כתב הרמב"ם בהלכות שבת פ"ו הי"ב בדיני אמירה לעכו"ם בשבת וז"ל: "וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר אעפ"י שהוא עושה בשבת. כיצד? כגון ששכר את הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד (דהיינו קבלנות) שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום". עכ"ל.

והשיג ע"ז הראב"ד: "דבר זה לא נהיר ולא צהיר שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל, מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה (היינו שיש ליהודי ריוח מזה) ואינו דומה לקבלנות".

והנה המגן אברהם1 וכן אדמו"ר הזקן בשולחנו מהדו"ק דהלכות שבת (ועייג"כ נודע ביהודה, בשו"ת שלו או"ח תניינא סי' לח) למדו דהרמב"ם והראב"ד שניהם סוברים דאסור שיהא ליהודי ריוח ממלאכת העכו"ם דשבת. ובלשון הראב"ד "קא משתרשי ליה" אלא דפליגי אי באופן כזה מקרי משתרשי לי'2.

דהרמב"ם סובר דכיון שהוא שכר את הנכרי שיכתוב לו כל עת שצריך, לא כל הזמן (ובלשון המגן אברהם כדרך השרים) א"כ להיהודי אין ריוח מזה שכותב עכשיו, דאם לא יכתוב עכשיו יוכל לכתוב ג"כ לאחרי השבת, והגוי כותב בשבת לעצמו כדי שיהא לו זמן פנוי לאחרי השבת.

אבל הראב"ד סובר דכיון דהיהודי ישלם לגוי בין אם יעבוד בשבת ובין אם לאו, זאת אומרת שהגוי אינו עובד לשכרו, אלא כדי שיהא זה מוכן ליהודי באופן הכי מהיר, לכן זה נקרא שהיהודי מרויח, וקא משתרשי לי' ואסור.

אבל הט"ז3 וכן פסק אדמו"ר הזקן במהדורא בתרא שלו להלכות שבת לסי' רמג לומדים דהמחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד היא האם מותר ליהודי לקבל ריוח ממלאכת עכו"ם בשבת.

דהם פירשו ששכר העכו"ם הוא בכדי שיכתוב לו כל הזמן, ובזה שהעכו"ם כותב בשבת, מרויח היהודי שיוכל לכתוב מכתב שני לאחרי השבת, ואפי' הכי מתיר הרמב"ם (ובתנאי שלא יצעוק עליו אם יבטל דאם יצעק עליו הוי כשליח ולא כקבלן) וע"ז צועק הראב"ד כי כרוכיא דבר זה לא נהיר ולא צהיר, דהא קא משתרשי לי'.

וביאר בזה אדמו"ר הזקן באריכות במהדורא בתרא שלו להלכות שבת, בסברת הרמב"ם והט"ז דלא איכפת לן שמגיע להישראל ריוח מזה, כיון דלא הוי כשלוחו שכיר יום, רק כקבלן והוי כאילו עוסק בשלו.

ועיי"ש שאדמו"ר הזקן מקשה בהמדו"ב "ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל (היינו לכתוב תמיד ואיך הוה כעוסק בשלו) . . דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו, וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממש. מ"מ כיוון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים י"ל דלענין מחזי כשלוחו . . בשבת דמדרבנן עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו, כדאיתא בגמרא אפילו בקבלנות כדידיה דמי דייקא . . והלכך במלאכה מיוחדת י"ל כדידיה דמי מאחר שאין בעה"ב יכול לחזור בו עד מלאת הימים להשביתו ממלאכתו בע"כ כדי לפחות משכרו, וגם אם ירצה להחליף לו מלאכה זו באחרת אינו יכול בע"כ של השכיר הלכך כדידיה דמי מלאכה זו - עיי"ש עוד באריכות.

וצריך ביאור בפלוגתתם אמאי להרמב"ם להט"ז ולאדמו"ר הזקן במהדורא בתרא לא איכפת לן שרכוש הישראל מתרבה ע"י עבודת הנכרי, והעיקר דלא הוה הנכרי כשלוחו דהוי כקבלנות.

ולהראב"ד, להמ"א ולאדמו"ר הזקן בהמדורא קמא כיון שרכוש הישראל מתרבה עי"ז, הוה כשלוחו ולא הוי כקבלנות דשם הוי ממש של העכו"ם, ועוסק בשלו.

ואולי י"ל הביאור בזה, דהנה בשיחת חג השבועות תשכ"ד (הובא בספר שלחן המלך) ביאר הרבי באריכות ג' הטעמים שמביא אדמו"ר הזקן לאיסור אמירה לנכרי בשבת א. טעם רש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא. ב. טעם הרמב"ם כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם. ג. טעם הסמ"ג דיש רמז לאיסור זה מן התורה שנאמר כל מלאכה לא יעשה (בצר"י) משמע ג"כ ע"י אחרים שאין מצווים על השביתה.

ומסביר שם באריכות אמאי הוצרך לג' טעמים אלו, יעויי"ש4. ועל טעם הג' של הסמ"ג5 מבאר הצריכותא בזה דהרי כיון שאסמכתא זו יש לה רמז מפורש בכתוב, ומביא בהשיחה דברי הפרי מגדים6 דאסמכתא כזו עם רמז במשמעות הפסוק, חשובה ועשאוה כדין תורה להחמיר בספיקה וגזרו בה גם גזירה לגזירה - א"כ מובן למה גבי איסור אמירה לעכו"ם בשבת הפליגו בו חכמים וגזרו בו גזירות. א"כ י"ל עפ"י המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם העיקר לברר המטה וכו' ממילא נוטה הרמב"ם לפסוק דעיקר טעם אמירה לעכו"ם הוה רק מדרבנן - היינו עבודת המטה. ממילא י"ל מ"ש אדמו"ר הזקן בהמדו"ב שלו הובא לעיל "בשבת דמדרבנן עשאוה כאילו אותו דבר קנוי לו".

אבל להראב"ד דמבואר שם בהשיחה, דהעיקר היא המעלה והאמונה נוטה לפסוק כטעם של הסמ"ג דהוי כמו דאורייתא דיש לזה אסמכתא מפורש בקרא, ממילא אי אפשר להתיר גבי קבלנות לזמן, מטעמא של אדמו"ר הזקן במהדורא בתרא, וממילא כיון דאינו קנוי ממש להגוי (דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם) הוי כשלוחו, ולא דמי לקבלנות דשם הוי ממש של הגוי ועוסק בשלו.

ועייג"כ בט"ז סי' רמג סק"ג בסופו וז"ל: "וזה יש לתרץ דשאני הכא שאפי' אם העכו"ם הוה שכירו של ישראל ועושה בשבילו אין כאן איסור דאורייתא אלא שבות דאמירה לעכו"ם היא שבות, בזה לא החמירו כל שהוא במקום שאין שם מראית עין דכ"כ הרא"ש בפ' חבית דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפי' בחדרי חדרים אסור, אלא דצ"ע דהא כתב ב"י סי' רמד בשם סמ"ג דמלאכה ע"י עכו"ם הוה דאורייתא" עכ"ל.

והרי"ז כמו שביארנו לעיל בדעת הרמב"ם והט"ז. - ולפיכך באמת באיסור מלאכה לאבל דהיא לכו"ע רק מדרבנן מסכים הראב"ד להרמב"ם דשכיר שנה וחודש ה"ה כקבלן ושרי לעשות מלאכה בשביל האבל.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה האם סברא זו (לחלק בין אסמכתא מן התורה וכו' לדרבנן גבי אמירה לעכו"ם) היא נכונה ואמיתית.