שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'
שיטת הרמב"ם בספר היד ובפירוש המשנה
א. ברמב"ם הל' מלכים פ"י ה"י כתב: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה, מקבלין ממנו1. נתן צדקה2, מקבלין ממנו".
ובמס' תרומות (פ"ג מ"ט) שנינו: "הגוי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש". ובפירוש המשנה להרמב"ם שם כתב3: "אע"פ שאין הגוים חייבין במצות, אם קיימו מהם משהו מקבלים עליהן מקצת שכר4. וזה מן הכללים אצלינו. והואיל ומקבלים עליהם שכר, מעשיהם בהם קיימים כמו שאתה רואה"5.
וברדב"ז על הרמב"ם (הל' מלכים שם) מבואר דכן הוא בכל המצוות, ורק "במצות שצריכין קדושה וטהרה כגון תפילין ס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן".
והנה בהל' מלכים שם לפנ"ז (ה"ט) כתב הרמב"ם: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד כו'. כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהי' גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע".
ובהשקפה ראשונה קשה, איך כתב הרמב"ם בה"י דאין מונעין גוי מלעשות מצוה, הלא פסק לפנ"ז, תוכ"ד: "או יהי' גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע", אשר מזה משמע דמונעין אותו מלעשות מצוות נוספות.
ותירץ הרדב"ז שם דמ"ש הרמב"ם דאם אינו מתגייר "יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע" היינו רק היכא ש"רצה לעשות [מצוות נוספות] באומרו שנצטוה עליה", ובכה"ג הוא ד"אין מניחין אותו לעשותה", אבל "אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה" - וכדקדוק לשון הרמב"ם "כדי לקבל שכר" - "אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה"6.
המורם לכאורה מדברי הרמב"ם והרדב"ז: א) גוי הרוצה לעשות מצוה שאינו מחוייב בה אין מונעין אותו לעשותה (בתור אינו מצווה ועושה7). ב) אם עושה הגוי מצוה שאינו מחוייב בה מקבל עלי' שכר. ג) גוי הרוצה לעשות מצוה באומרו שנצטוה עלי' אין מניחין אותו לעשותה.
והנה בפשטות היינו אומרים דמ"ש הרמב"ם שאם קיימו הגויים את המצות שאינם מחוייבים בהן "מקבלים עליהן מקצת שכר" היינו בכל המצוות8 [לבד משבת, דקיי"ל (סנהדרין נט, רע"א וברמב"ם שם ה"ט) דגוי ששבת חייב מיתה9].
ועוד הי' נראה דכיון שגוי הרוצה לעשות מצוה אין מונעין אותו מלעשותה, אין בזה שיעור למעלה, ויכול לעשות מצות כל אימת שירצה ובלבד שלא יכווין לחדש דת, וכמ"ש הרדב"ז.
חידוש האגרות משה
ב. אבל בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א ס"ג כתב הגרמ"פ בא"ד, דגויים קודם שנתגיירו "לית להו שכר [על קיום מצות שאינם מחוייבים בהן] . . משום דעכו"ם ליתנהו בכלל קבלת התורה כלל ואינם מצות לדידהו"10. ועל תשובה זו הקשה הגר"י שצעפאנסקי ז"ל מדברי הרמב"ם בהל' מלכים ובפיהמ"ש הנ"ל.
ובאגרות משה יו"ד ח"ב ס"ז יצא הגרמ"פ ליישב את דבריו שלא יסתרו מדברי הרמב"ם, וחידש: דמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש עמ"ס תרומות "ברור שקאי רק על אלו מצות דהקדש וצדקה וכדומה שמצינו בבלק שקבל שכר על הקרבנות שהביא11, ובצדקה מפורש בנבוכדנצר בקראי דדניאל12 ובב"ב דף ד'13 ודף י'14, וכן בעניני מצות15 כהא דשכר שיחה נאה דהצעירה בבנות לוט16, וכהא דכבוד ה' כג' פסיעות דנבוכדנצר17, אבל בשמירת שבת ויום טוב, והנחת תפילין, וציצית, וסוכה, ולולב, ושופר, ואכילת כשרות, וזהירה משעטנז, וכדומה אין להם שום שכר על זה דאין שייכין כלל למצות אלו, כיון דליתנהו בקבלת התורה ואינם מצות לדידהו כלל".
ועפ"ז כתב הגרמ"פ דמ"ש הרמב"ם "בן נח שרצה לעשות מצוה כו' כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה" - "הוא רק היתר כפשטות לשונו, באם הוא רק במקרה ולא בקביעות, אבל לא יקבל שכר על זה ו[התיבות] 'כדי לקבל שכר' שכתב [הרמב"ם] הוא מחשבת הבן נח, ולרבותא נקט, שאף שהוא לכוונת מצוה אין מונעין אותו"18.
ומה שהצריך הגרמ"פ שיהי' הדבר "במקרה ולא בקביעות" הוא משום דס"ל ד"כשיקבע [הגוי] לעשות זה למצוה הוי ודאי נראה כחדוש דת . . ומה שיאמר שיודע שלא נצטוה אין לסלק האיסור".
ועל מה שכתב הרדב"ז דאינו אסור משום חידוש דת כשאין הגוי אומר "שנצטוה עליה", כתב הגרמ"פ שאין הדבר נכון כלל, "ואין אנו אחראין על הספרים הנמצאים מחדש באיזה כתב יד שיש לתלות שאיזה טעות נפל בהכת"י או שתלמיד אחד הוסיף זה בטעות".
המורם מדברי האגרות משה הוא: א) גוי הרוצה לעשות מצוה שאינו מחוייב בה (בתור אינו מצווה ועושה) באופן קבוע מונעין אותו לעשותה. ב) אם עושה הגוי מצוה שאינו מחוייב בה, ברוב המצוות19, אינו מקבל שכר עלי'.
שקו"ט ע"פ דברי המאירי
ג. והנה בספר בית הבחירה להמאירי עמ"ס סנהדרין נט, ע"א כתב, וז"ל: "בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש . . ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו . . אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו, וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותי' . . ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול כו', וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות". הרי מבואר מדברי המאירי שגוי שמקיים שאר מצות (שאינו מחוייב בהם) מקבל שכר, וכמ"ש באגרות משה שם "דכיון שכתב [המאירי] כל שכן משמע שגם בזה הוא כעוסק בשבע מצות שיש לו שכר". ומזה הקשה הגרמ"פ על דברי עצמו, שלכאורה דבריו נסתרים מדברי המאירי.
הגרמ"פ מותיב לה והוא מפרק לה: "דכיון שבארתי שזה לא אפשר [שהגוי יקבל שכר על קיום מצוות שלא נצטווה בהן] מוכרחין לומר שאיזה טעות סופר יש שם [בדברי המאירי], וכדמוכרח מהא דכתב 'כל שכן [אם עוסק ומקיים עיקרי מצותי' לשמה אף בשאר חלקים שבה]' שוודאי הוא טעות, דאיזה 'כל שכן' הוא לעוסק בתורה כדי שאם תמצא חן בעיניו יתגייר, דאף להתגייר ודאי ליכא 'כל שכן' מעוסק בשבע מצוות שמחוייב בהן, וכ"ש ברק אם ימצא חן שליכא כל שכן, ואדרבה, ספק גדול אם יש בזה איזה מעלה. גם איזה 'כל שכן' שייך לומר על עוסק בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות, דהא חדוש גדול הוא שמותר ללמוד בהן, דהא בגמרא לא אמר אלא בעוסק בשבע מצות, ואיך נאמר על זה עוד שהוא 'כל שכן', ולכן ודאי טעות סופר ואין אנו אחראין על ספרים הנמצאים בכת"י".
ראיית האגרות משה מדיוק בלשון הרמב"ם
ג) והנה באגרות משה שם הביא ראי' לדבריו מדקדוק לשון הרמב"ם שכתב, "בן נח שרצה לעשות מצוה כו' כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה".
וכתב הגרמ"פ שמדברי הרמב"ם מוכרח שאין הב"נ מקבל שום שכר על עשייתו, [וזה שכתב הרמב"ם "כדי לקבל שכר" אינו אלא לבאר מגמת הב"נ ומחשבתו, אבל אליבא דאמת אינו מקבל שכר על מעשיו וכנ"ל], ומשום "דאם הי' מקבל שכר איך שייך לחדש שלא ימנעו אותו, דכיון דהשי"ת רוצה בזה ונותן לו שכר איך נמנעהו מזה? והי' לו [להרמב"ם] רק לומר 'בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה יש לו קבול שכר' וממילא היינו יודעין ש'אין מונעין אותו', ולכן ברור שסובר שאין לו שכר רק שלא נאסר מזה ואין מונעין אותו מלעשותה". עכ"ד האג"מ20.
ולא זכיתי להבין ראייתו, שהרי הרמב"ם כתב את ספר היד (כמ"ש בהקדמתו) "בלשון ברורה", וסידר את הלכותיו בסגנון של הוראות ברורות, ואיך אפשר לומר שהי' לו להרמב"ם לכתוב 'יש לו קבול שכר' (שמזה אפשר להבין שאין מונעין אותו מלעשותה) במקום הוראה ברורה ומפורשת: "אין מונעין אותו מלעשותה".
ואם תאמר, למה הוצרך הרמב"ם לכתוב את התיבות "כדי לקבל שכר" בכלל, והוה לי' לכתוב בקיצור "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה", הנה קושיא זו יש להקשות גם לשיטת האג"מ שלקושטא דמילתא אין הבן נח מקבל שום שכר על עשייתו, דמאי נפק"מ להלכה מידיעת מגמת הבן נח ומחשבתו אשר חשב לפי תומו שיקבל שכר?
ובאמת, אם נימא שבאמת יש לו להנכרי שכר כמי שאינו מצווה ועושה, יש לומר דאכן זה גופא הוא מה דקמ"ל הרמב"ם דא"ג, דהבן נח מקבל שכר על עשייתו21, אבל אליבא דהאג"מ שבאמת אין הב"נ מקבל שכר על עשייתו, הדק"ל: מאי נפק"מ מידיעת מחשבות בני נח אשר המה הבל?
קושיא על האגרות משה מדברי הרמב"ם על דבר מילת גוי
ד. והנה ברמב"ם הל' מילה פ"ג ה"ז כתב: "גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה, אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהגויים לא מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן אלי', ואע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכווין למצוה. לפיכך אם נתכווין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו".
ולפום ריהטא דברי הרמב"ם אינם מובנים, דמאי מצוה איכא במילת גוי?
ובכסף משנה שם כתב דמ"ש הרמב"ם בסוף דבריו ש"אם נתכווין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו", פירושו שאם נתכווין הגוי למול "לשום גר" מותר לישראל למול אותו. וכבר העירו, שאין פירוש הכס"מ הולם יפה את לשון הרמב"ם: א) כי לפי דבריו הול"ל להרמב"ם לומר "אם נתכווין הגוי לגירות, מצוה לישראל למול אותו"; ב) לפי פירושו, מהי כוונת הרמב"ם ד"גוי שצריך לחתוך ערלתו כו' אסור לישראל לחתוך לו אותה ואע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו", דאיזו מצוה נעשית בזה שהרי קיי"ל (הל' מלכים שם ה"ז) "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר (פ' לך יז, ט) אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר (פ' וירא כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב (פ' תולדות כח, ד) ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה".
אבל בצפנת פענח (על הל' מילה שם22) ועוד מפרשים כתבו דבמ"ש הרמב"ם "אם נתכווין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו" לא מיירי מגוי הרוצה למול לשם גירות, דבכה"ג פשיטא הוא דמלין אותו וכמפורש ברמב"ם הל' איסו"ב פי"ג ה"ד ופי"ד ה"ה, אלא מיירי בכה"ג שהגוי רוצה להישאר בגיותו אלא שרוצה לקיים מצות מילה כדי לקבל שכר - ועל פי דברי הרמב"ם בהל' מלכים הנ"ל ש"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה23" - ועל כן כתב הרמב"ם ש"אם נתכווין הגוי למילה" (דהיינו למצות מילה ולא לגירות), וע"כ פסק ש"מותר לישראל למול אותו" משום דבכה"ג באמת אין כאן חיוב אלא היתר.
[ושיעור דברי הרמב"ם בהל' מילה כך הוא: אסור לישראל לעזור לגוי לחתוך מילתו לצורך רפואה משום דינא דלא מעלין, ואע"פ שבדרך ממילא "נעשית מצוה ברפואה זו", שהרי נתבאר שאין הגוי מופקע מקיום מצוות שרק ישראל נצטווה בהן, מ"מ כל שהגוי "לא נתכווין למצוה" אלא לרפואה אסור לסייעו בזה משום דקאי עלי' בלא מעלין. משא"כ אם מטרת הסרת הערלה איננה משום רפואה (כי אין לו מורנא), ולא נתכווין הגוי כי אם לקיים מצות מילה, "מותר לישראל למול אותו", שהרי בכה"ג אין בזה משום דינא דלא מעלין ושוב הדר דינא ד"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה".]
פירוש זה ברמב"ם הל' מילה נקט גם הגר"י שצעפאנסקי והציעו אל הגרמ"פ כראי' נוספת שהגוי יכול לקיים מצוה (ולקבל עלי' שכר24) ודלא כשיטת הגרמ"פ שגוים מופקעים לגמרי מקיום מצות (כמו מילה), וכנ"ל.
אכן באג"מ שם כתב הגרמ"פ על פירוש זה: "הוא הבל".
וביאר באג"מ ש"הפירוש המוכרח" בדברי הרמב"ם הוא "שכוונת הרמב"ם בנתכוין למול לגירות כדפי' הכסף משנה", ע"ש בארוכה טעמו ונימוקו.
אבל דבריו צע"ג לדכוותי, שהרי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובתשובה שכתב הרמב"ם עצמו ביאר היטב כוונתו, וזהו נוסח השאלה והתשובה:
"שאלה, בדבר מילת הגוים והערלים, המותר לישראל לקבל זאת על עצמו אם לאו? והיש הפרש בין הישמעאלים והנוצרים בזה אם לאו? ומה פרוש הברייתא "ת"ר ישראל מל את הגוי לשם גר, לאפוקי משום מוראנה, דלא. וגוי לא ימול את ישראל וכו'," מה באה ללמדנו במ"ש "ישראל מל את הגוי לשם גר?". "התשובה: מותר לישראל למול את הגוי, אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עלי' שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו ע"ה המצווה זאת מפי אלקים יתעלה ומאמין בזה, ולא שיעשנה לסבה אחרת או על פי דעה שראה לעצמו כמו שנתבאר בברייתא של רבי אליעזר בן יעקב, וכמו שביארנו בסוף חיבורנו הגדול25. ומאחר שאמרה הברייתא "ישראל מל את הגוי לשם גר" וזה ברור וידוע שמי שמתגייר יימול הי' עולה בדעתנו שלא אמרה "לשם גר" אלא למעוטי מילת הגוי ושאסור למולו אם יישאר בגיותו, גוי מהול, ולכן באר לנו התלמוד שאין כוונת "לשם גר" למעוטי לשם מילה, כשהוא (נשאר) גוי, אלא למעוטי מוראנה, ר"ל, אם הי' בו חולי בראש הערלה, אסור לישראל לחתכה כדי לרפאו ולהצילו, אע"פ שבכריתתו יש אופן מה מן המצוה, הואיל ואין כוונתו לימול ואינו מתכוין אלא להתרפאות לבד, וזה אסור. וזה הדין בנוי על העיקר הידוע שאסור להציל גוי מכליון לאומרם "הגויים והכותים לא מעלין ולא מורידין". וזה הדין למדים מאומרו יתעלה (פ' ואתחנן ז, ב) "ולא תחנם", ואין כוונתו שאסור למול גוי. ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי, ובכל עת שיבוא אלינו, שנמול אותו לשם מילה, מותר לנו למולו, אע"פ שהוא נשאר בגיותו". עכ"ל הרמב"ם26.
ולכאורה מפורש בדברי הרמב"ם בתשובה זו: א) שהפירוש שכתב עליו הגרמ"פ ש"הוא הבל", הוא באמת הפירוש הנכון בדברי הרמב"ם; (ב) דעל מילה ודכוותי' "כל מצוה שיעשה אותה הגוי נותנין לו עלי' שכר", ודלא כמ"ש הגרמ"פ ד"אין להם שום שכר על זה דאין שייכין כלל למצות אלו, כיון דליתנהו בקבלת התורה ואינם מצות לדידהו כלל". ודברי האג"מ צע"ג. ומצוה ליישב*.
1) ראה גם רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ג ה"ב וה"ג: "הגוים אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד . . אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אע"פ שהוא עובד ע"ז. . גוי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות שהגוי לבו לשמים".
2) מזה שנקט הרמב"ם מצות צדקה בתור דוגמא למצוה שאין הב"נ חייב בה מבואר שלדעתו אין בן נח מצווה במצות צדקה (לקו"ש ח"ה עמוד 158. ועוד), ודלא כשיטת הר"ן בחידושיו עמ"ס סנהדרין נו, ע"ב.
3) הנוסח שבפנים הוא מתרגום קאפח. ובתרגום ישן: "הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו. וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה, והלכה כחכמים".
4) וראה שו"ת התעוררות תשובה, ח"ב סימן קמ, שכתב ש"בלי ספק סברת הרמב"ם היא, שמה שאמרו חז"ל בסנהדרין (נ"ט ע"א) 'גוי שעוסק בתורה ה"ה ככה"ג', לאו דווקא בעוסק בתורה, אלא הוא הדין דיש לו שכר על כל מצות שעושה".
ויש אומרים שמקורו של הרמב"ם הוא מקהלת רבה פ"א, א: "רבנן אמרין לעתיד לבא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו, והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם והם באים ליטול שכרן", וע"ש. ואכ"מ. וראה גם בראשית רבה נעתק לקמן הערה 24.
5) וראה רמב"ם הל' תרומות פ"ד הט"ו ובפירוש מהר"י קורקוס שם ד"ה ובודקין את הגוי. ואכ"מ.
6) ראה גם שו"ת ברית יעקב (להרב ברוך מרדכי ליבשיץ, ווארשא תרל"ו) או"ח סימן כ ד"ה לכן נראה בסופו: "והא דכתב הרמב"ם ב"נ שרצה לעשות מצוה משארי מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתה, ע"כ לא מיירי דמכוין לשם מצוה, דא"כ הוי בבל תוסיף כמ"ש הרמב"ם דלא יוסיף, אלא דיודע שאינו נצטוה ואינו עושה מצות התורה רק כדי לקבל שכר אין מונעין אותו".
7) ברשימות רבינו זי"ע חוברת קנט כתב בדרך אפשר דמ"ש הרמב"ם "אין מונעין אותו לעשותה" הוא רק בדיעבד "אבל לא לכתחילה", ומשום שזה גובל ב'חידוש דת' שאסור כמו שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנ"ז, ע"ש ואכ"מ.
8) וכ"מ ממ"ש הנודע ביהודה בדרשותיו (דרושי הצל"ח, ווארשא תרמ"ו, בדרוש לשבת הגדול, נז, ב) ד"כל כותי שרוצה לקיים מצות התורה הרשות בידו, וכן פסק הרמב"ם . . בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה, כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה וכו', הרי שרשאי לעשות מצות ולקבל שכר, ואם כן מה הפרש יש בקיום מצות בין ישראל לכותים, על כרחך רק בזה שישראל מצווים ועושים, וגדול מי שמצוה ועושה כו', וזה זכינו במעמד הר סיני, אבל קודם לזה אף שכל אבותינו קיימו כל התורה, עד שלא ניתנה המה בכלל אינם מצווים, והנה יצא מזה מצות שבת, שאפילו קודם מתן תורה, נתעלו בזה ישראל על כל האומות הקדומות שהיו אז, אשר לא די שאינם מקבלין שכר על השבת, אלא אפילו איסורא איכא". ומשמע מדבריו שבעשיית כל שאר המצוות (לבד משבת) מקבל הב"נ שכר כאינו מצווה ועושה.
9) ראה לחם יהודה (למהר"י עייאש) על הרמב"ם הל' מלכים שם ה"ט: "וזהו שדקדק הרב . . [וכתב, 'בן נח שרצה לעשות מצוה] משאר מצות התורה כו', דמשמע דשבת ותורה אפילו כדי לקבל שכר מונעין אותו", ע"ש. וראה גם לקו"ש חט"ו עמוד 57 הערה 61 ובשוה"ג לשם.
10) ומצאתי חבר להאג"מ בשו"ת אבני נזר, חחו"מ סימן פז, שכתב בא"ד: ". . מה שהנשים מקבלות שכר על מצוות שהאנשים מחוייבים ואף שגוי העושה מצוה [לבד משבע מצוות שלהם כו'] אינו כלום, וגוי ששבת כו' היינו משום דישראל עם אחד הוא וכיון שהאנשים מחוייבים גם הנשים יש להן שייכות במצוה . . ועל כן יש לנשים מעלת האנשים ג"כ בקצת וזה שייך בנשים שהפטור שלהן מצד גריעות שבהן שייך לומר כיון שיונקות מהאנשים ויש להן מעלת האנשים בקצת...".
11) בסוטה מז, ע"א: אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנו שלמה שכתוב בי' (מלכים-א ג, ד) אלף עולות יעלה שלמה, ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה".
12) בספר דניאל ד, כד-כו: "להן מלכא מלכי ישפר עליך עלך וחטאך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוא ארכה לשלותך. כלא מטא על נבוכדנצר מלכא. לקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותא די בבל מהלך הוה".
13) בבבא בתרא ד, ע"א: אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי, מפני מה נענש דניאל, מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך וגו', וכתיב כולא מטא על נבוכדנצר מלכא וכתיב ולקצת ירחין תרי עשר וגו'".
14) בבבא בתרא י, ע"ב: תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני, מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת . . נענה רבי יהושע ואמר, צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב (דברי הימים-א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר, להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'".
15) רצונו לומר מעשים טובים שאע"פ שלא נצטוו בהן, מצינו שהקב"ה חפץ שגם בני נח ישתדלו בהן, וכדמוכח מזה ששילם להם שכרם עבורם, או שנענשו עבור העדר עשייתן.
ויש להוסיף לרשימה זו גם מצות תפלה, ע"פ מ"ש באגרות משה או"ח ח"ב סכ"ה: "לענין אם יש לו [להב"נ] מצוה כשמתפלל להשי"ת, נראה שיש לו, כמפורש בקרא בישעי' (נו, ז) 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים', ופרש"י שם 'ולא לישראל לבדם', ואם הוא לגרים שיתגיירו הא הם כישראל ממש וזה הי' נקרא 'לישראל לבדם', לכן ברור שקאי גם לבני נכר שלא נתגיירו ומקיימים רק מצות שחייבין בני נח, וא"כ הרי הוא כמפורש שאף שפטורין מתפלה מ"מ כשמתפללים להשי"ת עושין מצוה, דאל"כ איזה שבח הוא במה שיקרא בית תפלה לכל העמים אם אין להנכרים שום מצוה בתפלתם. ומסתבר שהוא בחשיבות דאינו מצווה ועושה ובשכר זה. ולהרמב"ם פ"י ממלכים ה"ט שאסור לבן נח לחדש מצוה ולקיים בדעתו שמצווה על זה והא דכתב בה"י שבן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו הוא כפי' הרדב"ז שעשאה בידיעה שאינו מצווה על זה אבל מ"מ רוצה לעשותה, יהי' גם בתפלה כן, דמאי שנא משאר מצות".
ועוד יש להוסיף למצוות אלו - מצות כיבוד או"א, עפמ"ש בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סק"ל דאף שלא נתחייבו בה בני נח מ"מ היכא דהעדר הכבוד מורה על היותו כפוי טובה הר"ז שייך גם לבני נח "שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקב"ה על אדם הראשון וכן על ישראל, ואם כן הוא דבר האסור השוה בין לישראל בין לבני נח אף שלא מצינו זה בהלאוין דישראל ובהשבע מצות דבני נח, משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מדות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים ונענשים על זה בין בישראל בין בבני נח, וענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהי' כפוי טובה" ע"ש בארוכה.
16) במס' נזיר כג, ע"ב (וש"נ): א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקריתי' מואב, א"ל רחמנא (פ' דברים ב, ט) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן, ואילו צעירה דקריתיה בן עמי, אמר לי' (שם, יט) אל תצורם ואל תתגר בם, אפילו צעורי לא תצערינן כלל".
17) ראה סנהדרין צו, ע"א: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בגדי בגד. נטעתם גם שרשו, ילכו גם עשו פרי (ירמי' יב, א-ב). מאי אהדרו לי', כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן (שם, ה). משל לאדם אחד שאמר, יכול אני לרוץ שלש פרסאות לפני הסוסים בין בצעי המים. נזדמן לו רגלי אחד, רץ לפניו שלשה מילין ביבשה ונלאה. אמרו לו, ומה לפני רגלי כך, לפני הסוסים על אחת כמה וכמה. ומה שלשת מילין כך, שלש פרסאות על אחת כמה וכמה. ומה ביבשה כך, בין בצעי המים על אחת כמה וכמה. אף אתה, ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע, שרץ אחר כבודי אתה תמי', כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים על אחת כמה וכמה".
18) וככל הדברים האלה כתב הגרמ"פ גם בספרו 'דברות משה' עמ"ס קידושין, סימן ח ענף ב (עמוד נז), וזה לשונו: "נראה דבן נח שיקח לולב או יתקע בשופר וילבש ציצית וכדומה מכל מצות התורה לא יהי' לו שום קיום מצוה ולא יהי' לו שום שכר, דכיון שאינו בקדושת ישראל לא שייך כלל לענין המצות, ומש"כ הרמב"ם בפ"י ממלכים ה"י בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, אין זה פסק הלכה בלשון זה דיהי' לו שכר אלא דהבן נח עושה לא משום שאומר שנצטוה ע"ז אלא שאומר שאע"פ שלא נצטוה עושה משום שחושב שיקבל שכר על זה, וחידש הרמב"ם דאין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה . . . איברא דיש גם מצות שאינו חייב ויש לו שכר, שהוא בדברים שבין אדם לחבירו, שאף אם עשה דברים טובים שאנו חייב בהם אית לו שכר, וכן כשהביא עולה לשם שמים יש לו שכר אף שלא נצטוו בזה . . . ונמצא ששכר על מצוות שאין מחוייבין הוא רק עניני צדקה וחסד עם בני אדם ועל קרבנות".
19) היינו כל המצוות חוץ מהקדש וצדקה וקרבנות וכיו"ב.
20) ויש להבהיר: גם אליבא דהגרמ"פ מקבל הגוי שכר עבור מצות צדקה וכיו"ב כמ"ש להדיא בתשובתו הנ"ל, אלא כיון דכללא כייל הרמב"ם ד"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה" - איזו מצוה שתהי' - "אין מונעין אותו לעשותה", לא הי' יכול לפרש דמ"ש הרמב"ם "כדי לקבל שכר" קאי רק על מצות כמו צדקה וקרבנות (שהזכיר הרמב"ם אח"כ בסוף ההלכה) ופירושו דאליבא דאמת מקבל שכר על מצוות אלו, והוצרך לפרש ש"כדי לקבל שכר" אינו אלא מחשבת הגוי אבל כלפי שמיא גליא שאין לו שכר כלל (ברוב המצוות).
21) אבל גם אחרי שהודיע לנו הרמב"ם בדא"ג שמקבל שכר עלי' הוצרך לכתוב בפירוש עיקר הדין, ש"אין מונעין אותו לעשותה" וכמבואר בפנים.
22) וכ"כ בצפע"נ על הל' מילה שם: "מלשון רבינו משמע דאף לא לשם גירות רק לשם מצוה ואף דעכו"ם לא נצטווה על זה". וראה גם צפע"נ מהדו"ת מג, ב. וכ"ה במכתב הגאון הרוגוצובי אל רבינו זי"ע (נדפס ברשימות רבינו הנ"ל הערה 7, עמוד 29) "דהרמב"ם ז"ל פסק בהל' מילה ספ"ג דמותר למול עכו"ם לשם מצוה, ומפרש כן הך דע"ז (כו:), דודאי לשם גירות מה קמ"ל והא כן הוא הדין, רק ר"ל באם העכו"ם רוצה לקיים הך מצוה".
23) וכ"כ בשו"ת דעת כהן סקמ"ט: "ופשט לשון הרמב"ם . . אם נתכוין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו ע"כ, משמע ודאי כד' הש"ך בס"ס רס"ג, דלאו דוקא שמכוין לשם גירות, דזה פשיטא שחיובא רמיא לקבל גרים אחרי ההכנה הדרושה לזה, כמבואר בהלכות גרים, וצריכין לברך על המילה למול את הגרים. א"ו דכונת הרמב"ם כשאינו רוצה להתגייר, אלא רק לקיים מצוה זו לבדה, והרמב"ם לטעמי' אזיל . . שכתב שם בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ונראה שגם מילה היא בכלל זה, שלא הוציא הרמב"ם מכלל היתר של ב"נ לעשות מצות כי אם תלמוד תורה, במה שאינו מכלל שבע מצות שלהם, ושבת, או בתור חידוש דת לעצמו, אבל אם רוצה לקיים איזה מצוה שהיא, בין שבין אדם למקום ובין שבין אדם לחבירו, אע"פ שאינו מצווה בה, כדי לקבל שכר, כי אע"פ שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, מ"מ גם מי שאינו מצווה ועושה הוא מקבל שכר, כנשים שעושות הרבה מצות שהז"ג, אין למנוע ממנו, ומותר בשביל כך ישראל למול אותו". וכ"כ גם בספר דרך המלך (להרב דוב בעריש הכהן רפאפורט,) על הרמב"ם הל' מילה שם (בפי' הקצר סק"א), בשו"ת התעוררות תשובה ח"ד סימן קמ ושו"ת דבר יהושע ח"ו סימן ז ד"ה ואב אעורר. ויעויין גם שו"ת הר צבי יו"ד סקט"ו.
24) להעיר מבראשית רבה פמ"ו, י: "ונמלתם את בשר ערלתכם (פ' לך יז, יא), כנומי היא תלוי' בגוף, ומעשה במונבז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין ספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה, ונמלתם את בשר ערלתכם, הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה, הלכו שניהם ונימולו, לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם, אמר אחד לחבירו אי לך אחי א"ל את אי לך, לי לא אוי, גלו את הדבר זה לזה כיון שהרגישה בהן אמן הלכה ואמרה לאביהן בניך עלתה נומא בבשרן וגזר הרופא שימולו, אמר לה ימולו, מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי פנחס בשעה שיצא למלחמה עשו לו סיעה של פסטון וירד מלאך והצילו".
25) ראה הל' מלכים פ"ח הי"א לענין השכר בעוה"ב (על קיום שבע מצות בני נח): כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה כו'.
26) תשובה זו נדפסה בנוסחאות שונות, והנוסח שבפנים נעתק מתשובות הרמב"ם מהדורת בלאו ח"א (הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים תשח"י) סימן קמח. נוסח זה נמצא (בשינויים קלים) גם במהדורת פריימן (הוצאת 'מקיצי נרדמים' ירושלים תרצ"ד) בתיקונים והוספות שסוה"ס עמוד 370 – 371. [וראה גם בספר הליקוטים אשר ברמב"ם מהדורת פרנקל]. לנוסח אחר ראה הנדפס במהדורת פריימאן שם סימן קכד (עמוד 117); שו"ת הרמב"ם - פאר הדור (מכון ירושלים תשד"מ) סימן ס.
*) ראה רשימות חוברת קנט עמ' 7. המערכת.
Download PDF