בד"ה פדה בשלום תש"כ, הובא הענין ד"שבע ביום הללתיך" בעבודת התפלה, כמובא בפרש"י ומבואר בארוכה בירושלמי שבבוקר יש ג' פרשיות דק"ש, שתים לפני' ואחת לאחרי', ושמו"ע, שהם ז', ובערב יש ב' פרשיות דק"ש (מלבד פ' ציצית, כי, לילה לאו זמן ציצית), שתים לפני' ושתים לאחרי', ושמו"ע, שהם ז'.

[וכן הוא בד"ה תניא כו' משביעין אותו להצ"צ (קיצורים והערות לתניא עמ' קסח), שמביא הרש"י והירושלמי (דלקמן), ומוסיף: "והיינו כי בשחרית יש שבע . . ובערבית . . ז'". ובד"ה וספרתם תרל"ג ותרנ"ז, ש"בדרך פרט" יש ז' ביום וז' בלילה, ו"בדרך כלל" הם ז' ברכות, בשחר ג' ובלילה ד'].

ויש לעיין במקור הדברים:

בברכות יא, סע"א (במשנה) שנינו: "בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי', ובערב מברך שתים לפני' ושתים לאחרי'", ופירש רש"י "כדאמר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שבע ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך".

ולכאורה, המדובר הוא אודות ברכות ק"ש בשחר (ג' ברכות) ובערב (ד' ברכות), שעולים יחד שבע ברכות. ומניין הוא המקור להחשבון של שבע עי"ז שמצרפים לברכות ק"ש גם את הפרשיות דק"ש, וגם שמו"ע, שעפ"ז נעשה מספר שבע הן בבוקר והן בערב?

ואולי יש לדייק בלשון רבינו, "כמובא בפרש"י ומבואר בארוכה בירושלמי" – אף שלכאורה לא מצינו בירושלמי אריכות גדולה יותר מאשר בפירוש רש"י [ולכאורה אדרבה: לשון הירושלמי הוא "רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי ע"ש שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", ואילו רש"י מוסיף לבאר שהכוונה היא ל"שבע ברכות הללו"] – שהכוונה היא לאריכות הדברים בכללות הסוגיא, שמזה יובן גם חשבון הנ"ל:

בירושלמי שם (בפירוש המשנה "בשחר מברך כו' ובערב כו'"): "ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן, ע"ש והגית בו יומם ולילה, שתהא הגיות היום והלילה שוין. רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי ע"ש שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר"נ בשם רבי מנא, כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה".

ומבואר במפרשים שם, שגם ר' סימון בא לבאר הטעם שבשחר מברך ג' ברכות ובלילה ד' ברכות – כי, בבוקר קורין ג' פרשיות וג' ברכות, הרי כאן שש, ובערב שאין קורין אלא שתי פרשיות, הוסיפו ברכה רביעית כדי להשוות הגיית לילה ליום, שיהיו גם בלילה שש.

ואילו רבי יוסי, לא הכניס עצמו במנין הפרשיות אלא במנין הברכות, שצריכים להיות במספר שבע, ע"ש "שבע ביום הללתיך", ולכן תיקנו ג' בערב וג' בבוקר.

אמנם, גם לדעת ר' סימון שמוסיף את מספר הפרשיות – עולה החשבון רק שש, כך, שאין זה שייך להפסוק "שבע ביום הללתיך", שלא הזכירו כלל.

אך יש לעיין בדברי ר"נ: "כל המקיים שבע ביום הללתיך, כאילו קיים והגית בו יומם ולילה", שמצרף בדרשתו ב' הפסוקים שעליהם דרשו ר"ס ור"י – אם משמעות הדברים היא להורות גם על צירוף דרשת ר' יוסי (ע"ש שבע גו') שמדגיש המספר שבע, עם דרשת ר' סימון (ע"ש והגית גו') שחשיב גם מנין הפרשיות דק"ש, שעפ"ז ניתוסף בהמספר באופן שיכולים לחשב שיהיו שבע הן בבוקר והן בערב – עי"ז שמוסיפים גם תפלת שמו"ע דשחרית וערבית.

ועדיין יש לעיין היכן הוא מקור הדברים, שכדי שיעלה החשבון שבע, מוסיפים תפלת שמו"ע (שנחשבת לברכה אחת!).

בקובץ תתסט (ש"פ וירא, כ"ף מרחשון), העיר הרב משה מרקוביץ על משנ"ת בשיחת שמח"ת תשכ"ב בענין הכתרת הקב"ה למלך בר"ה, בכתבו, שכל השקו"ט בשיחה זו דורש הבנה מכמה צדדים, ומאריך לבאר שע"פ פשטות ההלכה קבלת המלכות בר"ה היא כמו קבלת עול מלכות שמים באמירת ק"ש בכל יום, ואין לזה ענין עם עצם מלכותו כו'. ומוסיף, שאף שע"פ קבלה וחסידות יש לעורר את המלכות מחדש, אבל כאן השאלה היא ע"פ נגלה (וע"פ דבריו, הרי לכאורה אין מקום לכל השאלה). ומוסיף להקשות גם על התירוץ, ומסיק, שאין כוונת השאלה למה צריכים להכתיר את הקב"ה למלך, אלא הכוונה היא מדוע צריך האדם לעשות מעשה מיוחד לבטא את קבלת המלכות שלו, ועל זה קאי כל השקו"ט.

ויש להשיב על דבריו, מכמה צדדים:

ולכל לראש – שלא נהג ע"פ כללי הלימוד שאין ענין יוצא מידי פשוטו, שכן, בגלל מה שהוקשה לו בהענין, הסיק להוציא ממשמעות הדברים לאורך כל מהלך השיחה, כפי שרואים ברור גם בעיון קל, שהמדובר הוא בנוגע לעצם ענין המלכות – החל מהחקירה בנוגע למשיחת המלך אם היא פעולה חד-פעמית, או שנמשכת ומתחדשת תמיד, ע"פ סוגיית הגמרא בכריתות (ו, ב) בדין "הסך בשמן המשחה למלכים וכהנים", שבודאי אינו ענין להאדם המקבל את המלכות, אלא להמלך עצמו; ועד להמפורש בהשיחה ענין חידוש המלכות מצד זה שחוזרים הדברים לקדמותן כו' – כפי שהזכיר בעצמו, אלא, ששולל זאת בגלל שמחלק בין קבלה וחסידות לנגלה!

זאת ועוד: גם ע"י פירוש השאלה כדבריו, עדיין לא העלה ארוכה לשאלותיו על הביאור בהשיחה. ודו"ק.

ולגופו של ענין:

ובהקדמה, שמ"ש לחלק בין קבלה וחסידות לנגלה, שע"פ קבלה וחסידות אכן ישנו ענין התעוררות המלכות מחדש, משא"כ ע"פ נגלה – הרי זה היפך שיטת רבינו בכ"מ שכל הענינים שבקבלה וחסידות מתאימים גם ע"פ נגלה, שהרי תורה אחת היא, וזהו יסוד הדברים.

ואכן מפורש להדיא בהשיחה, "שזהו דין בנגלה דתורה שבר"ה צריך להכתיר את הקב"ה למלך".

כלומר, רבינו ס"ל שדברי הגמרא "אמר הקב"ה . . אמרו לפני בר"ה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם" – פשוטן כמשמען:

אין כאן רק הוראה לאדם שבר"ה צריך לחזק בנפשו את הרגש של קבלת עול מלכות שמים, כמו באמירת ק"ש שתוכנה "שיקבל עליו עול מלכות שמים" – כמובן מדיוק לשון חז"ל "אמרו לפני מלכיות (לא "כדי שתקבלו עלי מלכותי", אלא) כדי שתמליכוני עליכם", כך, שדבר ברור הוא שהכוונה במאמר זה – נגלה דתורה – שטעם אמירת מלכיות בר"ה הוא כדי להמליך את הקב"ה למלך, וענין זה נעשה עי"ז שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים.

[והעירני חכם אחד מדיוק לשון רבינו הזקן בשו"ע (או"ח סתקצ"א ס"א): "תיקנו חכמים להתפלל . . ט' ברכות דהיינו שבברכות קדושת היום כולל פסוקי מלכיות כדי לקבל עליו עול מלכות שמים"; כלומר: תקנת חכמים הלכה למעשה היא שהאדם צריך לומר פסוקי מלכיות כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, אבל, הסיבה לכך שבר"ה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ע"י אמירת פסוקי מלכיות, היא – בקשת הקב"ה "שתמליכוני עליכם"].

וכמו"כ מביא רבינו בהשיחה מה שאומרים בנוסח התפלה: "מלוך על העולם כולו בכבודך" [ודלא כדברי הרב הנ"ל שזוהי רק בקשה על הגאולה העתידה שאז תהי' התגלות המלכות באופן ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'", אלא] וחותמים [גם בקידוש היום ובהפטרה, שאין שם אריכות הבקשה הנ"ל] "מלך על כל הארץ" – ברכה בשם ומלכות על מלכותו של הקב"ה, שלא מצינו כזאת בכל השנה, לפי שאז אכן מתחדשת מלכותו של הקב"ה על כל העולם (ולא רק ברגש האדם שמקבל עליו מלכותו ית').

וזהו גם ענין תקיעת שופר (כהמשך הגמרא: "ובמה בשופר") ע"פ נגלה – כמ"ש הרס"ג בביאור הטעם דתק"ש: "הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכ"מ התחלת מלכותם, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא כו'".

וראה גם ברכות (יב, ב): "כל השנה כולה אדם מתפלל הא-ל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ר"ה ויוהכ"פ שמתפלל המלך הקדוש, המלך המשפט", ובפרש"י: "לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם".

ועל יסוד זה שענין ההכתרה דר"ה הוא (לא רק ע"פ קבלה וחסידות, אלא גם) דין בנגלה דתורה – באה השקו"ט בהשיחה ע"פ נגלה דתורה (כמודגש בהתחלת השיחה שזהו בתור השתתפות בה"כינוס-תורה") בגדר משיחת המלך, והחילוק שבזה בין מלך בו"ד למלכותו ית' – שמצד חידוש ההתהוות (כפס"ד הרמב"ם בנגלה דתורה), צריך להיות גם חידוש ענין המלכות,

[ולכאורה כך הוא פירוש הדברים:

מבואר בשער היחוד והאמונה (רפ"ז) בנוגע למדת המלכות ושם אדנות המורה עלי', ש"מדה זו ושם זה הן המהוין ומקיימין העולם . . כי בהסתלקות מדה זו ושם זה ח"ו הי' העולם חוזר למקורו כו'", והיינו, שהתהוות וקיום העולם הוא עי"ז שהקב"ה הוא מלך על כל הארץ.

ולכן, כדי שיהי' בר"ה חידוש התהוות הבריאה (לא רק חידוש הישנות כבכל יום, אלא חידוש ממש), צריכה להתחדש גם מדת המלכות, כי, חידוש הבריאה שנמשך בר"ה שעבר עי"ז שהקב"ה נעשה מלך על כל הארץ הי' רק למשך שנה אחת (וכמו בנוגע להדין ומשפט דר"ה על כל עניני הבריאה והאדם שהוא בנוגע לשנה אחת בלבד).

והתחדשות מדת המלכות נעשה ע"י עבודת בנ"י שמכתירים את הקב"ה להיות "מלך ישראל" ועל ידם "מלך על כל הארץ" (דאף שבתחלת הבריאה היתה ההתהוות שע"י המלכות מצד כי חפץ חסד, ורק לאחרי שנברא אדה"ר המליך את הקב"ה באמרו ה' מלך גו', הרי לאח"ז באתערותא דלתתא תליא מילתא), ועי"ז נעשה חידוש הבריאה],

ולא עוד אלא שגם ביאור החילוק שבין חידוש הישנות שבכל השנה, מבחי' חיצוניות המלכות, לענין ההתחדשות ממש בר"ה, מבחי' פנימיות המלכות – קשור גם עם הדין בנגלה דתורה שאמיתית ענין המלכות הוא באופן ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו", כמבואר בהשיחה בטוב טעם, בהתאם לשיטת רבינו שנגלה וחסידות הם תורה אחת.

בגליון הקודם (תתסט) העיר הרב מ.מ בענין ההפרש בין ההמשכה והפעולה הנעשית ע"י מעשה האדם סתם (שאינו מצוה) כשעושה אותה באמונה או לש"ש, ובין מעשה המצות. וכן גם בההפרש בין מעלת המלאכה סתם (שאינו מצוה) על כל שאר עניני רשות שאדם עוסק בהם.

ויש להעיר שהענין נתבאר בפרטיות ובאריכות בד"ה וירד ה' על הר סיני סה"מ תרס"ב. ובקיצור: אחרי שהסביר הענין של מלאכה (למטה) באמונה, מפרט שענין זה מתבטא בכל שאר עניני רשות שאדם עוסק בהם לש"ש. ומסיק, ש"כל הדברים ככולן העבודה והכוונה בהם הכל באופן א' . . לש"ש דוקא כו', שזהו הכלל בכל עניני הרשות . . ע"י הבירורים בעניני הרשות נעשה תיקון ובירור בחי' כלים פשוטים שאינן לקבל בתוכם בחי' גילוי אור כו' ולכן כולם שוין כו'". עכ"ל.

ומבאר שם שעי"ז נעשה בירור ותיקון רק בחיצוניות הכלים, שהוא התחדשות הישנות בלבד, וגם הביטול הנמשך עי"ז הוא ביטול היש דבחי' בי"ע לבד.

משא"כ ע"י מעשה מצות, כל אחד ענין בפ"ע, וכן ע"י כל מצוה נמשך המשכה פרטית למעלה ולמטה. והיחוד והתיקון נעשה בפנימיות הכלים, ונמשך ע"י התחדשות ואור חדש ממש, וביטול הוא מבחי' אצילות שהוא מדריגת ביטול במציאות.

וגבי ההפרש בין מלאכה ושאר עניני רשות, י"ל בד"א, שאע"פ שבכללות ענין אחד הוא - התחדשות הישנות - מ"מ בפרטיות נעשה הבירור והתיקון בכלים שונים. והיינו, אע"פ שהכל בחיצוניות הכלים בלבד, מ"מ התיקון והבירור נעשה ע"י כל אחד שעוסק בעניני רשות, והבירור גופא הוא כפי אופן שורשו (בחיצוניות הכלים) למעלה, שממנו נשתלשל ענין זה למטה בעניני רשות.

ובזה לכאו' יש מעלה במלאכה גבי שאר עניני רשות, והוא, כי ע"י מלאכה נעשה התחדשות הישנות יותר (בכמות עכ"פ) בחצוניות הכלים, וממילא נמשך למטה יותר ע"י, והוא "כי ששת ימים תעבוד כו'", והיינו שהמלאכה הוא הענין הנצרך ביותר בין כל עניני הרשות כיון שבו תלוי קיום האדם, דבלי פרנסה אינו יכול להתקיים. וענין זה הנצרך לקיום האדם הוא חודר ברוב עניניו ולקח יותר זמן משאר עניני רשות הנצרכים לקיומו, ומכיון שהתעסקותו של אדם בענין זה לוקח רוב הזמן וחודר ברוב בעניניו בערך לשאר עניני רשות, לכן מובן שגם בשורש למעלה נעשה ע"י ענין זה רוב ההמשכה בערך להנמשך ע"י התעסקות בשאר עניני רשות. והוא מכיון שענין זה נשתלשל מענין של צמצום שנק' מלאכה למעלה, שהוא הענין הכי חשוב והנצרך לקיום העולם, לכן כן נשתלשל גם למטה.

בגיליון תתסט (עמ' 50) נדפסה תגובתי בקשר לבקשות בפסוקי-דזמרה (בד"ה תחת אשר כו' בלקו"ת פ' תבא). והנה:

הלשון שם "(בקשות שבאמצע פסד"ז) ושבחים" מתאים למה שמביא שם מפסוקי 'הודו' שאכן אינם 'פסד"ז' ממש, אבל הם 'שבחים'.

בכל נוסח 'נשמת כל חי' (שלדעה אחת היא 'ברכת השיר' – חלק מברכת 'ישתבח', ולדעה האחרת אולי היא בגדר פסד"ז או שבחים) יש בקשה אחת ויחידה: "ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח". ואולי גם היא שייכת ללשון 'ושבחים' הנ"ל. ויש לדון אודות 'שיר המעלות ממעמקים', שגם הוא מתחיל בבקשה: "ה' שמעה בקולי".