הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ט ה"א), מפרט את השתלשלות מצוות התורה מימות אדם, נח, והאבות, וכותב: "נצטווה עמרם במצרים מצוות יתירות, עד שבא משה ונשלמה התורה על ידו".

והנה תמהו בזה מפרשי הרמב"ם, שאכן מצינו מקורות בגמרא ומדרשים למצוות שחידשו האבות, אבל מהו המקור ל'מצות עמרם'?

ובמשך חכמה מצא רמז לזה כשנגלה ה' למשה בסנה ואמר: 'אנכי אלקי אברהם יצחק ויעקב ואלקי אביך' הרי שהושוו כאחד.

אבל עדיין תמהו על זה הרדב"ז ועוד, איזו מצוות היו אלו, ולמה סתם ולא פירש?

ואלו תירוצי האחרונים שמצאתי בזה.

א. הצפנת פענח (ור"ץ חיות) כ' שחידש עמרם דין נישואין, כמ"ש 'ויקח את בת לוי' (ובתורה שלימה מביא כמה ברייתות לזה, ומבאר שלמדו 'קיחה קיחה'*).

אבל קשה, שהרי כבר מצינו קדושין לפני זה ביצחק ורבקה, וכן יוסף היה לו שטר כתובה1. הרי שנהגו דיני קדושין גם לפני עמרם?

ואין לומר שעמרם חידש ענין חופה ש'יוכבד הושיבוה באפריון', שהרי גם זה מצינו כבר ברבקה: 'ותקח הצעיף ותתכס'. ובמדרש (איכה 'קול ברמה נשמע'), מצינו שאמרה רחל 'כשנכנסה אחותי לחופה' וכן כבר מצינו בבן בנימין שנקרא שמו 'חופים, לא ראה בחופתי, ואני לא ראיתי בחופתו' (סוטה לו, ב).

ב. ביד איתן מבאר, שעמרם חידש הדין שמותר להחזיר גרושתו.

אבל קשה, שהרי כבר מצינו כן לפני זה "ויקח אברהם אשה ושמה קטורה" שהחזיר את הגר אחר ששילחה.

ג. בתורת המלך כתב, שעמרם חידש איסור הריגת עובר במעי אמו (אף שאין ישראל נהרג עליו), ולכן סירבו המיילדות לשמוע לפרעה להרוג העוברים.

אבל קשה, שהרי "וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן", זהו אחר לידה, בשעה כשניכר בין זכר לנקבה, ולא בעודם עוברים2?

לעמרם נתחדש מצות פריה ורביה

ולענ"ד י"ל שמקור הרמב"ם הוא מ"וילך איש מבית לוי", שנתעסק עמרם במצות פרו ורבו, שלא היתה מצוה זו לפני כן.

ובענין זה נתווכחו עמרם ומרים, שאחר שהתגרשו, אמרה לו מרים: 'גזירתך קשה משל פרעה', ולסוף הודה עמרם לנבואתה.

ומתורץ בזה קושיית תוס' (סנהדר' נט,ב) מנלן שלא ניתנה פריה ורביה לבני נח. שי"ל שמוכח כן מסברת עמרם, שגרש אשתו ודחה את מצות פר"ו, ואף שכבר נולדו אז לעמרם אהרן ומרים, ואם כן כבר יצא חובת פר"ו בהולדת בן ובת, אבל ה"ז כ'לפני עור לא תתן מכשול' לשאר בני קהילתו שלמדו ממנו 'כולם וגירשו נשותיהם', כולל אלו שעדיין לא קיימו את המצוה בשלימותה.

ויש לציין שנבואת מרים 'עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל' לא היתה נבואה פרטית רק שעמרם יחזיר את יוכבד, שהרי לא הוצרכו עמרם ויוכבד להינשא שיוולד משה, שכבר נתעברה יוכבד שלשה חדשים לפני שנתגרשו, ולמה למדו ממנו שאר בנ"י, הרי אדרבא, ניבאה שרק לעמרם יוולד בן זה, ולמה החזירו כולם נשותיהם בזמן קשה?

וע"כ צריך לומר שנבואה זו היתה ציווי לכל בני ישראל (מהרש"א סוטה יב, א).

ולהעיר שדוקא ענין 'ויפרו וישרצו וירבו מאד' שיולדות ששה בכרס אחד, שזה עורר גזירת פרעה בתחילת הפרשה, ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", זכו שנצטוו בזה אחר כן מהקב"ה.

שלא נצטוו ישראל במצות פריה ורביה לפני זה, ונתחדש זה רק לעמרם בנבואת מרים.

'נצטווה עמרם'

ומיושב לשון הרמב"ם, 'נצטווה עמרם', שלא נהג כן מדעת עצמו, כבמצוות שנהגו בהם האבות, וכן לעיל מדייק בלשונו לחלקם: 'בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית', שעמרם לא חידש זה מדעת עצמו, ואדרבא, תחלה התנגד להמשך הנישואין וגירשה, ומ"מ החזירה אח"כ בציווי הקב"ה, בנבואת מרים.

ולכן מצינו ש'אדם הראשון פירש מן האשה' (עירובין יח, ב), שאז עדיין לא נצטוו בפריה ורביה, שלשון 'פרו ורבו' (בבראשית) אינו למצוה, אלא לברכה. וזה מתאים למה שכתב המהרש"א ב'לא ישמש אדם בשני רעבון' (תענית יא, א) ש'יוסף לא נצטווה על פריה ורביה', (וכבר הק' על המהרש"א שכתב באדה"ר מפני שהיה בנידוי). ודן בזה במשנה למלך (מלכים פ"י).

אבל עדיין עלינו ליישב לשון 'מצות יתירות', שהרי פריה ורביה זוהי רק מצוה אחת?

(ואולי כולל גם עניני גירושין ונשואין כמ"ש בצפע"נ ויד איתן). (ואולי יש לדחוק ש'יתירות, היינו שלא היה זה נוגע רק לעמרם לבדו, אלא לכל קהל ישראל, וע"ד הצחות י"ל 'יתירות' שיתווספו יותר.)

ולמה במצוות ותקנות האבות פירט הרמב"ם כל מצוה לעצמה, ובעמרם סתם ולא פירש כלל מה נצטווה? ולאידך גיסא, כאן פירט המקום ב'מצרים' (שפשיטא שעמרם היה במצרים), אבל באבות לא פירש מקומם?

ולענ"ד י"ל שמשורת דין פריה ורביה לא היה לו לעמרם להחזיר את יוכבד, ש'דין הוא שמיום שגברה מלכות הרשעה . . שלא ישאו נשים' (ב"ב ס, ב וראה עיון יעקב וחדושי הגאונים), ובפרט כמ"ש תוס' שכבר נולדו לו בן ובת.

אלא שהיתה זו הוראת שעה וחומרא יתירה לפרות גם אז בקושי השעבוד, כדי שיוולד מושיען של ישראל. ולכן דייק לומר 'במצרים', ולכן לא פי' הרמב"ם מצוה זו מהי, שאינה הוראה לדורות במצב קשה כזה, רק במצרים כדי שיוולד מושיען של ישראל.