ברמב"ם הל' ביהב"ח פ"ג הל' יג כתב וז"ל: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין ולהגביהו כפי כח הציבור שנא' ולרומם את בית אלוקינו ומפארין אותו ומייפין כפי כחן", עכ"ל.

ומבואר מדברי הרמב"ם דיש הידור מצווה בבנין ביהמ"ק עצמו, ובס' מעשה רוקח הק' דאיך אפשר להגביה את המקדש והא מדות המקדש מכוונות מדין הכל בכתב ה' עלי השכיל. ומתרץ דמשום הך קרא דלרומם הוי כקרא אשכח ודרוש. עכתו"ד.

ויש לבאר דבריו, דהנה במכילתא בשלח (טו, ב) עה"פ 'זה אלי ואנוהו' רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנוות קונו אלא אתנאה לפניו במצוות אעשה לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה וכו' רבי יוסי בן דורמסקית אומר אעשה לפניו מקדש נאה ואין נאה אלא בית המקדש שנאמר ואת נוהו השמו וכו'.

ויש לבאר מה מוסיף ר' יוסי על דברי ר' ישמעאל. דטובא אשמעינן ר' יוסי, דלפי ר' ישמעאל עיקר גדרי הידור מצווה הוי בהגברא ולא בהחפצא של המצוה דהמצוה היא הישיבה בסוכה ובציצית המצוה היא הלבישה ובא ר' יוסי להשמיענו דבמקדש נאה הוי ההידור בעיקר מצות בנין בית המקדש שיהא בית נאה היינו בהחפצא דהמקדש עצמו ולא רק בהגברא.

ועפ"ז יובנו דברי הרמב"ם, לפי ביאור המעשה רוקח, דמשום הך קרא דלרומם בית אלוקינו הוי כקרא אשכח ודרוש, ודבריו יתכנו רק אם הוי הידור בעיקר מצוות בנין ביהמ"ק, אבל אם הוי דין הידור כבכל התורה כולה גרידא דהגברא מהדר לא שייך לומר דהוי כקרא אשכח ודרוש, ויהי' אסור לשכוח מצד דין הכל בכתב ד' עלי השכיל. ולפיכך משמיענו הרמב"ם הפסוק 'לרומם' ללמדנו דחיוב זה הוא לא בהגברא הבונה אלא בהחפצא, בבית המקדש עצמו.

ועפי"ז נוכל לפשוט ספיקת המפרשים (ראה רמב"ם פרנקל במפתחות) אי בעינן דוקא שהגבהת המקדש תעשה ביום ולשמה (כמו שאר מצות בנין ביהמ"ק) דמכיון שההידור הוא בהחפצא, מסתבר דגם הידורו בעינן ביום ולשמה.

והנה בלקו"ש חכ"ז שיחה ב' לפר' ויקרא אות ג' מקשה כ"ק אדמו"ר זי"ע אהא דבהל' איסו"מ מביא הרמב"ם דוגמאות "שכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב בנה בית תפלה וכו'" ואינו מביא הדוגמאות מהגמ' (ומהמכילתא דכאן) סוכה נאה לולב נאה וכו' וע"ש.

ובהערה 28 שם מתרץ, א. דהרמב"ם ס"ל דאין הלכה כההיא תנא ד'זה אלי' היינו התנאה לפניו במצות אלא כאבא שאול. ב. שהרמב"ם ס"ל כדעת ר"י בן דורמסקית (שהובא לעיל) אעשה לפניו מקדש נאה ואין נאה אלא בית המקדש, ומסיים שם: "אף שגם שם לא הביא הכתוב דואנוהו. . ועצ"ע", עכלה"ק.

ואולי לפי מה שבארנו לעיל מובן בפשטות למה מביא הרמב"ם הפסוק דלרומם ואינו מביא הכתוב דואנוהו. דמ"ואנוהו" משמע דיש חיוב להגברא לפאר בית אלוקינו ואסור לשנות החפצא של ביהמ"ק (מצד דין הכל בכתב) ולכן מביא הרמב"ם הפסוק "לרומם" להשמיענו שיש חיוב הידור גם בבנין ביהמ"ק, ודו"ק.

וע"ש בהמשך השיחה החילוק בדין קרבנות להידור מצווה בכה"ת כולה.

ואגב הא יומתק מ"ש הרב נ.ג. בגליון תתקז (עמ' 55) לבאר בטוטו"ד למה לא מצאנו הידור מצווה בהידור חיצוני בהנהגת רבינו, ומבאר הרב הנ"ל (בא' האופנים) דכל ענין הידור חיצוני וכמו הא דסוכה מה, א דמניחין אותן בגיגיות של זהב שלא יכמשו. או הא דביכורים פ"ג מ"ב והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו' שייכים רק במקדש.

ומבאר דשאני שתי מצות אלו שיסודן במצות מקדש והן חלק ממעשי המקדש (וגם מביא הרמב"ם בהל' ביהב"ח דלעיל) משא"כ אנוהו שייך להגברא ולא להחפצא ע"ש באורך.

ועפ"י משנת"ל יובנו הדברים היטב דדין הידור מצווה בהחפצא של המצוה (ולא הגברא) בעיקרו הוא רק במקדש, וזהו הוספת ר"י בן דורמסקית על דברי ר' ישמעאל. (ומזה, דהציון ברמב"ם פרנקל להמכילתא דידן מדויק עד למאד ודלא כמ"ש הרב הנ"ל דמקורו בכתובות קו, ב, ומסתמא כוונתו להמבואר שם דאין עניות במקום עשירות דאדרבה דין זה נראה דשייך יותר לחיובי הגברא מלהחפצא משא"כ מהמכילתא למדין כמשנת"ל - חיוב הידור בהחפצא דמקדש לא רק בהגברא). וממנו נלמד לכל שאר עניני המקדש דיש לפארן כפי כחן. דרק במקדש ועניני' שייך הידור חיצוני.