בתניא פ"ב כותב אדמו"ר הזקן "הוא המדע והוא היודע כו'" וידוע הדיוק שבפ"ד כותב "הוא היודע והוא המדע וכו'". גם צ"ל שבפ"ב מסביר שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש שנמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' כמו שהבן נמשך ממוח האב וכו' וצ"ב שהרי ידוע שהנשמה נמשכה לא רק ממחשבתו וחכמתו ית', עם כל המעלה בזה שהוא וחכמתו אחד, אלא למעלה מעלה מזה, עד ש"במי נמלך בנשמותיהם וכו'" וכמובן גם במשל של הבן עצמו, שהרי פשוט שהבן נמשך מעצם האב אלא שנמשך דרך מוחו, וא"כ הרי גם בהנשמה שבני בכורי ישראל, צריך להיות כן. וגם ידוע השאלה מהו ענין ב' סוגי הדביקות, שבפ"ב כותב ש"ע"י הדביקות בתלמידי חכמים כאילו נדבק בשכינה ממש שמיוחדות במהותן הראשון ושרשם וכו' והוא המדע כו'" ובפ"ד כותב ש"אי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין ושגבהה וגדלה מעלת הלבושים וכו'".

וי"ל שענין התורה הוא שאע"פ שנמשך למטה מטה עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, הרי זה רק כמשל המלך שהוא לבוש כמה לבושים, שההתאחדות והדביקות הוא עם המלך, לא עם לבושיו. והיינו שמחד גיסא הרי התורה נתלבשה עד שמדברת בענינים גשמיים כדי שיכול להיות מחשבת האדם תפיסא בהם, ולאידך גיסא הרי התורה לא נשתנתה ע"י ירידתה בהשתלשלות העולמות, אלא אדרבה ע"י תפיסת האדם בו הוא חובק את גוף המלך, וכידוע הביאור בהענין שהתורה נמשלה למים.

ועפ"ז מובן זה שהתורה תופסת בהשתלשלות אבל אינה נתפסת על ידה. והיינו משום שהתורה ענינה היא מלמעלה מההשתלשלות, ורק שהיא משתמשת בההשתלשלות לדבר לכל עולם כפי ענינה עד לעולם הזה. וזהו שבפ"ד כותב אדה"ז "הוא היודע והוא המדע וכו'" היינו שמתחילים בהוא היודע אלא שזה בא בתוך הוא המדע (בחינת החכמה).

וי"ל שזהו עומק הענין במש"כ ד"היחוד נפלא שאין יחוד כמוהו נמצא כלל בגשמיות", היינו בפשטות גם לא בלימוד חכמות אחרות, והיינו משום שבלימוד התורה הוא מתייחד עם התורה שבה אמרי' שהוא היודע והוא המדע וכו' משא"כ בשאר חכמות. וזהו עומק הענין דחכמה בגוים תאמין אבל תורה בגוים אל תאמין, ואשר משום זה התורה בהכרח יורה להאדם ויעשה, שהנהגת האדם יהי' בהתאם וע"פ הוראותי', מכיון שעצם גדר חכמה זו הוא שהיא חכמה דהוא היודע והוא המדע וכו', ובלימודה האדם מתייחד עם השכל וע"י עם הקב"ה ונפעל גם אצלו ענין זה ולכן מציאותו נעשה בהתאם להוראות התורה.

והנה כל זה הוא ענין התורה אבל ענין הנשמה הוא ענין אחר, דהנה בד"ה זה היום תשמ"א אות ד‑ה מבואר שהענין ד"ויפח באפיו ומאן דנפח וכו'" זהו הענין שהנשמה שרשה בהעלם העצמי שזהו הטעם שהנפיחה הוא בכח ע"ד שלהוציא האש מצור החלמיש, העלם שאינו במציאות, וזה בא ע"י טרחה ויגיעה. וזה שאומר שהנשמה נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' זהו כמו שהיא באה בהמשכה אבל שרשה האמיתי הוא בעצמותו ית'.

והענין י"ל דהנה הנה"א נק' כאן הנפש השנית, היינו שהיא באה להאדם אחרי הנה"ב. וזה שהנה"א היא שנית להנה"ב הוא רק בכוחותי' הפנימיים אבל בשרשה הנה"א קדמה להנה"ב, וכמו בתהו ותיקון. וכל עיקר המלחמה והעבודה שבו עוסק אדמו"ר הזקן בספר התניא הוא בהמלחמה והעבודה שבנר"ן, כוחות הפנימיים שבאדם (ראה ריש פ"ג), אלא שבפ"ב הוא מסביר לנו כל מהותה וכחה של הנה"א, והיינו שעצמותה של הנה"א הוא זה שמושרשת בהעצמות, ויפח, נפיחה בכח, היינו שהנשמה יש בה כח העצמות, וכח זה מתבטא בזה שהעצמות בורא מאין ליש וזה דוקא בכח העצמות, והנשמה, בכח העצמות שבה, עושה מהיש אין, שזהו כל תוכן העבודה דספר של בינונים (ראה פרק ט"ו ט"ז ועוד), אלא שענין זה נעשית בזה שהנשמה נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית', שהמשכה זו היא כמו שחכמה הוא ראשית וחלק מסדר ההשתלשלות שלכן הנשמה נתפסת ומשתנית ע"י סדר ההשתלשלות שמזה בא הריבוי חילוקי מדריגות שבנשמות והנשמה כמו שהיא במציאות זו עובדת, בכח העצמות שבה, והופכת את היש לאין.

והנה זה שהנשמה נמשכה מחכמה כמו שהיא ראשית וחלק מסדר ההשתלשלות, והיינו כמו שמבאר בההגה"ה שלגבי למע' מעולם האצי' החכ' נחשבת כעשי' גופניית אצלו ית' שהוא פשוט ובל"ג וא"א לתארו כלל וכו', אבל כשישנו ענין הירידה והצמצום, ומתגלה כחו שבגבול ונעשה ענין הספי' הנה באים ואומרים שמדע זה, הוא המדע והוא היודע, שמדע ותואר פרטי זה מיוחד עמו, שזהו הסדר שכותב אדמו"ר הזקן בפ"ב.

ועפ"ז מובן בפשטות שהדביקות שבפ"ב הוא הדביקות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא ית' וחכ' א' והוא המדע כו' והעלי' שבפ"ד הוא שהנשמה עולה מהוא המדע והוא היודע להוא היודע והוא המדע וק"ל (וראה המשך תרס"ו ע' תק"ז).

במאמר ד"ה באתי לגני ה'תש"ל כ' וזלה"ק: "וממשיך בהמאמר שהעצה ליפטר מהמחשבות שנופלים לו בשעת התורה והתפילה הוא לעורר מידת הנצח שבנפשו. דלהיות שמדת הנצחון הוא נטוע בעצם הנפש שלמעלה מכוחות הגלויים, לכן, ע"י מידת הנצח יכול להתגבר ולדחות כל הטרדות והבלבולים. ולכאורה היה אפשר לומר, דזה שאומר בהמאמר שהעצה היא לעורר את מידת הנצח דוקא, הוא, כי העצה שמובאת לעיל (סעיף טז) מקונטרס התפלה היא רק בנוגע למחשבות זרות שנופלים בשעת התפלה מצד הטרדות שלו, אבל כשהמחשבות נופלים לו דוקא בשעת התפלה, בכדי לבלבלו (דבהמאמר מדבר בענין מחשבות אלו), העצה היא לעורר את מדת הנצח. וצריך להבין, דלכאורה, גם בנוגע למחשבות אלו, אפשר ליפטר מהם ע"י שיתבונן דזה שהם נופלים לו בשעת העבודה דוקא הוא כי כל ענינם הוא לבלבלו מתורה ועבודה. ובהמאמר אומר שהעצה ליפטר ממחשבות אלו היא לא ע"י התבוננות אלא דוקא בדרך נצחון". עכלה"ק. ובגליון הקודם מקשה ע"ז הרב א.י.ס. דלמה לא נפרש שע"י התבוננות בהנ"ל בא לידי נצחון. אבל לכאורה נתעלם ממנו הא דמבואר במאמר מפורש, דהסיבה היא, כי עניין הנצחון הוא נטוע בעצם הנפש שלמעלה מכוחות הגלויים, משא"כ עניין ההתבוננות זוהי עבודה בכוחות הגלויים.

בגליון הקודם (עמ' 39) הביא הרב ד.ב. מד"ה איכה תשל"א, ש"פירוש עיקר שכינה הוא בחי' אור הסובב.. ועד לאור הסובב שלמעלה מעולמות", ובגלל זה רוצה לפרש במ"ש בד"ה באתי לגני תשי"א סוס"א, ש"עיקר שכינה" הוא "האור שלמעלה מעולמות", שהכוונה בזה היא גם לגילוי האור כמו שהוא לעצמו, מקור אור הסובב.

אבל האמת יורה דרכו, שפירושו שה"אויספיר" בסוס"א הוא היפך המפורש להדיא לפנ"ז, שמדובר רק אודות "גילוי האור לעצמו השייך להעולמות, שזהו מקור אור הממלא" - הוא היפך הפירוש הפשוט במאמר, שאין להוציאו ממשמעותו, גם אם לכאורה יש קושיא וסתירה ממק"א.

ובנוגע לקושיא והסתירה לכאורה בין ב' המאמרים - יש ליישב בפשטות ע"פ דברי הרב הנ"ל בעצמו:

בהמשך הערתו כותב, שכדאי להעיר, שבד"ה איכה הנ"ל לא מפרש כפשטות דברי המדרש (וכפי שמשמע בכו"כ מאמרי באתי לגני) שעיקר שכינה כבר שרתה והתגלתה בתחתונים בתחלת הבריאה, כי אם שהעולם נברא באופן שמוכשר וראוי לקבל בחי' ע"י עבודתו, כפי שיתגלה לעת"ל.

ועפ"ז מתורצת בפשטות הסתירה לכאורה שבין ב' המאמרים:

בד"ה באתי לגני תשי"א, ששם מבאר כפשטות המדרש שעיקר שכינה כבר שרתה והתגלתה בתחתונים בתחלת הבריאה, עכצ"ל, ש"עיקר שכינה" קאי רק על גילוי האור לעצמו השייך להעולמות, שזהו מקור אור הממלא (וכפי שכותב בהערתו, "שבחי' סוכ"ע אינה שייכת לעולמות, ומדוע שבתחילת הבריאה תהי' בחי' זו בעולמות");

אבל בד"ה איכה תשל"א, שמפרש "עיקר שכינה בתחתונים" שהעולם נברא באופן שמוכשר וראוי לקבל בחי' ע"י עבודתו, כפי שיתגלה לעת"ל - יכול שפיר לפרש ש"עיקר שכינה" קאי גם על מקור אור הסובב.

בגליון הקודם (ע' 35) העירו המערכת על מה ששאלתי באגרת הקודש (סי' זך) שכתב רבנו הזקן: "ורוחו עומדת בקרבינו ממש כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו. וז"ש בזוה"ק [ח"ג עא, ב] דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי דהיינו שגם בזה העולם המעשה היום לעשותם אשתכח יתיר כי המעשה (גדול) [גדל] והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ וחוצות וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו דרך הקדש יקרא לה. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא. ובמילי דעלמא בפירוש אתמר בזוה"ק [שם] דצדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון ואלמלא צלותא דצדיקייא בההוא עלמא לא אתקיים עלמא רגעא חדא וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו קודם לברכה".

- דמדוע רבנו הזקן אינו מציין לגמ' שבת (ל, א), דאיתא שם: דהא "דקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו [קהלת ד, ב], [הכוונה] שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר [שמות לב, יג] זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. דבר אחר, מנהגו של עולם שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו'", עכ"ל.

וע"ז העירו שם: "בזוה"ק מודגש יותר איך שבהעולםהצדיק אשתכח יותר - "כולנו חיים בדרכיו", ולא רק שתפלת הצדיקמקובלת יותר", עכ"ל.

ונראה דגם בגמרא מודגש איך שבהעולםהצדיק אשתכח יותר - 'כולנו חיים בדרכיו', ולא רק שתפלת הצדיקמקובלת יותר. דר' תנחום דמן נוי מסביר בב' אופנים הך דקאמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו', א) ד"כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר [שמות לב, יג] זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו". ב),

דבר אחר, מנהגו של עולם שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו'".

ויש להבין מדוע יש בגמרא ב' פירושים, ומה מוסיף אחד על השני?

ונראה דב' פירושים אלו הם כנגד מה שכותב רבנו הזקן באגרת הקודש שלפנינו: א) "זאת בעבודת ה' במילי דשמיא. ב) ובמילי דעלמא" וכו'. והיינו דמ"ש בזוה"ק 'דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי' מיירי ב'מילי דשמיא', ומ"ש בזוה"ק שם 'דצדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון' וכו' מיירי ב'מילי דעלמא'.

ולפ"ז יש לבאר גם בגמרא, דמה שאמר ר' תנחום דמן נוי דהך דקאמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו', ד"כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר [שמות לב, יג] זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה" - מיירי ב'מילי דעלמא', [ושם עדיין לא מודגש יותר איך שבהעולםהצדיק אשתכח יותר]. ומ"ש "דבר אחר, מנהגו של עולם שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים" - מיירי ב'מילי דשמיא' [וכאן כבר מודגש איך שבהעולםהצדיק אשתכח יותר].

והיינו דבגמרא כאן אומר לא זו אף זו, דלא רק דב'מילי דעלמא' 'צדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון' כהך ד"עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר [שמות לב, יג] זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה", אלא אף זו דב'מילי דשמיא' 'צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי' כהך "דבר אחר, מנהגו של עולם שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה, ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים", והיינו מ"ש רבנו הזקן "ורוחו עומדת בקרבינו ממש כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו . . דהיינו שגם בזה העולם המעשה היום לעשותם אשתכח יתיר כי המעשה (גדול) [גדל] והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ וחוצות וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו דרך הקדש יקרא לה", וא"ש.

והעירני חתני הרה"ת ר' חיים דרוק שי' מתניא פ"ז (יב, א) שכתב רבנו הזקן: "הרי זו עולה משם בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה כנודע מהאר"י ז"ל, ומרומז בגמרא [ברכות ה, א] כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו' להרוג גופות החיצונים", שעד"ז יש להבין מדוע לא רמז כאן לגמרא דשבת הנ"ל, ועדיין יל"ע.