ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק
כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ברכות ה"ג "וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה". והקשה הלחם משנה שם, "למה בארץ חמדה ובמלכות בית דוד משיחך (כוונתו למ"ש הרמב"ם בה"ד לגבי ברכה שלישית) כתב רבינו ז"ל כל מי שלא אמר לא יצא י"ח, ובברית ותורה לא אמר כן אלא צריך להזכיר ברית ותורה לבד והא בגמרא (דף מט) בכולהו אמר ואם לא הזכירן לא יצא י"ח. ואע"ג דרב אמר שם, לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא. לית הלכתא כוותיה כדמשמע שם". והניח בקושיא.
והנה בספר קובץ על הרמב"ם, רצה לומר, דבאמת לדעת הרמב"ם, בדיעבד אם לא הזכיר ברית ותורה אין מחזירין אותו. וכמו שהביא הטור בסקפ"ז בשם אחיו ר' יחיאל, שהיה מסופק במה שאמרו בגמ' דאי לא הזכיר ברית ותורה לא יצא י"ח, "אי לעיכובא קאמר או למצוה, והדעת נוטה דלמצוה קאמר" אבל הטור עצמו כתב דנראה דלעיכובא קאמר, וצריך לחזור. ולכן, גם בדעת הרמב"ם יש לפרש "דודאי לענין דיעבד סמכינן על רב ולא קיי"ל כירושלמי". ועפי"ז הרי לא יקשה דיוק הלח"מ, במה שהרמב"ם שינה לשונו, בין מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לבין מי שלא הזכיר ברית ותורה, משום דבזה הרי לא יצא י"ח גם בדיעבד, משא"כ בברית ותורה שזהו רק לכתחילה. (וכן ראיתי בעוד אחרונים שתפסו כן בדעת הרמב"ם, ראה תורת רפאל סט"ו, ועוד).
אמנם הלח"מ שהניח בקושיא, מובן שתפס בדעת הרמב"ם דגם ברית ותורה זה לעיכובא, וכן כתב גם הב"י (שם), "אבל מדברי הרמב"ם משמע דלעיכובא קאמר, וכדברי רבינו", וממשיך, דכן איתא להדיא בתוספתא ובירושלמי דגם מי שלא הזכיר ברית ותורה מחזירין אותו, ע"ש. ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא, למה שינה הרמב"ם בלשונו?
ואוי"ל בדעת הרמב"ם דאף שגם מי שלא הזכיר ברית ותורה מחזירין אותו, מ"מ ישנו חילוק גדול בין מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לבין מי שלא הזכיר ברית ותורה: דמי שלא אמר ארץ חמדה וכו' נחשב שחסר לו בעיקר הברכה, דזהו כל תוכן הברכה השניה ברכת הארץ, ולכן אם לא אמר ארץ חמדה וכו' נחשב כאילו לא בירך ברכה שניה כלל. משא"כ זה שצריך להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ י"ל, דגם אם לא הזכיר אין זה כאילו לא אמר ברכה שני', אלא דחכמים תיקנו שיש דין שצריך להזכיר בתוך ברכת הארץ את ענין הברית ותורה דבשעה שמודה על הארץ יש להודות גם על ברית ותורה.
ומה שצריך לחזור ולברך באם לא הזכיר ברית ותורה, אין הפשט משום שחסר לו בחפצא של הברכה, אלא היות שיש חיוב להודות גם על ברית ותורה, והמקום שבו נתקן להודות ע"ז הוא בברכת הארץ לכן מצד דין זה צריך לחזור ולברך, כדי שיוכל להודות על ענין הברית והתורה.
והדוגמא לזה (דאף שחייב לחזור ולברך אין זה משום שחסר לו בעיקר הברכה), הוא מהמחלוקת הידועה בענין הזכרת יעלה ויבוא במנחה של ר"ח (ראה לקו"ש חי"א ע' 16 הערה 13) דמי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של ר"ח שלמחרתו חול, די"א שיתפלל במוצאי ר"ח שתים של ערבית, כדין מי שלא התפלל כלל. וי"א שלא יתפלל שתים, שכיון שכבר התפלל כל תפילת המנחה מבעוד יום, אלא שלא הזכיר בה ר"ח, הרי אינו מרויח כלום אם יתפלל ערבית שתיים, שהרי לא יזכיר בה עוד של ר"ח. ואין זה דומה לטעה ולא התפלל מנחה של שבת, שמתפלל במוצאי שבת שתיים של חול. שכיון שלא התפלל מנחה כלל א"כ ירויח תפילת שמו"ע, אע"פ שלא יזכיר בה של שבת (וכבר האריכו בזה האחרונים לבאר, שלדעה הב' גם כשלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב שכבר התפלל אלא שחסר לו הדין שצריך להזכיר ר"ח בתפילתו, ולכן כ"ז שיכול לתקן ולהתפלל שוב ולהזכיר ר"ח, צריך לחזור ולהתפלל. משא"כ במוצאי ר"ח כשאין אפשרות לתקן את חסרון הזכרה אין טעם שיחזור ויתפלל).
וא"כ גם בנדו"ד י"ל, דהדין שצריך להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ הוא כמו מה שצריך להזכיר ר"ח בתפילתו לדעה הב', דגם אם לא הזכיר אין זה כאילו לא בירך כלל אלא שצריך לחזור ולברך כדי לתקן את מה שלא הזכיר ברית ותורה, משא"כ מי שלא אמר ארץ חמדה וכו' בברכת הארץ או מלכות בית דוד בברכה שלישית, הרי שחסר לו בעיקר הברכה (וראה לקמן הנפק"מ למעשה, שי"ל בזה).
ועפ"ז מיושבת קושיית הלחם משנה על מה ששינה הרמב"ם לשונו, דבזה בא להדגיש, דאמנם למעשה גם בברית ותורה מחזירין אותו, אבל ביסודו זהו רק דין נוסף על עצם הברכה, שיש להזכיר גם ברית ותורה "וצריך להזכיר בה ברית ותורה". משא"כ מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, חסר לו בעצם הברכה, ועד"ז מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה השלישית, גם חסר לו בעיקר הברכה.
והטעם לחילוק זה מובן בפשטות, משום דאמירת ארץ חמדה וכו' שייך לעצם הברכה השני' שהיא ברכת הארץ, משא"כ ברית ותורה שהם כמובן ענינים לעצמם, אלא שיש להם קשר ושייכות לענין הארץ שלכן צריך להזכירם בתוך ברכת הארץ.
ועד"ז בנוגע למלכות בי"ד בברכת שלישית, שהוא לא דבר נוסף שתקנו לאמרו אלא הוא שייך לעצם הברכה, וכמו שביאר שם הרמב"ם, שהטעם לזה ש"מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו לא יצא י"ח", הוא "מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד". (בנוגע לארץ חמדה וכו' לא הוצרך הרמב"ם להוסיף ביאור למה היא מעיקר ענין הברכה, משא"כ בנוגע למלכות בית דוד בברכה שלישית היה צורך לבאר במאי שנא מברית ותורה, וק"ל).
וי"ל דמקורו של הרמב"ם לחילוק הנ"ל, הוא מלשון הגמ' שם בתחילת הסוגיא דברכות (מח, ב) "תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא י"ח. נחום הזקן אומר, צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה". הרי דיש כאן חילוק ברור בלשון. ואף שהיה אפשר לתלות זאת שכל תנא אמר דבריו בסגנונו, הרי שהרמב"ם הבין שיש כאן חילוק בעצם בין הדברים, שזה מדין ש"צריך שיזכור בה" וזה שייך לעצם הברכה, וכנ"ל.
ונ"ל, דהנפק"מ לפועל בהנ"ל תימצא באחד שלא הזכיר בשבת רצה או יעלה ויבוא ביו"ט, שצריך לחזור ולברך. ובפעם הב' הזכיר של שבת או יו"ט אך לא הזכיר ברית ותורה או ארץ חמדה וכו' דאם לא הזכיר ברית ותורה לא יצטרך לברך פעם שלישית, ואם לא אמר ארץ חמדה וכו' יצטרך לברך פעם שלישית.
והיסוד לזה, הוא מ"ש בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סנ"ד), שלדעת הראשונים הנ"ל, דבלא הזכיר יעלה ויבוא בר"ח לא נחשב כאילו לא התפלל כלל, אם יחזור בר"ח ויתפלל משום ששכח לשאול טל ומטר, ובפעם הב' ישכח יעלה ויבוא, אינו צריך לחזור עוד, ע"ש. ועד"ז בנדו"ד, דהיות שעיקר ברכת המזון והזכרת ברית ותורה, כבר יצא בפעם הא', ובפעם הב' הזכיר של שבת או יו"ט בברכה"ז, הרי די בזה משום דגם בלי הזכרת ברית ותורה יש כאן חפצא של ברכה"ז.
משא"כ אם בפעם הב' החסיר ארץ חמדה וכו', הרי שחסר כאן בעיקר הברכה, וממילא זה שבפעם הב' הזכיר של שבת או יו"ט אינו כלום, משום שצריך להזכיר של שבת ויו"ט בברכת המזון. וכאן, שהחסיר בפעם הב' ארץ חמדה, הרי"ז כאילו בפעם הב' לא בירך כלל ברכה שניה, ומה הועיל לו שהזכיר של שבת, ויצטרך לחזור ולברך פעם שלישית.
Download PDF