א.רמב"ם הל' תפילה פ"ח ה"ט: "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד, בשעה שהוא מתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, במה דברים אמורים במי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו", וביאר הרמב"ם שדין זה להוציא יד"ח אחר בתפילתו אינה אלא באינו יודע בעצמו להתפלל, והוא מדברי הגמ' בר"ה ל"ד ע"ב: "כדי להוציא את שאינו בקי" וכד' הכס"מ, ועי' גם בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג שבתפילה שהיא רחמי אינו מוציא יד"ח חברו הבקי עי"ש, ועי' ב"אור זרוע" הל' ר"ה סי' רס"ב, ולכאורה מה שהצריך הרמב"ם דוקא שיענה אמן, מאי שנא מהא דכתב הרמב"ם בהל' ברכות פ"א הי"א: "כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה כו'", הרי שגם בלא עניית אמן יוצא ידי חובה,

וצ"ל דהא מבואר בדברי הרמב"ם בהל' ברכות, שאף שהשומע ברכה מאחר יוצא יד"ח אפילו בלא עניית אמן, הנה כדי שיהא "כמברך" צריך שיענה אמן, ואם כן גבי תפילה בעינן שיהא "כמתפלל" ולכך צריך שיענה אמן, עדיין צ"ע בהגדרת הדברים, מתי די בשמיעה ואימתי צריך גם שיענה אמן.

ב. וב"חידושי רבי ארי' לייב" סי' ה', כתב לבאר את דברי הרמב"ם בהל' ברכות הנ"ל: "דבאמת תרי דינים חלוקים המה, הא דמברך לאחרים אע"פ שכבר יצא יד"ח דכתבו הראשונים דהוא מטעם ערבות, הביאור הוא דיכול לברך בשביל אחרים וזהו הדין דערבות, ודין שומע כעונה הוא להיפוך, דהברכה הוי ברכת עצמו והשני יוצא יד"ח בשומע כעונה או בעונה אמן, אבל היכא שמברך לאחרים לא שייך כלל שומע כעונה, דהברכה הוי בשביל אחרים, ואינה בכלל ברכת עצמו דהוא כבר יצא ידי חובתו, ואינו צריך לבוא כלל מטעם שומע כעונה, אף שצריך שישמע כל הברכה משום שמברך בשבילו, ובאופן אחר לא שייך לברך לאחרים, ושומע כעונה הוא היכא שהברכה מברך לעצמו והשני יוצא בזה משום שומע כעונה הוי ג"כ כמברך או מטעם העונה אמן אחר ברכה כמוציא ברכה מפיו, משא"כ היכא דמברך לכתחילה רק בשביל אחרים, הברכה היא ברכת אחרים, ועפ"ז נראה לומר דהיכא שמברך בשביל אחרים לא יועיל מטעם שומע כעונה ובעינן דוקא שיענה אמן, והאמן שעונה אינו עניית אמן בלחוד, אלא שכך הוא נוסח הברכה שמברכים לאחרים, שהאחד מברך והוא עונה אמן" עי"ש באורך.

אולם לכאורה לא משמע כל כך בדברי הרמב"ם בהל' תפילה הנ"ל, שכתב: "כיצד, בשעה שהוא מתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, במה דברים אמורים במי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו", ולכאורה מה היא ההוספה "במה דברים אמורים במי שאינו יודע להתפלל" הרי ברור שכל הדין ש"שומעין ועונין אמן" הוא בכה"ג שמברך לאחרים, שאילו ב"יודע" הרי יכול לצאת בברכת חבירו לעצמו מטעם "שומע כעונה" אפילו בלא עניית אמן,

ובעיקר צ"ע דבריו ממה שכתב בשו"ת "אהל משה" להגאון מפינסק ז"ל ח"ב סי' ס"ז: "ומדברי הגר"א בסי' תקפה ובפי' להרמב"ם ז"ל למדתי דין חדש שלא קדמהו אדם בו, דהמוציא אחר חייב גם הוא בברכת המצוה, וכ"מ בירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ג) העושה סוכה כו', והדברים נכונים מאוד מטעם ערבות" עי"ש, ובשו"ע רבינו הזקן סי' ח' סי"א כתב כן בפשיטות: "ואם המתעטף הוא בור שאינו יודע לברך, יכול לברך לו אחר אע"פ שאין צריך עכשיו לברכה זו, כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, א"כ גם הוא צריך לברכה זו עכשיו כו' וכן הדין בכל ברכת המצוות".

וראיתי שקדמם רבינו מנוח ז"ל להל' ברכות פ"א הי"א: "דכיון שהם חובה יכול חבירו להוציאו מחובתו דכל ישראל ערבים זה בזה וכמאן דלא נפק דאמי!" (ופירושו להלכות אלו נדפסו מכת"י רק לאחרונה).

והיסוד להנחה הנ"ל שחיוב מצד ערבות עושה את הערב כחייב במצוה זו עצמה, כבר נמצא בשאילתות דרב אחאי גאון, במצוה נ"ד, וז"ל שם: "ברם צריך אילו מאן דקדיש ונפיק ידי חובתיה, מהו לאפוקי לאחרים ידי חובתיהון, מי אמרינן, כיון דהא איפטר ליה, הוה ליה כקטן ואסיר ולא מפיק, או דלמא דחיובא הוא [דאיכא עלייהו] כו' וכל חד וחד מישראל מיחייב בערבותא דחבריה, וכמאן דלא איפטר דמי ומפיק אחרים כו'" כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כו'" עי"ש.

ג. והנה יעויין ב"חתם סופר" סי' קס"ז, שכתב לחותנו הגאון רעק"א ז"ל: "מה שתמה מר על תוס' ר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ותוקעי' וכו' מה ענין תקיעה לברכת כהנים, התם הכהן עצמו מקיים מצות עשה, מה שאין כן התוקע, שאינו אלא מוציא אחרים ידי חובתם, אבל זמנו כבר עבר ליה, לפום ריהטא נ"ל אדרבא, דהא הך אע"פ שיצא מוציא, היינו טעמא, משום דכל ישראל ערבים, והוי ליה כאלו הוא חייב עדיין במצות עשה, ולא סגי ליה דלא תקע, משא"כ בברכת כהנים לדעת רוב הפוסקים, אין מצות עשה על הציבור להתברך, וא"כ גרע בזה ברכת כהנים מתקיעה",

והגרעק"א ז"ל כנראה לא הסכים ליסוד זה, אלא ס"ל דתקיעה גרע, דסוף סוף אינו אלא תוקע לאחרים, ואינו כמו ברכת כהנים, שחיובו של הציבור האחר בתפילה בשלימות היינו עם ברכת כהנים, הוא שעושה גם את הכהנים חלק בקיום המצוה [ונתבארו הדברים במק"א], אבל בשופר, כיון שהוא עצמו כבר יצא ידי חובת תקיעה, ואינו אלא תוקע בשביל האחרים, הוא עצמו אין לו חלק בקיום מצוה זו.

והגרעק"א לשיטתו דלא ס"ל האי סברא, דערבות עושה שתהא המצוה שלו, דעי' בהגהותיו לשו"ע סי' רי"ט ס"ד: "ובטור בשם הרא"ש כתב הטעם דהכא שאני, דדוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן, אבל הכא שהמברך אינו חייב בברכה זו, צריך דוקא לעניית אמן, וצ"ע", וב"חידושי ר' אריה ליב" הנ"ל שכתב ששני דינים יש, אחד כשמברך גם לעצמו אזי האחר יוצא מדין שומע כעונה, והשני שמברך רק לאחרים שאין בזה דין שומע כעונה ולכן צריך עניית אמן, ציין לגרעק"א הנ"ל, ועיג"כ ב"שיח השדה" להגה"ק מקוזיגלוב הי"ד סי' ד' ובספר "בנין אפרים" להגאון מוה"ר אפרים בורודיאנסקי זצ"ל סי' ו', אבל שיטת רבינו ז"ל, שכנ"ל היא שיטת גאונים וראשונים, שברכה שמברך משום ערבות היא ברכת עצמו.

ומכיון שכן, הרי לא שייך לומר שאם מברך בשביל אחר שאינו בקי לא שייך בזה "שומע כעונה", שהרי סוף סוף גם מי שמברך לשאינו בקי, הרי הוא מברך "ברכת עצמו" מטעם ערבות "וכמאן דלא נפיק דמי", אף שיש לחלק קצת, ועדיין צ"ע.

ד. ונראה דהנה כתב בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' ח' סי"א: "אם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו, ואם רצו האחד מברך, והאחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה דשומע כמדבר", והוא מהשו"ע שם סעיף ה': "אם ב' או ג' מתעטפים בטלית כאחת (פי' בפעם אחת), כולם מברכים, ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן",

ועל מה שכתב השו"ע: "והאחרים יענו אמן", כתב ב"ישועות יעקב" שם: "מלשון זה משמע דאם לא ענו האחרים אמן אינן יוצאין בברכת האחר שמברך, אף אם כוונו לצאת בברכתו, ולכאורה קשה דבסי' רי"ג סעיף ב' מבואר דאם בירך מי שמחוייב בברכה ומכוון להוציא האחר שגם כן חייב בברכה זו, מהני אף שאין האחרים עונים אמן בברכתו, וכן בסימן תל"ב ס"ב ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית, ומשמע אף בלא עניית אמן, וצריך לחלק דבדיעבד יצא אף אי לא ענה אמן ולכתחילה יענה אמן",

ולפי מה שנת' בדברי רבינו, יש לומר דעניית אמן פועלת שישתתף עם הציבור, שהרי בעצם המצוה שהוא מברך עליה, הרי היא מצותו שלו, אבל באופן שכמה "רצו, אחד מברך לכולם" אזי צריך עניית אמן כדי שיהא שיתוף בין כל מקיימי המצוה, שהברכה תעלה לכולם, וסברא פשוטה היא, שאם יוצא ידי חובתו בתורת "שומע כעונה", הרי הוא יוצא בברכתו של השני, ואין הוא כאחד הציבור, רק אם עונה אמן, הוא כ"מתפלל" בעצמו, ונעשה חלק מן הציבור.

ולפי זה יש לומר, שהרי הרמב"ם מדבר בשליח ציבור שמוציא הרבים ידי חובתם, ובאופן כזה צריך שיענו אמן כדי שיהיו כמתפללים, וזהו שכתב: "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד, בשעה שהוא מתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין", שכאשר עונה אמן הרי הוא כמתפלל בעצמו, וכנ"ל.

ה. והנה רבינו בסימן ח' שם, שינה מלשונו: (א) במקום "ב' או ג'" כתב "כמה אנשים", (ב) במקום "בטלית כאחת" כתב "כל אחד בטליתו בבת אחת", (ג) במקום "כולם מברכים" כתב "כל אחד מברך לעצמו" (ד) במקום "והאחרים יענו אמן" כתב: "האחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה דשומע כמדבר" וצ"ע.

והנראה ברור בס"ד שנתכוין רבינו להסיר כמה וכמה קושיות ותמיהות על המחבר. ראשון ב"ביאור הגר"א": "משמע מדבריו דיותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו, וליתא, דדוקא אחד מברך לכולם לכתחילה, כמ"ש בפ"ח דברכות [נ"ג ע"א: "היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, משום שנאמר: ברב עם הדרת מלך"], וכן לשון התוספתא: "עשרה כו' היו עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן, יחיד כו'", וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא וברכת המזון ושאר ברכות כמ"ש שם". שני, הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל: "עיין סימן רי"ג במג"א ס"ג [וזה לשונו שם: עשרה שעושין מצוה אחת מצוה שאחד יברך לכולם, עי' סימן רח"צ וסימן ח' ס"ה, ואפילו לא בא החיוב בבת אחת כו'], ובמג"א סימן קס"ח סק"ב [שכתב ע"ד הפוסקים שאחד מברך על הפרוסה ואחד מברך על השלמה: "וצ"ע דהאיך נעשה פשרה שלא נזכרה בגמרא, דהא אפילו בית המדרש מבטלין שיברך אחד לכולם, משום ברב עם הדרת מלך"], וסוף סימן תרפ"ט במג"א שם [דבמגילה טוב שאחד יברך לכולם גם בפחות מעשרה"] וצ"ע. אחר כך ראיתי שעמד בזה ב"אבן העוזר" ריש סימן קס"ח ועי"ש". גם ה"פרי מגדים" תמה: "ועיין רי"ג מ"א כו' ורח"צ במ"א כו', ואיני יודע כעת ההבדל בין שם לכאן, דאמאי כאן יש רשות לברך כל אחד לעצמו, ולא דאחד מברך לכולם ברוב עם",

וכפי הנראה עקב קושייתם ותמיהתם של להקת גדולי הפוסקים: ה"אבן העוזר", הגר"א, ה"פרי מגדים" והגרעק"א, כתב ב"משנה ברורה" להלכה: "ובאמת אדרבא לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא האחרים משום ברוב עם הדרת מלך, וכדלקמן בסי' רח"צ סי"ד", אך הוסיף: "אך לא נהגו עכשיו כן, ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא", ומבואר שלדינא נקט שלא כדברי המחבר, אלא שלכתחילה יותר טוב שאחד יברך לכולם, אלא משום "שאין הכל בקיאין" לא נהגו כן, וטעם זה לכאורה צע"ג, איזו בקיאות צריך לכוון לצאת ולהוציא, וצ"ע.

ואיך שלא יהיה, כל הני פוסקים, נטו לגמרי מפסק דין המחבר ז"ל, ואולם רבינו ז"ל לא הלך עמהם, ופסק כדברי המחבר ז"ל, כאשר בשינויי לשון, כדרכו בקודש, סילק את כל התמיהות מעל מרן המחבר ז"ל,

ו. ונראה על פי מה שהעלה רבינו ז"ל בשולחנו הזהב בסימן רי"ג ס"ו, וז"ל: "כל מקום שאחד פוטר את חבירו בברכת הנהנין, מפני קביעותם יחד, או מפני שנהנים ביחד, מצוה שאחד יברך לכולם, ולא כל אחד לעצמו, שנאמר: ברב עם הדרת מלך, אבל בברכת המצוות, אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין, הרשות בידם אם רצו, אחד מברך לכולם כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך", ואם רצו, כל אחד מברך לעצמו (כדי להרבות בברכות, כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות, ואף שהשומע כעונה, מכל מקום המברך הוא עיקר כו', מה שאין כן בברכת הנהנין, כשכולן קבועים יחד, שהם נחשבים כגוף אחד נהנה, ולכן די להם בברכה אחת כו' וכן כשכולם נהנים ביחד די בברכה אחת לכולם כו' והוא הדין בברכות המצות, כשכולם מקיימים המצוה ביחד, כגון שמיעת קול שופר או מגילה, מצוה שאחד מברך לכולם כו'" עיין שם באורך.

ומבואר בדבריו ז"ל, שיש הבדל גדול בין מצוה שמלכתחילה נועדה להתקיים ברבים, כמו שמיעת שופר וקריאת מגילה וכיו"ב, שבהם אומרים "ברב עם הדרת מלך" לכתחילה, ואחד מברך לכולם, והוא הדין בברכת הנהנין במקום שרבים או קבוצת אנשים חוברו יחדיו לזימון, או הנאה שכולם נהנים כאחד, ובזה מיירי כל הני הלכות שציינו האחרונים ז"ל הנ"ל, מה שאין כן כשכל אחד מתעטף בטליתו הוא, אלא שכולם מתעטפים בבת אחת ובשעה אחת, הרי מעיקר דינם, כל אחד מברך לעצמו, אלא שחידוש מחדש לן המחבר ז"ל, שאם רצו יכולים, שאחד יברך לכולם לקיים את "ברוב עם הדרת מלך".

ויסוד מוצק לחידושו הוא בלשון הטור יו"ד סי' י"ט: "שנים שוחטין שתי בהמות, אחד יכול לברך ויוצא בו חבירו" וכן הוא בשו"ע שם: "שנים שוחטין שני בע"ח יכול לברך האחד להוציא חבירו, והוא שיתכוין לצאת", והרי זה דומה ממש לשנים מתעטפים כל אחד בטליתו, שלכתחילה כל אחד מברך לעצמו, אבל "אם רצו" יכולים שאחד מברך והשאר יוצאים יד"ח, ונראה שזהו שהוסיף רבינו ז"ל בהל' ציצית על מה שכתב המחבר: "ויוצאין בזה דשומע כמדבר", ועי' בט"ז שם: "קמ"ל בזה דלא תימא דוקא ברכת הנהנין שכולן יש להם קביעות אחד, אז אחד מברך לכולן, כמ"ש בא"ח סי' רי"ג, מה שאין כן כאן שכל אחד שוחט בהמה אחרת, הוי אמינא שאין אחד פוטר את חבירו קמ"ל" והן הן הדברים.

ז. אלא דלכאורה עומדים לנגד דברי התוספתא בברכות, שמהם עיקר קושייתם ז"ל, וז"ל התוספתא ברכות פ"ו ה"כ: "עשרה שהיו עושין עשר מצוות כל אחד מברך לעצמו, היו עושין כולן מצוה אחת, אחד מברך לכולן, יחיד שהיה עושה עשר מצוות מברך על כל אחת ואחת", הרי מפורש ש"היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן" ומכאן הרי תמה הגר"א על המחבר, והנה פירוש זה בתוספתא ש"היו עושין כולן מצוה אחת" היינו שכולם מתעטפים בציצית או לובשים תפילין, כן פירש הרשב"א ח"א סי' תנ"א וז"ל: "שני חתנים עושין חתנות בבית אחד, אם אחד מברך ברכת חתנים על שניהם בשעת כניסתן לחופה, מי נימא דלא, כשם שאין משקין שתי סוטות כאחד כך אין מברכין ברכת נשואין על שניהם או לא, תשובה: מסתברא שמברך על שניהם כאחד, כשתי חבורות שאוכלות זו לעצמה וזו לעצמה, שאחד מברך ברכת המזון לשתיהם כל שרואות זו את זו, וכן מסתברא שמוהל אחד שיש לפניו שני ולדות למולן, מברך על שניהם ברכת מילה, וכן בכל המצוות, ובתוספתא ברכות פרק אחרון שנינו: עשרה שעושין מצוה אחת, אחד מברך לכולם, ואחד שעושה עשר מצוות מברך על כל אחת ואחת",

בפירוש "מנחת יצחק" להגר"י שבדרון ז"ל בן הגאון מהרש"ם: "עושין עשר מצוות, חלוקות זו מזו שאין ברכותיהן שוות, כגון זה מניח תפילין וזה לובש ציצית וזה קבע מזוזה וכדומה", וב"שירי מנחה" כתב: "עשרה שהיו עושין, עי' תשו' הרשב"א ח"א סי' תנ"א וא"ז הגדול סי' שס"ז וח"ב סי' רס"ב דהיינו באין ברכותיהן שוות כו' אבל היו כולן עושין מצוה א' שכולן לובשין תפילין וכדומה, הואיל וברכה אחת היא, אחד מברך לכולן ע"ש עוד".

והנה מה שהביא מה"אור זרוע", הנה באמת בהל' ראש השנה [סי' רס"ב] כתב להדיא שכך הוא פירוש התוספתא: "וההיא תוספתא דברכות פרק ברכת זימון דתניא: עשרה שהיו עושין עשר מצות, כאו"א מברך לעצמו, היו כולן עושין מצוה אחת, אחד מברך לכולן, התם הכי פירושו: עשרה שהיו עושין עשר מצוות, שאין ברכותיהן שוות, כגון זה לובש תפילין זה מתעטף בציצית זה קובע מזוזה וזה שוחט וזה מעשר וזה תורם וזה מוהל וזה פודה בנו וזה מדליק נר חנוכה וזה מדליק נר שבת, הואיל ואין ברכותיהן שוות, כל אחד מברך לעצמו, אבל היו כולן עושין מצוה אחת, שכולן לובשין תפילין או מצוה אחרת, והואיל וברכה אחת היא, אחד מברך לכולן כו'", אולם בריש הל' שחיטה כתב ה"אור זרוע" להיפך, וזה לשונו: "אבל היכא ששנים שוחטים אחד מברך על שניהם, כדתניא בתוספתא דברכות: עשרה שהיו עושין עשר מצוות אחד מברך לכולם", ואולי יש חסר בדבריו או שקיצר וצ"ע.

ח. ואולם נראה שרבינו ז"ל פירש את דברי התוספתא באופן אחר, ולכאורה מסתבר יותר, שמה שאמרו "עשרה שהיו עושין עשר מצוות" אין הפירוש מצוות שונות זו מזו, אלא "עשר מצוות" שכל אחד עושה המצוה לעצמו, כגון שכ"א מניח תפילין לעצמו, ו"עשרה שהיו עושין מצוה אחת" היינו שמצוה אחת משותפת לכולם, כמו שופר, מגילה וכיו"ב, שלפי פירוש זה, אדרבה דברי התוספתא מהוים מקור לדברי המחבר ורבינו,

ולפי פירוש זה, יש לבאר כן גם את דברי שו"ת הרשב"א הנ"ל.

ופלא הוא שמצינו פירוש זה בדברי התוספתא לאחד מן הראשונים, והוא רבינו אשר בן ר' חיים תלמיד הרשב"א בעל ספר "הפרדס" על הלכות ברכות, שהובא ב"ברכי יוסף" להרב החיד"א ז"ל ("שיורי כרכה" סי' ח'), ולאחרונה (בשנת תשמ"ה) יצא ספר זה לאור מכת"י, וז"ל (השער התשיעי פי"ב אות ח'): "והיכא שבירך שליח ציבור לגמור את ההלל, נראה לי דאין הקהל צריכין לחזור ולברך, ויש לי להביא ראיה מדאמרינן בתוספתא דברכות: עשרה שעשו מצוה אחת, אחד מברך לכולן, ועשרה שעשו עשר מצוות כל אחד ואחד מברך לעצמו, ופירוש התוספתא הכי הוא: עשרה שעשו מצוה אחת, כגון עשרה שקורין הלל או עשרה שעשו מעקה אחת או עשרה שקובעין מזוזה אחת, או כדומה לזה, אחד מברך לכולם, ועשרה שעשו עשר מצוות, כגון שמניח כל אחד ואחד תפילין בראשו או שמתעטפין בציצית או שמנענעין את הלולב, כל אחד ואחד מברך לעצמו, וכן בכל שאר מצוות, וראיתי מי שטעה בפירושיה שפירשוה עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן, כגון שמניחין תפילין כל אחד ואחד, אחד מברך לכולן כיון שכולן עושין מצוה אחת יחד כו', ועשרה שעושין עשר מצוות כגון שכל אחד ואחד עושה מצותו, כלומר שזה מניח תפילין וזה מתעטף בציצית וזה מנענע את הלולב כל אחד ואחד מברך לעצמו, וזה טעות גדול, דהאיך אפשר שאני מניח תפילין ואחר יברך עליה, וכן עשרה שעושין עשר מצוות שרוצה לומר שזה מניח תפילין וזה מתעטף בציצית כו' מברך כל אחד ואחד, פשיטא ופשיטא, והיאך יעלה בלב שום אדם, שאם אחד מניח תפילין ואחד קובע מזוזה ואחד מנענע את הלולב, שיברך האחד להניח תפילין ויצא חבירו שמנענע את הלולב, אין זו סברא למי שיש לו מח בקדקדו, הילכך עשרה שכולן עושין מצוה אחת כגון שקורין את ההלל כו' שכולן עושין מצוה אחת, אחד מברך לכולן, אבל עשרה בני אדם שכל אחד מניח תפילין לעצמו או שכל אחד מתעטף בטליתו כו' אע"פ שכולן עושין מצוה אחת, כל אחד ואחד מברך לעצמו, דמ"מ עשר מצות הן" עי"ש [ועי"ע מש"כ בזה בס' "מחנה יוסף" ציצית סי' כב בהסרת קושיית החיד"א ז"ל ע"ס הפרדס הנ"ל, ולהסיר השגת הגר"א גם לפי פירושו הוא בתוספתא], והוא ממש כדברי רבינו.

ט. והנה בספר "הפרדס" שם, בהמשך לפירושו הנ"ל בתוספתא, כתב: "ואם תאמר, קשה ספירת העומר שכולן עושין מצוה אחת, כמו עשרה שקורין את ההלל, ואם כן דין היה לברך אחד לכולן, יש לי לומר, דשאני ספירה, שהכתוב אומר: וספרתם לכם, כלומר: כל אחד ואחד חייב לספור, שאין אחד יוצא בספירת חבירו כו'", וב"שיורי ברכה" שם (והובא גם בהערות הרב המהדיר): "ואינו מחוור, דקרא וספרתם לכם, ואמרו (מנחות סה,ב) שיהא כל אחד ואחד סופר לעצמו, הוי לאפוקי שלא יספרו ב"ד, ואם כן למאי דקי"ל שומע כעונה, גם בספירה יוצא בספירת חבירו",

ועי' בשו"ע רבינו ר"ס תפ"ט ס"א: "מצות עשה מן התורה שיספור כל אחד מישראל שבעה שבועות ימים כו' יכול בבית דין כמו ביובל כו' ת"ל וספרתם לכם, כדי לסופרה לכל אחד ואחד, ואין הציבור או שליח ציבור יכולים לספור בעד כולם, אף אם אחר מצוה לחבירו שיספור בשבילו ועשאו שליח לכך, אינו יוצא ידי חובתו כשלא שמע הספירה מפי חבירו, אבל אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו, אם נתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה זו, וגם חבירו המשמיע נתכוין להוציאו, יצא ידי חובתו מן התורה, שהשומע הוא כאומר כו', ויש חולקין על זה, ואומרים שצריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד ממש, שכל אחד יספור בעצמו, ויש לחוש לדבריהם לכתחילה כו'".

הנה ב"פרדס" הנ"ל מפורש כדעת ה"יש חולקים", שלא מועיל "שומע כעונה" בספירת העומר, והוא דעת ה"לבוש" להלכה, בסי' תפ"ט וז"ל: "ומצוה על כל אחד מישראל לספור לעצמו, ואין אחד יוצא בספירת חבירו, אפילו אומר אמן, שכן משמעות וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד", ועי' ב"אליהו זוטא" שם שתמה, שלא באה תורה אלא "לאפוקי מספירה דשמיטה שנמסר לבית דין, אבל מנ"ל דאם אחד סופר הספירה ומכוין לצאת לחבירו וגם חבירו מכוין לצאת דאינו יוצא, כיון דקי"ל בקידוש וכל המצוות דתלינן באמירה, דשומע כעונה, מיהו ב"אגודה" שם כתב לכל אחד ואחד ולא לש"ץ בשביל כולם, וצ"ע", וה"פרי חדש" נמי תמה על ה"לבוש", שאם כדבריו למה לי' לגמ' בסוכה לחפש לימודים לדין "שומע כעונה" תיפוק ליה מהא דבעינן קרא דוספרתם לכם שאין דין שומע כעונה, משמע שבכל התורה אמרינן שומע כעונה, אלא שקרא דוספרתם לכם לא בא אלא שלא לומר שהספירה תלויה רק בבית דין, אבל ודאי שאם מכוין לצאת ע"י חבירו, שפיר מתקיים "ספירה לכל אחד ואחד".

[והנה בהמשך דבריו כתב ה"פרי חדש": "ואל תשיבני מלשון הר"ן פ"ק דפסחים דקרי לספירת העומר "מצוה שאי אפשר להתקיים ע"י אחר" דהא ודאי אם אמר לחבירו שיספור בשבילו אינו כלום לאפוקי מילה וביעור דאפשר להתקיים ע"י אחר, אבל לעולם דגם בספירה אם שמע יצא דשומע כעונה כנ"ל", ולזה נתכוין רבינו בשו"ע, במה שכתב: "ואין הציבור או שליח ציבור יכולים לספור בעד כולם, אף אם אחר מצוה לחבירו שיספור בשבילו ועשאו שליח לכך, אינו יוצא ידי חובתו כשלא שמע הספירה מפי חבירו", והן הן דברי ה"פרי חדש" שהר"ן לכך נתכוין במה שכתב שאינו יוצא על ידי אחר, אבל אין זה ענין לדין "שומע כעונה", וכמו שכתב רבינו: "אבל אם הוא בעצמו שמע הספירה מפי חבירו, אם נתכוין לצאת ידי חובתו בשמיעה זו, וגם חבירו המשמיע נתכוין להוציאו, יצא ידי חובתו מן התורה, שהשומע הוא כאומר" - וראיתי בגליון האחרון של המאסף החשוב "פעמי יעקב" היו"ל בבני ברק, שח"א תמה על דברי רבינו, ממה שכתב ה"חתם סופר" בפרק לולב הגזול: "ודע דמה שכתבו תוס' "לקיחה לכל אחד" לאו לאפוקי שלא יהא אחד מוציא את כולם, שזה לא עלה על הדעת מעולם, אפילו אי כתוב "ולקחת" לשון יחיד, אי אפשר שיקח אחד לולב ויוציא חבירו, כשם שאין אחד יוצא בהנחת תפילין של חבירו, כי המצוות הנעשות בגופו של אדם אי אפשר לצאת על ידי חבירו, ומשום הכי בספירת העומר, אע"ג דכתיב "וספרתם" ובעינן ספירה לכל אחד ואחד, מ"מ יכול להוציא חבירו ע"י שישמע הספירה ושומע כעונה כו'" וראיתי מי שנשתבש בזב להלכה ולמעשה ולא חש לקימחיה ולא ידע דרך ש"ס" [וכיו"ב כתב גם בשו"ת סי' ר"א ובתשובתו שנדפסה בסו"ס "הים התלמוד" לב"ק], ומכאן תמה הרב הנ"ל על שו"ע רבינו "דרהיטת לשונו משמע דלולא דרשה ד"וספרתם לכם" היינו אומרים שיכול לעשות שליח שיספור בשבילו כו' דמהיכי תיתי שיהא הוא אמינא שיוכל לעשות את חבירו שליח שיספור בשבילו" עי"ש, וזה פלא דמאי קמ"ל, שלכן רצה לדחוק פי' אחר בדבריו, ולהנ"ל לא נתכוין רבינו להשמיע "חידוש" זה, שאינו יכול לעשות שליח על מצוה שבגופו, אלא נתכוין לדברי הפר"ח, ולבסס ההלכה שאין דין "שומע כעונה" סותר לדין "ספירה לכל אחד ואחד", כפי שהבין ה"לבוש", ועל כן כתב שדין "ספירה לכל אחד" אינו סותר אלא בעושה שליח שיספור בשבילו, וכדי שלא נפרש דעת הר"ן דס"ל שאין "שומע כעונה" בספירת העומר, כדעת ה"לבוש", וכנ"ל היא דעת ספר "הפרדס", ביאר ה"פרי חדש", ש"על ידי אחר" היינו שמצוה לאחר שיספור בשבילו, וזה מה שרצה גם רבינו ז"ל לומר, וז"פ].