משפיע בישיבת תות"ל קרית גת, אה"ק
כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין (פט"ו ה"ז) - בענין המצוה לתלות את המגדף ועוע"ז: "ותולה אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד".
ומקור דברי הרמב"ם - לכאורה - בגמרא סנהדרין (מו, א-ב), וכן ציינו ב"מראי מקומות" שנדפסו לאחרונה בספר היד הוצאת 'חזק'.
וכן כתב בפירוש הכסף משנה, אבל הקשה: בסנהדרין שם אמרו "משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו" – אמנם הרמב"ם "לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה, כמו שאמרו בברייתא, אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה, שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום".
והנה ראיתי בלקו"ש (ח"ז ע' 169 הע' 56), שמזכיר את דברי הרמב"ם ומציין ש"כן משמע בספרי עה"פ - תצא כא, כג (ואח"כ מזכיר גם את הגמרא בסנהדרין הנ"ל). ואכן, כאשר מעיינים בספרי, נראה שהספרי מתאים יותר להיות מקור מדוייק לדברי הרמב"ם, כי בספרי מדבר רק על התליה ולא על המיתה עצמה, וז"ל: "כיצד עושים לו? ממתינים לו עד שחשכה ותולין לו ומתירין אותו".
ולפ"ז צריך להוסיף את הספרי כציון ב"מראי מקומות" שם.
Download PDF