א. ידוע החקירה בהיתר מלאכת אוכל נפש ביו"ט - אי הוה בגדר סימן היינו דמלאכת אוכל נפש לא אסרה תורה כלל, ואינו בכלל האיסור דמלאכת עבודה, או בגדר טעם דמלאכת אוכל נפש הוה בכלל מלאכת עבודה ורק בגלל הטעם של שמחת יו"ט התירה התורה לעשות המלאכה ביו"ט.

ונפק"מ להלכה, בהמתענה ביו"ט אי מותר מדאורייתא במלאכת אוכל נפש, להסברא דהוה ההיתר בגדר סימן א"כ מלאכות אלו מעולם לא נאסרו, וגם המתענה מותר לעשות מלאכות אלו, ולהסברא דהוה בגדר טעם מובן שהיתר זה אינו אלא למי שאוכל ביו"ט אבל המתענה ביו"ט מכיון שאין לו צורך אכילה במלאכות אלו נשאר לגבי' האיסור. ועי' בארוכה בכ"ז לקו"ש חי"א עמ' 34 ואילך וש"נ.

ונחלקו המפרשים בשי' הרמב"ם בזה. דלדעת המגיד משנה הל' שביתת יו"ט פ"א ה"א סב"ל להרמב"ם (כדעת הרמב"ן ועוד) דהיתר מלאכת אוכל נפש הוה בגדר סימן ומלאכות אוכל נפש מעולם לא נאסרו מדאורייתא אפי' אין בהם צורך כלל.

ולדעת הפרי חדש סי' תצה ד"ה ולכן, סב"ל להרמב"ם דהוה בגדר טעם - ואינו מותר אלא לצורך אוכל נפש או יש בו צורך היום קצת כדעת התוס' (ביצה יב, א).

ב. וכתב הרמב"ם בהל' שביתת יו"ט פ"א ה"ד וז"ל: "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך. לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות, וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה אפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן", עכ"ל.

והקשו לדעת הרמב"ם (עי' הגהות הרמ"ך ועוד) למה אומרים מתוך רק בהוצאה והבערה. ובפרט לפי דעת המגיד משנה בהרמב"ם דהיתר מלאכת אוכל נפש הר"ז סימן א"כ גם שאר מלאכות דאוכל נפש היו צריכים להיות מותרים אפי' מדרבנן לצורך קצת. וכפי שמשמע פשטות הסוגיא בכתובות דף ז' גבי שחיטה ובביצה דף יב גבי אפיה ובישול דגיד הנשה, ועיין במגיד משנה על אתר באריכות, דבאמת אומרים סברת מתוך גבי שאר מלאכות דאוכל נפש לדעת הרמב"ם, ונקט הוצאה והבערה לדוגמא בלבד, לומר לך דלכאו' הוצאה והבערה שאינם מלאכות מיוחדות לאוכל נפש היו צריכים להיות כמו בנין ואריגה דאסור לדעת הרמב"ם[1] אפי' לצורך אוכל נפש ואעפ"כ אומרין מתוך גבי הבערה כיון דיש פסוק ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ובירושלמי ביצה פ"ה ה"ב אי': "בשבת אין אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביום טוב", וכן גבי הוצאה יש הפסוק בירמיה (יז, כב): "ולא תוציא משא מבתיכם ביום השבת" בשבת ולא ביו"ט[2].

והקשו על המגיד משנה דאם אומרים סברת מתוך גם גבי בישול אמאי פסק הרמב"ם לקמן הט"ו: "המבשל ביו"ט לגוים אינו לוקה שאילו באו לו אורחים הי' אותו תבשיל ראוי להן". ולמה צריכים סברת הואיל לפטרו ממלקות אם גם גבי בישול אומרין סברת מתוך. היינו דהיתר מלאכת אוכל נפש הוה בגדר סימן ומותרין מלאכות אלו לגמרי לא רק לצורך אוכל נפש ממש, ועי' בהמועדים בהלכה עמ' 7, שציין להספרים שדנין בשאלה זו.

ג. אמנם בקו"א לאדה"ז סי' תצה סק"ד בסופו מוכיח מזה שכתב הרמב"ם מתוך רק גבי הוצאה והבערה, דסב"ל להרמב"ם דהיתר מלאכת אוכל נפש הוה בגדר טעם ואינו מותר אלא אם כן יש בו צורך קצת (ולפיכך אילולי טעמא דהואיל, המבשל ביו"ט לחול דלית ביה כלל צורך יו"ט היה לוקה).

וז"ל: "לכך לא כתבו הרמב"ם והטוש"ע [דין מתוך אלא לגבי הוצאה והבערה - ולמה לא כתבו] חוץ משחיטה אפיה ובישול, דכיון שצריך שיהא צורך יו"ט קצת ובמלאכות אלו וכיוצא בהם לא משכחת לה צורך יו"ט השוה לכל נפש אלא באכילה ממש". (ובאכילה ממש הרי לא צריך למתוך דמותר מצ"ע - אבל בהבערה ובהוצאה שפיר משכחת צורך יו"ט השוה לכל נפש - ולא הוי מכשירין[3] (היינו דצריך הדבר בעצמו ליהנות בו ולא בשביל משהו אחר, דסב"ל להרמב"ם כמבואר בקו"א הנ"ל דלא אומרים מתוך מאו"נ למכשירין, יעו"ש בארוכה) כגון שמוציא תינוק לטייל או שמבעיר עדים למדורה להתחמם כנגדה ובכה"ג שפיר אמרינן מתוך). עיי"ש באריכות.

והיינו כדעת הפר"ח בדברי הרמב"ם דסב"ל דהיתר מלאכת אוכל נפש ביו"ט הוה בגדר טעם ואינו מותר אלא אם כן יש בו צורך קצת[4] והר"ז מתאים לשי' הרמב"ם המבואר בלקו"ש נצבים חל"ד - דהעיקר הוא עבודת המטה ומלאכות אלו ניתרים רק משום הטעם של עבודת המטה שגורם שמחה ביו"ט אי משום אוכל נפש, או שיש בו צורך קצת.

ד. ולעומתו הראב"ד סב"ל דהיתר מלאכת או"נ הוה בגדר סימן, היינו שמלמעלה לא נכללו מלאכות אלו בגדר איסור מלאכות יו"ט[5] (כשיטתו בלקו"ש חל"ד הנ"ל דהעיקר הוא, מה שנותנים לו מלמעלה).

ולפיכך השיג וכתב בהלכה זו וז"ל: "זהו להחם חמין לרגליו (אזי אומרין מתוך שיש בו צורך קצת) ולהדליק נר של אבטלה כגון המדליק נר של כבוד (היינו שאין בו צורך כלל) בירושלמי אמרו לא תאסור ולא תשרי", עכ"ל.

ולכאורה בהשקפה הראשונה במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דהרי ביארנו לדעת הפרי חדש ואדמו"ר הזקן, הרי גם לדעת הרמב"ם דבר שאין בו צורך כלל כגון נר של כבוד אסור ולא אמרינן מתוך אלא אם יש בו צורך קצת, וראיתי בתורה שלמה לפ' בא דביאר לשון הירושלמי "לא תאסור ולא תשרי" היינו ע"ד הלכה ואין מורין כן.

היינו דלדעת הראב"ד היתר מלאכת או"נ ביו"ט הוה בגדר סימן וממילא הרי מדאורייתא ועפ"י שורת הדין גם נר של כבוד, ודבר שאין בו צורך כלל ה"ה מותר דהבערה אינה מלאכה ביו"ט, וכדעת רש"י ביצה יב אבל חכמים באו ואסרו להתיר הדלקת נר של כבוד ואמרו לא תאסור ולא תשרי (ע"ד שאסרו מדרבנן לדעת רש"י טלטול אבנים שאין בו צורך ויש בו טורח), אבל לדעת הרמב"ם דהיתר מלאכות אלו הוה בגדר טעם וא"כ אם אין בו צורך כלל הרי מדאורייתא לא שרי דהוה בגדר איסור מלאכות ביו"ט ולא צריך לגזירה דרבנן של הראב"ד דלא תאסור ואל תשרי.