילתן בסופן דווקא, כי הנשמה היא מחכמה ובחכמה נאמר "בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" שהשמים הם רוחניים ונעלים במדרגתם מ"מ מקבלים מבינה, משא"כ ההשפעה לארץ היא מחכמה כי נעוץ תחילתן בסופן, וכמו"כ באדם כיון שגופו הוא בדרגה הנמוכה ביותר – דומם, לכן הנשמה שהיא מחכמה יכולה להתלבש בדומם, ע"ש בביאר באריכות.

ואינו מובן, שהרי בתחילה מסביר את מציאות מצבה של הנפש החיונית, ובביאור מדבר על הנפש האלוקית שמקורה מחכמה עילאה, וגם אם נבאר שפסוק זה "ויפח" נאמר גם על הנפש החיונית וגם האלוקית, מ"מ אין ביאור איך הנפש החיונית שלא יכולה לבא בחיבור עם הגוף שהוא דרגת צומח תתחבר אח"כ לדומם, כי ביאור זה מתאים רק לנשמה שמחכמה שנעוץ תחילתן בסופן, שכ"ז לא שייך לגבי הנפש החיונית, ואיך נפש החיונית שלא יכלה להתחבר לדרגת צומח (והגוף) שהרי "המדבר רחוק בדילוג הערך מהצומח" איך תתלבש אח"כ בהמדומם?

בתו"א בראשית ד"ה ויאמר ה"א (ה, ב) מבאר בארוכה דאילו לא חטא אדה"ר בחטא עה"ד הי' אז עבודת הבירורים באופן שלא בדרך מלחמה, והי' אז עבודה להמשיך רבוי אורות בהתגלות וממילא יתעלו נצוצי קדושה שנפלו ונתערבבו ברע, יעו"ש.

ולפי"ז צ"ל לכאורה שכל המושג של בנ"י, מתן תורה, תו"מ וכו' הי' אז גם באופן כזה: עם ישראל נבחרו ולהם נתנה התורה שעל ידה יוכלו להמשיך ריבוי אורות כדי לבטל הרע, משא"כ שאר האומות אין להם האפשרות להמשיך אורות ובמילא אצלם נשאר הרע וכו'.

אבל התינח לימוד התורה, כי אפ"ל שהכוונה שהלימוד הי' כמו לימוד התורה של נשמות בג"ע, אבל איך נפרש כל פרטי עניני המצוות הקשורים עם עוה"ז, איסור והיתר, טענות של חו"מ וכו' והרי מענת משרע"ה למלאכים הוא שמקום תו"מ הוא למטה דווקא, כי כלום יצה"ר יש בניכם וכו' ורוב המצוות שייכים דווקא באופן של מלחמה עם היצר וחומריות עוה"ז, ואיך יתאים כ"ז עם בירור עוה"ז רק ע"י המשכת ריבוי אורות?

ואולי יש בדא"ח הסבר ע"ז, ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

ב. שם בעמוד (ו, א) וכך הי' ענין של האדם כשלא הי' חוטא שהי' כולו קדוש כי גם גופו נלקח ממקום המזבח וממנו נעשה רמ"ח אבריו בלול בשמן כו' והי' עומד בג"ע...

מה הפירוש במלות "בלול בשמן"? האם הכוונה של אדה"ר נעשה מעפר ומים וגם שמן?

בליקוטי תורה פרשת ברכה (דף צ"ז עמוד ד') מאמר ד"ה מזמור שיר חנוכת הבית כו' ולא שמחת אויבי לי, מבאר אדמו"ר הזקן שבעת בריאת האדם המלאכים קטרגו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, ואח"כ בשעת מ"ת הודו, ובשעת חטא העגל ערבה שמחתם לפי שהמשכן מכפר על מעשה העגל, ולכן אמר דוד על בנין בית המקדש ולא שמחת אויבי לי הם המלאכים שקטרגו, והיינו שבנין בית המקדש הוא ענין אחד עם מעשה המשכן. והצ"צ כותב בהגה"ה בדף צח עמוד א', וז"ל: "וכה"ג הביא בספר ערכי הכינויים שחיבר בעה"מ ספר הדורות בערך אויב, ועיין בגמ' קידושין (דף ע"ב) "מאי את אויבים בשער" כו', ועיין בבראשית רבה פרשה נ"ד."

והנה תוכן הגה"ה זו הוא פלאי ואין לו לכאורה שום הבנה כלל. שהרי ענין זה דמלאכים נק' אויבים אינו נמצא כלל לא בגמ' קידושין דף ע"ב ולא בבראשית רבה פרשה נ"ד.

והנה המעיין בערכי הכינויים ערך אויב יראה שהמחבר הביא כמה וכמה כינויים בערך אויב: ת"ח, עשו ופרעה, אשה, ופעמים החיצונים נקראו אויבים, ומלאכים וז"ל: "אויב, ת"ח, אויבים בשער (קידושין פ"א (פרק א'))", וכוונתו לגמ' קידושין (ל, ב) מאי את אויבים בשער אמר ר' חייא בר אבא אפי' האב ובנו והרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה כו'", וממשיך בעל ערכי הכינויים "עשו, ופרעה מכילתא בשלח דף טז עמוד א' . . אשה גם אויבי איש אנשי ביתו זו אשתו בראשית רבה פרשה נ"ד . . ובאידרי מלאכים נקראו ג"כ אויבים". כלומר שהמראי מקום לגמ' קידושין הוא מקור לכך שתלמידי חכמים נקראו אויבים, והמקור שאשה נקראת אויב הוא בבראשית רבה פרשה נ"ד, ואת ב' מראי מקומות אלה מעתיק הצ"צ – אף שאין לו שום קשר לעניננו, (וזאת בנוסף לכך שגם ציון הדף אינו מדוייק) ואילו המקור העיקרי, שמלאכים נקראו אויבים לא מעתיק הצ"צ כלל!

אולי הי' אפשר לומר שהיות והספר ערכי הכינויים לבעל סדר הדורות לא הי' מצוי כ"כ בזמן הצ"צ (שלא כהמק"מ (מקדש מלך) והרמ"ז וכיו"ב שאליהם ציין הצ"צ, כי היו מצויים תחת ידי החסידים כמובן מהקדמת כ"ק אדמו"ר האמצעי לשו"ע אדמוה"ז), ולכן העתיק הצ"צ הלשון בקצרה וכתב כך: "וכה"ג הביא בספר ערכי הכינויים שחיבר בעה"מ סדר הדורות בערך אויב, ת"ח, בגמ' קידושין (דף ל' ע"ב ) מאי את אויבים בשער כו', אשה בבראשית רבה פרשה נ"ד, מלאכים נקראו אויבים. והמעתיק לא הבין את קשר הענינים דת"ח ואשה להמבואר בהמאמר, ושינה בשניהם. דבמקום המילים ת"ח ואשה כתב, ועיין. וכמו"כ נשמט ציון דף ל' (או שנשמט בטעות, או מפני שלא הבין הקשר דמאמר הגמ', להמובא בהמאמר דמלאכים נקראים אויבים) והשאיר רק הע"ב, וכוונתו (דהמעתיק) למאמר הגמ' בדף ע"ב עמוד א' "...הראני חברין דומין למלאכי חבלה . . הראני תלמידי חכמים שבבבל דומין למלאכי השרת", וחשב שאולי לזה התכוון הצ"צ בכתבו ת"ח (או אולי כתב הצ"צ פ"א וכוונתו לפרק א' (כמו שהוא בערכי הכינויים) והמעתיק לא מצאו שם וכתב ע"ב) ואת סוף המוסגר היינו המילים "מלאכים נקראו אויבים" השמיט, כי להבנתו כבר כתב זה הצ"צ בגוף המאמר, ועם שני מקורות, ובמילא הר"ז כפל הלשון, והשמיטו.

אבל כמובן שזהו דוחק גדול, ופלא הדבר שאף אחד אינו מעיר ע"ז. ואבקש שמי שיש לו גישה להכתבי יד דהלקו"ת לעיין ולהעיר בזה.