בגליון תתצד הבאנו דברי הרמב"ם פ"ו ה"א מהל' כלי המקדש: "אי אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד...", ע"כ.

ודקדקנו בדברי הרמב"ם: א) הרמב"ם מתחיל ההלכה "א"א . . והוא אינו עומד על גביו", ולא מצינו בשום מקום שהרמב"ם פסק במפורש דצריכין לעמוד על קרבנו. ב) כתב "וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל", ולא הסביר איך הוא קרבן של כל ישראל. דהנה רש"י כתב 'שהתמיד בא מן השקלים של כל ישראל', והרמב"ם נקט בפשיטות בלי טעם. ג) הרמב"ם כתב "לפיכך תקנו נביאים הראשונים", הרמב"ם הוא הרי ספר הלכה, ולא מובן למה הדגיש מי תקן זה. ד) למה הדגיש הרמב"ם "כשרים ויראי חטא", שלא מובא זה בלשון המשנה. ה) מדברי המשנה משמע שעיקר התקנה של נביאים הראשונים היא עשרים וארבעה משמרות, ומדברי הרמב"ם משמע ששני תקנות יש: א' תקנה שיבררו מישראל אנשים כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל. וב' שיחלקו אותם לכ"ד מעמדות.

והבאנו כמה ענינים שבהם יש חילוק בין רש"י והרמב"ם בהסוגיא, א) רש"י כתב הטעם שקרבנות הצבור הם של צבור, משום שהם באין משקלי ציבור, והרמב"ם לא הביא זה שהם באים משקלי ציבור. ב) רש"י בגמ' סוטה ובמגילה הביא לימוד המדרש שמקור מעמדות הוא "תשמרו להקריב לי" היינו שהוא מדין שמירה, והרמב"ם לא הביא ענין שמירה ולא הדגיש זה כלל, ומלשונו משמע שאין זה כוונתו. ג) לרש"י המעמד הוא צירוף בין כהנים לויים וישראלים והם במקום משפחתם, ולהרמב"ם רק ישראלים הם חלק מהמעמד. ד) רש"י לא השתמש בלשון שליחות רק כתב שהם 'במקום' כלל ישראל, והרמב"ם הדגיש שהם שלוחי כלל ישראל.

ויש להקדים מ"ש באור זרוע (וגם מובא בש"ע ס' נ"ג) אם אחד מן הצבור יכול למנוע את השליח צבור מלהתפלל. והביא בשם רבו רבינו שמחה שיחיד יכול לעכב חזן שלא יעשה שליח צבור. והאו"ז מביא ראי' לזה - "ותדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב קרבנו וכי ס"ד שנתכפר לו והא אסקינן, מאי טעמא תקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו'. האיך קרבנו וכו', התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, הא למדת דאפי' הם חפצים אפי' הכי לא נפקי ידי חובתו אא"כ עומדים על גבם כש"כ היכא שאינו חפץ בהקרבתו דלא נפקי ידי חובתו", עכ"ד.

והנה לכאורה מוכרחים לומר דהאו"ז אינו מפרש זה שעומד על גביו בקרבן דהוא מדין שמירה,דא"כ מה ראי' מזה שאפשר לעכב הש"צ, הרי בש"צ לא שייך דין שמירה. אלא הוא לומד זה שצריך לעמוד על הקרבן הוא מטעם אחר, וטעם זה שייך גם לשליח ציבור.

מצינו בטור יו"ד סי' רס"ב בשם בעל העיטור שכתב "מנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן לגבי קרבן אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו", ע"כ ע"ש. ובשו"ע שם סע' ט' הביא להלכה דאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו ע"ש.

ודברי בעה"ט והמחבר צ"ע למה דוקא אצל מצוה זו מצינו חידוש לעמוד אצל המוהל "להודיע שהוא שלוחו" למה לא מחייבין בכל דין שליחות שהמשלח יעמוד אצל השליח, ואדרבה עיקר שליחות בש"ס הוא שהשליח אינה נמצא בפני המשלח דאם נמצאים יחד ל"ל שליחות, ורק במילה שצריכים מומחה ע"ז, רגיל המשלח להיות אצל השליח. וא"כ מהו ענין זה 'להודיע שהוא שלוחו'.

והנראה לומר בדעת השו"ע לפי הידוע שבמצות מילה יש מצוה על כלל ישראל למול ג"כ. ויש דיון אם יש מצווה מיוחדת על האב או רק קדימה. ועיין במ"ש בקובץ תתעז' אודות שאלה זו, ומ"מ דבר פשוט דיש מצוה השייכת לכלל ישראל, ומשו"ה בעינן לעמוד ע"ג המוהל 'להודיע שהוא שלוחו' דבלא"ה אינו מוכרח שהוא שלוחו.

והראי' שהביא הבעה"ט הוא מסוגיין, דאי אפשר שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו דמשמע דהוא לומד ענין זה בדומה למצוות מילה, דבקרבן ציבור הרי גם הכהן הוא חלק מכלל ישראל וא"כ ה"ה ג"כ בעליו של הקרבן ויכול לשחוט לעצמו. וע"ז הוצרכו הישראלים לעמוד על גביו בכדי שיהא ניכר ו'להודיע שהוא שלוחו", היינו שהכהן עושה הקרבן בתור שליח של כלל ישראל.

היוצא מדברינו דבסתם שליחות לא בעינן עומד על גביו דעצם העובדא שהוא עושה הדבר מוכח שהוא שליח. וכמו בגיטין וקידושין, דעצם העובדא שהוא נותן הגט היא הוכחה על השליחות, דאם לא שהוא שליח א"א שיתן הגט. וכן בקידושין וכדומה. משא"כ במילה מאחר שהשליח מצד עצמו יכול לעשות המעשה ויש לו מצוה בעצמו, צריכין להודיעו על השליחות, וכן בקרבן ציבור, דבקרבן יחיד הרי בלי רשות ושליחות בעל הקרבן א"א לכהן להקריב הקרבן וא"כ זה שהכהן מקריב זה ראי' שהוא שלוחו. משא"כ בקרבן צבור שהכהן הוא חלק מהצבור כמו הישראל א"כ הוא שייך להשחיטה מצד עצמו ומשו"ה בעינן 'עומד על גביו' להראות שהוא שלוחם של ישראל, וא"ש.

ובזה א"ש סברת האו"ז הנ"ל דסובר דכמו בקרבנות צבור בעינן עומד על גביו כדי ל'הודיע הוא שלוחו', כמו כן בתפילה ש'תפילות כנגד קורבנות תיקנום' צריכים כל הקהל להסכים להחזן שישמש בתור ש"צ ובזה ג"כ יהי' ל'הודיע שהוא שולחו' דהרי החזן חייב בתפלה מצד עצמו, ורק כשעומד על גביו אז מוכרח שהחזן הוא שליח הקהל. ונמצא דעי"ז שעומד ע"ג חל הקשר של שליחות וממילא אם אחד מהצבור אינו מסכים אז חסר בהשליחות.

ועכשיו נבוא לבאר החילוקים בין רש"י והרמב"ם שהבאנו לעיל: א) רש"י הדגיש דהשקלים הם מכלל ישראל והרמב"ם לא הדגיש זה, ולפמ"ש א"ש דלרש"י שכוונת המעמדות היא משום שמירה אז עיקר הדגש הוא על בעלות של הקרבן שבא מן השקלים. ולהרמב"ם שעיקר הדגשה היא "להודיע שהוא שלוחו", א"כ עיקר הדגש הוא על המתכפר בהקרבן והם כלל ישראל, ועבודת הקרבן צריך להתייחס אליהם. ב) לרש"י המעמד אינו ענין של שליחות כ"א שאנשי מעמד הם במקום אחיהם בנ"י לשמור על הקרבנות, והוא דמאחר דהקס"ד הוא דהדגש הוא בשמירה א"א שכל ישראל ישמרו על קרבן וגם אין ענין שכלם ישמרו, וא"כ עיקר השמירה אינה אלא על יחידים, ואולי זהו כוונת רש"י דאמר 'וא"א שיהו כל ישראל עומדים על קרבנן', היינו דא"א לכל ישראל שישמרו הקרבן, ומשו"ה לרש"י אין זה ענין של שליחות דמלכתחילה לא הי' דין על כלל ישראל, אלא דאנשי מעמד הם במקום כלל ישראל ר"ל שהם העוסקים בהשמירה במקום אחרים מכלל ישראל שהיו יכולים לשמור, דענין השמירה מלכתחילה לא ניתן רק ליחידים וא"כ האנשי מעמד הם היחידים במקום אחרים. משא"כ להרמב"ם דכל ישראל צריכים לעמוד על הקרבן "להודיע שהם שלוחם" נמצא שאנשי מעמד הם שלוחים של כל ישראל לענין זה של 'להודיעו שהוא שלוחם'. היינו עמידתם שם היא בתור שליחות של כל ישראל, דאילו לא היו שלוחם של כלל ישראל לא הי' בזה ה"להודיעו", דאולי הכהן רק שליח דהאנשי מעמד. ומשו"ה להרמב"ם הוא מדין שליחות דהיינו דאנשי מעמד הם השלוחים של כל ישראל.

ולפ"ד יש להבין עכ"פ ב' עניינים, והם: דהרמב"ם הדגיש שהם "כשרים ויראי חטא", ולא מצינו כן ברש"י ובשאר מקומות. ועצם הענין דבענין כשרים יראי חטא י"ל דהרמב"ם למד זה מהא דאנשי מעמד הוצרכו להתענות במשך השבוע ולמד הרמב"ם מזה דבעינן אנשים כשרים ויראי חטא, ואולי הרמב"ם הדגיש זה משום דלשיטתו זהו ענין של שליחות, ומסתבר שהשליח יהי' מי שראוי להיות שלוחו של כלל ישראל. אבל לרש"י דיש כאן ענין של שמירה אז לכאו' לא בענין שומרים שמיוחדים במדריגתם, ועכ"פ כשרים ויראי חטא אינה שייך לעצם עבודתם. וגם מאחר שאינם "שלוחי כלל ישראל" כמ"ש לעיל א"כ לא האנשי מעמד שייכים להשמירה כמו שאר ישראל, וממילא אין סברא מיוחדת דבעינן בעלי מדריגה.

גם יש לפרש (עכ"פ להבין) לפ"ז, למה לרש"י בענין כהנים ולויים וישראלים חלק מהמעמד, ולהרמב"ם לא, והבאנו בקובץ העבר שהגבו"א הקשה על רש"י דאי בעינן שליחות לא בעי' כ דוקא שליח כהן ושליח לוי ושליח ישראל, ע"ש. ולפ"ד א"ש עכ"פ דלרש"י אינם שלוחים כ"א במקום כלל ישראל, ואולי סובר דהתקנה של הנביאים שיהא מכל חלק של כלל ישראל במקום כל ישראל, ואה"נ מצד שליחות אין מקום לתקנה זו אבל במצד הענין של 'במקום' יש סברא לזה.

ונשאר לנו עדיין לבאר למה הדגיש הרמב"ם הא ד"נביאים הראשונים תקנו".

ואא"ל דהנה 'הגבורות ארי' במס' תענית הקשה על המשנה, מנלן דבעינן עומד על קרבנותיו. וכתב: "ונראה לי דודאי מן התורה אינו צריך מעמד אלא בתמיד בלבד ולא בשאר קרבנותיו", ע"ש. היינו דדין מעמד הוא מן התורה והמקור הוא "תשמרו". ומצאתי באחרונים שהקשו איך שייך לומר שליחות על דבר שאין בו מעשה? וכתבו שאין זה דין שליחות כ"א ב"מקום כלל ישראל" וגם שהוא רק תקנת הנביאים. היינו דכל הענין דא"א שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, הוא ג"כ מתקנת הנביאים ואע"פ שא"א לומר דלהרמב"ם אינה מצד שליחות מ"מ אפ"ל דהענין "דלהודיעו שהוא שלוחו" לא הי' מעכב בעצם (כמו שאינו מעכב במילה) ורק משום תקנת הנבאים הוא מעכב, ומשו"ה הדגיש הרמב"ם תקנת הנביאים להורות וליישב מה הי' עד שתקנו הנביאים, וגם למה מעכב עכשיו, ודו"ק.