באג"ק סכ"ה (ד' קל"ט) מסביר: "דבר ה'" היא "מלכות" בעולמות אבי"ע.

באצילות - "ופי' מלכות דאצילות הוא דבר ה' המחי' ומהווה נשמות הגדולות שהן מבחי' אצילות כמו נשמות אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו וכו'…".

בבריאה - "ומלכות דבריאה הוא דבר ה' המחי' ומהווה הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה…".

בעשיה - "ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהווה את עוה"ז בכללו ע"כ יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ".

ולכאו' אינו מובן, דעל מלאכים ידוע ונאמר "בדבר ה' שמים נעשו. וברוח פיו כל צבאם", אבל על נשמות ידוע שנשמות ישראל "עלו במחשבה". וכמבואר בריש פ"ב לקו"א על הפסוק "ויפח באפיו" מאן דנפח מתוכי' נפח "כך נש"י עלו במחשבה" וכמבואר בכ"מ שלא רק מחשבה סתם אלא עלו במחשבה דרגא נעלית במחשבה.

וכן באגה"ק סימן ל"א (ד' קנ"ב) מסביר שנשמות ישראל נק' "אברי דשכינתא . . שאור ה' שוכן בעולמות בי"ע להחיותם, והמשכת חיות זו היא ע"י התלבשות תחילה בנשמות ישראל, לפי שכל הנבראים אין ערוך להם אל הבורא ית' . . וא"א להם לקבל חיות מאורו ושפעו לבריאות עולמות שע"י בחי' הדיבור…".

הרי מבואר שגם עולמות בריאה ויצירה הרוחניים ששם המלאכים שרפים וכו' הם בחי' דיבור "מקבלים ע"י הממוצע שהן נשמות ישראל דרגת המחשבה. ודרגת המחשבה כפי המבואר בליקוט"א פ"ב היא דרגת החכמה "כן כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית', דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו א'".

וא"כ לכאו' אינו מובן, איך כולל באגה"ק בחדא מחתא בריאת מלאכים ונשמות, ועוד מביא את הפסוק "ויפח באפיו וכו'" שזה המקור להבדל הגדול בין בריאת הנשמות, לכל שאר הברואים, שהם ע"י הדיבור, ולא ע"י נפיחה בכח ובפנימיות. וכמבואר בריבוי מקומות בדא"ח ההבדל בין מלאכים לנשמות. וצ"ע.

א. באגה"ק סכ"ז ובביאור, מסביר את הקשר בין החסיד לרבו לאחר הסתלקותו, דזה תלוי באופן וגודל אהבתו את רבו "פעולת צדיק לחיים לכל חי היא נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה, ואהבת עולם בל תמוט לנצח". וכן ממשיך בביאור (ע' קמ"ז) "כל אחד כפי בחי' התקשרותו וקרבתו אליו בחייו ובמותו באהבה רבה", ונותן כלל "כי כל המשכת כל רוחניות אינה אלא ע"י אהבה רבה".

ואפשר לומר הביאור בהכרח האהבה בהשפעה רוחנית מרב לתלמיד, עפ"י המבואר בפרק ט"ז בליקוטי אמרים (ד' כ"ב) על הכרח קיום המצוות בכלל ע"י אהבה ויראה, "דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" ומסביר "כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר האברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם".

והביאור בקיום המצוות שהם גשמיים - איך הם עולים לעולם הבריאה וכן ממשיכים אור רוחני וכו': אלא, אם הם נעשים באהבה ויראה שע"י הלב, המעשה מתעלה מעשי' גשמית בלבד, אלא שיש בו מהרוחניות והחיות שיש בלב, ואז המעשה מתעדן, שמעדן את הכסף או הזהב, ולא רק מחבר חלק לחלק - הפי' הראשון של 'מצרפה', אלא מעבד ומיפה, עד שהוא תכשיט. ועפי"ז אפשר לבאר גם לעניננו, כשם שהעלאה מעשי' גשמית שע"י הגוף לרוחניות, צריך את האהבה שבלב הגשמי, כך גם ההמשכה שנמשכת לגוף צריך את הממוצע שהוא הלב.

ב. מצאתי מקור לכלל שכל השפעה רוחנית היא ע"י אהבה, בגמ' יבמות דף קיז, א, ברש"י שם.

הגמ' מבארת הטעם, מדוע החמות (השוויגער) לא יכולה להעיד על הכלה שמתה, כי היא שונאת את כלתה וכו' וכן הכלה לא מעידה על החמות, ומפרשת הגמ' למה לא יכולה להעיד על חמותה? כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם. ומפרש רש"י: כמו הפנים שמראים במים אותו הפנים רואים במים אם שוחק הם שוחקות ואם עוקם הם עקומות. כן לב האדם לאדם אחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו, ואם שונא את זה גם הוא שונאו, ולכן כמו השנאה של החמות לכלה, כן השנאה מהכלה לחמות, ורבי יהודה מפרש את הפסוק בדברי תורה, ומפרש רש"י: "פי' א' - לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד גירסא, אם יגעת בה תמצא, אם לא יגעת לא תמצא. לשון אחר - אם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים ואם לאו אינו מחכים מרבו". הרי רואים כאן שהשפעת הרב צריך להיות באופן של "מסביר לו פנים". וכלשון הפסוק "לב האדם" היינו השפעה שע"י אהבה בלב, ואז ההשפעה מתקבלת "ואם לאו אינו מחכים מרבו" שההשפעה אינה מתקבלת וכהלשון הנ"ל באגה"ק כל השפעת רוחניות אינה אלא ע"י אהבה רבה.