בתורה אור פ' שמות ד"ה "הבאים ישרש יעקב" (נג, ד): "מעשה המצוות שירדו ונתלבשו בדברים גשמיים כמו קלף של תפילין . . וכשאיש ישראל מניח אותם על ראשו נתהוה בחי' גילוי אלקותו . . וזהו דוקא כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו משא"כ כשמונחים על השולחן לא נתהווה מזה שום גלוי כלל, הגם שמצח האדם הוא דבר גשם ג"כ כמו השולחן".

והעירני חכם אחד, דלכאורה צ"ב מצח מאי בעי הכי? הרי הנחת התפילין היא דוקא על הראש ולא על המצח.

ובהגהות אדמו"ר הצ"צ (אור התורה ע' פז) מוסיף "ולמעלה ד' מוחין נמשכו על גלגלתא ומצחא דז"א כו', ופירוש גלגלתא ומצחא עיין בד"ה ועשית ציץ כו' והי' על מצח אהרן ובד"ה אני וכו'".

אך לכאורה עדיין צ"ב, דהגם שברוחניות יש המשכה בבחי' מצח, הרי כאן רוצה להדגיש שצריך להיות מקום גשמי על ראש האדם שעליו מונחין התפילין, ולמה מביא כאן מצח.

ושמעתי אומרים, דאיתא בספרי הרה"צ מראפשיץ שיש צדיקים המניחים תפילין על המצח דוקא. אך לע"ע לא מצאתי הדברים.

בתורה אור ר"פ ויחי איתא על הפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך", ד"יהודה נק' ע"ש הפעם אודה והוא בחי' הודי' שבכללות נש"י "מודים אנחנו לך", ובהמשך הענין מביא דהודאה משמעה ביטול והתכללות.

ולכאורה בפשטות הכוונה היא כמבואר בכ"מ דהודאה אין משמעה מלשון "תודה" והכרת הטוב אלא מלשון "מודים חכמים לר' מאיר", שזהו ענין של ביטול.

והעירני ח"א, דלפי זה צ"ב מדוע כותב כאן בביאור פסוק זה דיהודה הוא ע"ש הפעם אודה את ה', שמשמעו ענין של תודה, ולא הביא מ"ש בתיב"ע על הפסוק "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר", כלשון חז"ל "הודה ולא בוש", שזוהי הודאה במשמעות "מודים חכמים לר"מ".

ואולי רוצה להביא מהפסוק שהוא טעם השם יהודה, ע"ש הפעם אודה את ה'. ועצ"ע.

כמה מאמרים בתו"א מגילת אסתר אינם באים לפי סדר הפסוקים, וכמו בדף צג, ד, ד"ה "ויושט המלך לאסתר" - דהוא פסוק באסתר ח, ד, והמאמר שלאח"ז צד, ד, "ותוסף אסתר" הוא פסוק ח, ג. וכן גם המאמר הא' הוא משנת תק"ס והמאמר הב' הוא משנת תקנ"ז, וכן ד"ה "ובזה הנערה" בא בדף ק, ב, שהוא בפרק ב' – היינו שהמאמרים לא נדפסו ע"פ סדר הפסוקים ולא ע"פ סדר השנים.

בשנת תשל"א כשהתחלתי לערוך מ"מ לתו"א, שאלתי לכ"ק רבינו מה הטעם לזה, וענה לי "לא שמעתי", וכשהתחלתי לסדר המאמרים מאוה"ת מג"א אמר לי לסדר על סדר הפסוקים.

w

תו"א וישב כח, א, שו"ה "שהן י"ב בחי' שבראש הבריאה" (וכ"ה בתו"א דפוס ראשון ודפוס שני משנת תרכ"ב) הלשון צ"ע, ולכאורה צריכים לתקן כמו שנדפס באוה"ת וישב כרך ו תתרפג, ב, שנדפס מגוכתי"ק הצ"צ [מציור אותיות הכתיבה נראה שנכתב בצעירותו] הלשון: "שהן בחי' הי"ב שבטים שבראש הבריאה".

בסה"מ תרסט עמ' כ"ט: "ועמ"ש בתו"א ד"ה ארדה נא דרוה"ר".

בתו"א פ' וירא נדפסו ב' מאמרים: המאמר הראשון הוא פתח אליהו – שייך לפסוק ארדה נא [ובכל ספרי דא"ח מציינים למאמר זה ד"ה פתח אליהו].

והמאמר הב' בדף יד, ד, ד"ה ארדה נא, דשם מבאר הענין מה שמציין כ"ק אדמו"ר הרש"ב, צ"ע מה הכוונה "דרוה"ר".

בד"ה באתי לגני תשי"א והנה מל' רז"ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין מוכח מזה שעיקר המילה הוא זה שהוא שביעי ומפני זה שהוא שביעי מצד זה היא חביבותו היינו שבחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבדתו כ"א בזה שהוא שביעי שזה בא מצד התולדה.

והעיר ע"ז הרב אפרים פישל אסטער בגליון הקודם ובין דבריו שואל "דיש לעיין דלכאורה מאי שנא הל' חביבין שביעין" מהל' שביעין חביבין" הרי בין כך ובין כך משמעות הדבר הוא דאין החביבות מצד עבודתו אלא מצד זה שהוא שביעי ואף א"נ דאינו דומה דבהל' "שביעין חביבין" מודגש בזה שהוא שביעי ובהל' "חביבין שביעין מודגש וזה שהוא חביבי אבל סו"ס אם תולין חביבותו בזה שהוא שביעי – הרי אומרים שאין חביבותו מצד עבודתו אלא מצד התולדה". עכ"ל. וראה שם מה שביאר.

ונראה דחילוק גדול יש כאן דהא אי אמרינן כל השביעין חביבין (או חביבין כל השביעין) הרי מובן דכל שביעי הוא חביב משא"כ אי אמרינן כל החביבין שביעין הרי מזה מובן דאין כל השביעין חביבין ורק שישנם שביעין שםה חביבין, ורק הם היינו החביבין.

והנפק"מ ביניהם הוא דאי כל שביעי הוא חביב אז מובן דא"ז מצד עבודתו והראי' דכולם הם חביבין משא"כ אי ישנם שאינם חביבין אז מובן דאם אלו שהם חביב ה"ז מצד עבודתם וע"כ הם הגיעו לזה ולא שביעין אחרים.

וזהו דיוקו בהמאמר דכל השביעין חביבין וא"כ ה"ז מוכח דאי"ז מצד העבודה כ"א מצד התולדה.