א. כתב הרמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה הי"ב: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם והבכורים" והוא מהמשנה כלים (פ"א מ"ו) עי"ש, וכבר תמהו שלכאורה צע"ג, שלא כתב בפשיטות שארץ ישראל מקודשת משאר ארצות במצוות שביעית תרומות ומעשרות וכו', וב"משנה אחרונה" שם, תירץ: "והא דנוהג בה מצוות התלויות בארץ לא חשיב קדושה לארץ, אע"ג דחשיב קדושה לאדם המקיימן, כדאמר בסוף הוריות שהאיש מקודש במצוות, אבל קדושת הארץ אינה אלא מה שמקריבין מתבואתה למקדש" וכן הוא גם ב'אליהו רבא' להגר"א ז"ל: "בכורים לאו משום קדושת ארץ ישראל, אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, אלא עומר ושתי הלחם מה שאין מביאין אותם אלא מארץ ישראל היא משום קדושת ארץ ישראל", והגיה להשמיט תיבת "ביכורים" כי דומה יותר לתרומות ומעשרות שאינן מחמת קדושת ארץ ישראל, אלא שהן חובת הארץ.

וכפשוטו הוא תמוה ביותר לומר שתרומות ומעשרות אינן מקדושת הארץ, אלא חובת האדם בארץ ישראל, ומאי שנא, סוף סוף הרי בקדושת הארץ תליא. גם לשון הרמב"ם בסוף פ"ו מהל' בית הבחירה שם לכאורה מורה שהוא מקדושת הארץ, דזה לשונו: "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים, אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא: ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה כו', אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש כו'" עי"ש, הרי שתפס לשון "ולקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות" משמע שגם תרו"מ הוא מחמת קדושת הארץ.

ב. ויעויין ב'מנחת חינוך' מצוה רפ"ד, שהקשה שבירושלים שהיא קדושה חמורה לענין קרבנות, למה לא יפעול לענין קדושה קלה לענין תרומות ומעשרות, ונהי דהכיבוש נתבטל מ"מ למה לא יועיל קדושת ירושלים "ואין הדעת סובלת דתהיה קדושה לעבודה ולאכול קרבנות ולא תועיל לקדושה לענין תרומות ומעשרות ולשאר מצוות התלויות בארץ כו'" ובסוף כתב: "ומ"מ אפשר לתרץ זה בדוחק קצת, דמצוות התלויות בארץ דהיינו תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופאה כו' זה אינו בגדר קדושה כלל, ולא נתחייבה ארץ ישראל בזה אלא מפני שהוא ארצם כו', וראי' ממשנתינו דכלים פ"א מ"ו דתנן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות דמביאין ממנה עומר ושתי הלחם, ואמאי לא תני דמקודשת מכל הארצות שנוהג בה כל מצוות התלויות בארץ כו' אלא צריך לומר דזה לא מיקרי קדושה כלל, א"כ שפיר אינה מועילה הקדושה חמורה לזה, דלא הוי קדושה רק מצוות נוהגים בה", ולפלא שהביא ראיה לדבריו מתוך הקושיא על לשון המשנה בכלים, שצ"ב.

וכקושיית המנ"ח תמה גם ב'ישועות מלכו' להגאון מקוטנא ז"ל יו"ד סי' ס"ז, למה לא יתחייבו בירושלים בתרומה מדאורייתא כו', ובסו"ד כתב: "ובאמת גם בירושלים ובהר הבית ג"כ אינו נוהג תרומות ומעשרות, כי גוף הקרקע אינה מחוייבת במעשרות אבל האויר הוא קדוש בכל דבר שאינו תלוי בגידולי קרקע כו'" עי"ש ולכאורה צ"ע.

ג. והנראה בזה, דהנה צ"ב לכאורה, למה כתב הרמב"ם הלכה זו של "ארץ ישראל מקודשת" באמצע פ"ז מהל' בית הבחירה, בהמשך לדין "מורא מהמקדש", ולא בפרק וענין בפני עצמו, לאחר שלכאורה אין שני הנושאים שייכים זה לזה, שהתחיל את פ"ז: "מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר: ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על יראתו וכו', לא יכנס אדם בפונדתו ובמקלו להר הבית וכו', - ובהמשך להלכות "מורא מקדש" אלו, כתב ש"כל ארץ ישראל מקודשת כו'", ונראה איפוא ברור שבכתבו הדברים בסדר זה, רצה הרמב"ם לומר, כי כל יסוד עשר הקדושות שבמשנה הוא מצות "מורא מקדש", והיינו שקדושת המקדש ומוראו היא שמתפשטת בכל ארץ ישראל, והיא אשר מתחלקת בעשר קדושות זו למעלה מזו, לענין שנאמר בה מורא המקדש,

ומעתה נראה שס"ל להרמב"ם, שכל המשנה דכלים לא איירי אלא בקדושת ארץ ישראל שנובעת מחמת קדושת ירושלים והמקדש, ולא איירי כלל בדין קדושת ארץ ישראל שמצד עצמה, אף שבודאי יש קדושה לארץ ישראל מצד היותה ארץ ישראל עצמה, וכלשונו בפ"ו מהל' בית הבחירה הנ"ל: "ולקדושת שאר ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות", והיינו שיש בקדושת ארץ ישראל שתי הלכות, אחת שהקדושה היא מחמת דין ארץ ישראל עצמה, שהיא מושב ונחלת כל ישראל, ועוד יש הלכה של קדושה מחמת ירושלים והמקדש שבה.

והנפקא מינה בזה הוא, שקדושת ארץ ישראל מחמת עצמה, הרי לרוב הדינים (חוץ מדיני הלויים בנחלת וביזת ארץ ישראל, עי' ברמב"ם סוף שמיטה ויובל) תלויה הקדושה בזה שרוב ישראל עליה, ולכן כל מקום שנכבש ע"י המלך מטעם רוב ישראל נכלל בשם ותורת ארץ ישראל, וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות ה"ב: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות". הנה עיקר דין ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית הוא מחמת שליטת ישראל עליה, ועי' בה"א שם: "ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכין ושבין שם". ובהכ"ו שם: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: "כי תבואו" ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה". ועד"ז הוא גם לענין חלה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' ביכורים ה"ה: "אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא"י בלבד, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'" ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: "בבואכם" ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם". היינו שחיוב תרומות ומעשרות הוא מחמת קדושת הארץ שנתקדשה מחמת ישראל שישבו עליה.

אבל דין הביכורים והעומר ושתי הלחם שאין מביאים אותם אלא מארץ ישראל, אינו קשור בזה, כי אם בכך שארץ ישראל מקודשת בקדושת ירושלים והמקדש, ובזה לא שייך שיוסיפו על ארץ ישראל מדין כיבוש, ועל זה הוא איפוא שביאר הרמב"ם: "ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה עומר ושתי הלחם והביכורים".

ד. ולכאורה אין הדברים חדשים, והרי הם מתבארים גם מתוך דברי התוס' ביבמות (פב, ב) ד"ה ירושה: "שאל ה"ר שמואל מאניוב את ר"י, דהכא קאי ר' יוחנן כר' יוסי דירושה ראשונה ושניה יש להם דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, ובפרק השוחט והמעלה (זבחים קז, ב) קאמר הש"ס לר' יוחנן דקדשה לעתיד, והשיב ר"י, דלמעשרות ודאי לא קדשה הארץ לעתיד אבל קדושת ירושלים והבית קדשה, שקדושת מחיצות קיימא כל שעה מ"אשר לו חומה" דדרשינן במגילה (י, ב) אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן כו'" עי"ש, ועי' גם בלשון התוס' שבועות (טז, א) ד"ה דכולי: "וא"ת דבפ"ק דחגיגה אית ליה לרבי אליעזר דלא קידשה לעתיד לבוא גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו', וי"ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשרות בטלה, והכא איירי בקדושת מחיצה כו'" עי"ש, וזה מתאים לשיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה, עי' בהשגות הראב"ד שם ובנו"כ ואכ"מ.

ומבואר שקדושת ארץ ישראל לעניני תרומות ומעשרות ושביעית, היא קדושה אחת, וקדושת ירושלים והמקדש היא קדושה לעצמה, ובזו הוא דמיירי הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הי"ב.

וראיתי ב'קובץ הערות' בעניני שביעית, להגאון מוהרש"ז אויערבאך ז"ל שסופח לספרו 'מעדני ארץ' על שביעית (ירושלים תשל"ב) סי' ח' שהביא בשם שו"ת 'פרי הארץ': שהעלה דבר חדש בדעת הרמב"ם שכיון שקדושת ירושלים לא בטלה נוהגים בה תרו"מ ושביעית מה"ת גם בזמן הזה, וכתב ע"ז: דכל זה שייך לומר רק לדעת הרשב"א וסה"ת דסברי דמה שאינם נוהגים בזה"ז מדאורייתא הוא מפני שקדושת הארץ בטלה, משא"כ לדידן דקי"ל כמ"ד שקדשה גם לעתיד לבוא כו' ובסו"ד כתב: "מ"מ מסתבר דקדושת הארץ וקדושת ירושלים שקדושתה מחמת השכינה תרי מיני קדושות נינהו ולא שייכי כלל אהדדי כו'" עי"ש, וזה ממש כמוש"נ [ולא הבנתי כל כך למה תלה ב'פרי הארץ' את ה"דבר חדש", והלא זו היתה סברת ה'מנחת חינוך' וה'ישועות מלכו', כנ"ל, וגם ב'פרי הארץ' עצמו גם לא כתב כן רק כמסתפק עי"ש].

ה. והנה ברמב"ם רפ"ב מהל' ביכורים: "מצות עשה להביא ביכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית, ובארץ ישראל בלבד, שנאמר: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית י"י אלהיך" ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים, אבל עמון ומואב ובבל אע"פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם, אין מביאין מהן בכורים, ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים".

והנה זה שביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית, הוא ממשנה שלהי שקלים: "השקלים והביכורים אין נוהגים אלא בפני הבית" וברע"ב שם: "דכתיב: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה"א" בזמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים", ובריבב"ן שם וכ"ה בכס"מ כאן, שכיון שטעונים קרבן צריך מזבח עי"ש, והוא מהספרי, וזה שנוהגים בארץ ישראל בלבד, הוא משום "אדמתך" או כדאיתא בב"ב (פא, א) שנלמד מ"אשר תביא מארצך" עי"ש ובתוס', ועכ"פ שתי הלכות נפרדות הן, וצ"ע שכללן הרמב"ם בלשונו כאחד, שהרי ברפ"א מהל' תרומות כתב: "התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" הרי שלענין תרומות ומעשרות גם נאמר שאינן נוהגין אלא בארץ ישראל, ומ"מ נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ורק בביכורים דין הוא שנוהגת בפני הבית בלבד, ולפי"ז צ"ע מה טעם כללן ועירבבן יחד, ואף ששתי הילפותות הם מפסוק אחד, הרי סוף סוף שני לימודים הם.

גם צ"ב שכתב לכאורה שלא כסדרן, שקודם הביא ההלכה ש"בפני הבית" ואחר כך את ההלכה ש"בארץ ישראל בלבד" ואילו הראיה מן הפסוק הוא להיפך, קודם "ראשית ביכורי אדמתך" שמזה נלמד שנוהגים רק בארץ ישראל ואח"כ "תביא בית ה"א" שמזה למדים שנוהגין רק בפני הבית, ולכאורה צריך היה לכתבן בשתי הלכות מיוחדות, וצ"ע.

ולהנ"ל נראה, דהרי שאני דין ביכורים מכל המצוות התלויות בארץ, שבכל המצוות התלויות בארץ, הרי זה שתלוין בארץ ישראל אינו קשור כלל לבית המקדש, שהרי הוא דין מחמת ארץ ישראל עצמה, אבל ביכורים הרי כל דין ארץ ישראל שבה הוא כמוש"נ מחמת קדושת בית המקדש, וזהו איפוא שכתב הרמב"ם במתק לשונו: "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית, ובארץ ישראל בלבד, שנאמר: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית י"י אלהיך" וכתב קודם את דין "בפני הבית" לומר שגם דין "בארץ ישראל בלבד" קשור "בפני הבית" שהרי כל דין קדושת אר"י לענין הביכורים הוא מחמת בית המקדש, [ואולם הדבר פשוט, שמה שביכורים תליא בפני הבית דוקא, ולא אמרינן שכמו בקדושת ירושלים והמקדש עצמה הרי "מקריבין אע"ג שאין שם בית בנוי" דשאני ביכורים דנאמר בהו להדיא "תביא בית ה' אלקיך" דבעינן בית ממש].

וכנ"ל הנפק"מ היא בפשטות, בין דין ארץ ישראל לענין ביכורים, לדין ארץ ישראל לענין שאר מצוות התלויות בארץ, שלענין שאר מצוות, שכל דין ארץ ישראל הוא משום שיושביה ישראל עליה, שייך שפיר לומר שכל מה שהוסיפו וכבשו נעשה ארץ ישראל, וזהו הדין שהתקינו נביאים וחכמים הראשונים וכו', אבל דין ארץ ישראל לענין ביכורים הרי תלוי בקדושת ירושלים והמקדש, אם כן אין כלל היכי תמצי שיוסיפו על ארץ ישראל, שסוף סוף דין זה של ארץ ישראל תלוי בירושלים והמקדש [ואי"ז ענין כמובן לדין הוספה על ירושלים והעזרות, עי' רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הלכות י-יב, שהוא ענין אחר של הוספה בתוך אר"י על קדושת ירושלים והעזרות עי"ש],

ואולי י"ל שרמז לזה הרמב"ם, גם במה שבריש הל' תרומות כתב "שהקונה בסוריא כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות כו'" ואילו בהל' ביכורים כתב (כלשון המשנה סוף חלה והגמ' בגיטין ח, ב) "שהקונה בסוריא כקונה בירושלים", כי דין תרומות ומעשרות תלוי בקדושת ארץ ישראל כולה כפי שהיא מצד עצמה, מה שאין כן קדושת ארץ ישראל לענין ביכורים תלויה כנ"ל בדין קדושת ירושלים.

המשך יבוא בגליון הבא בע"ה.