1) והנה הצפנת פענח, בחידושיו על הרמב"ם מסביר שי' הרמב"ם, משום דסב"ל דאינו נהנה ממאכל איסור, ומביא ע"ז הרמב"ם בהלכות תרומות פ"י הי"א: "דנזיר זר ששתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם החומש, דהו"ל כמזיק ולא כאוכל". ומציין ג"כ לדברי הרמב"ם בהלכות מכירה, פט"ז הי"ד: "דהמוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים . . מה שאכלו אכלו, ויחזיר להן את הדמים . . אבל המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו ואם אכלן אכלן ואין המוכר מחזיר לו כלום...", עיי"ש.

ולכאו' צריך ביאור בטעמו - דהלא בהלכות מכירה הנ"ל משמע דבאיסור דרבנן נהנה, ולפיכך אם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום, דנהנה. וא"כ צריך ביאור למה כאן בהלכות ברכות פוסק הרמב"ם דגם אם אכל איסור של דבריהם אינו מברך, הלא נהנה.

והנה הט"ז באו"ח סי' קצ"ו הרגיש בזה הקושי ג"כ דכתב: דהסיבה דאינו מברך על דבר איסור הוא משום דדומה למ"ש ביו"ד סי' קי"ט "המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו, יחזיר לו המעות דהוה כאילו לא אכלו. הכי נמי כן הוא לענין ברכה, וחמיר טפי דאפילו באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאילו לא אכל כלל".

אבל לא הסביר למה לגבי הלכות מכירה, נחשב אכילה באיסור דרבנן ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום, ולגבי הלכות ברכות לא נחשב אכילה.

ויש לבאר הדבר עפ"י דברי הצפנת פענח הידועים בקשר להרמב"ם הלכות מכירה הנ"ל. דלמה באיסור תורה אפי' אם אכלו הלוקח חייב המוכר להחזיר לו הדמים, ובאיסור דרבנן אם אכלן הלוקח אין המוכר חייב להחזיר לו הדמים?

ומבאר בזה הצפנת פענח, בריבוי מקומות (צפנת פענח שו"ת דווינסק ח"ב סי' לב) דדבר האסור מן התורה הרי הוא כאילו אינו ראוי לאכילה ולפיכך האוכלו אינו צריך לשלם בעדו, אבל דבר שאסור מדרבנן "ואיסור דרבנן רק על האדם כי אין להם כח לתקן על החפץ, משום כך האוכלו אין צריך לשלם שכן בדבר עצמו אין בו שום חסרון" יעו"ש באריכות.

וממילא מובן דבהלכות מכירה דהסיבה שאינו משלם תלוי בהחפצא, כי אכל דבר שאינו ראוי לשלם בעדו, יש חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן.

אבל פה בהלכות ברכות דהסיבה שאינו מברך תלוי בהגברא כי אינו מברך אלא מנאץ כפי שכתב אדמו"ר הזקן ממילא איסורי דאורייתא ואיסורי דרבנן שווין הן ובשניהן אינו מברך ובפרט לדעת הרמב"ם דבכל איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור, ויש להאריך בכ"ז עוד ובהלכות מכירה ובהלכות תרומות נאריך בזה בעז"ה.

2) והתורה גזרה דמצוה הבאה בעבירה לא הוה מצוה, ובפרט לדעת הראב"ד בהלכות לולב פ"ח ה"ט, הובא ונתבאר בשאגת אריה סי' צ"ט, ובערוך לנר סוכה דף כז, דלדעת הראב"ד מצוה הבאה בעבירה, הוה מן התורה, ולפיכך אסור גם במצוות דרבנן דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, וי"ל בזה לדעת הראב"ד דאלולי זאת דהתורה גזרה, דמצוה הבאה בעבירה לא הוה מצוה - לא היינו אומרין כן מדעת עצמנו כי מה איכפת לן שבא ע"י העבירה, הרי סו"ס עשה פעולת המצוה.

אבל התורה גזרה דמצוה הבאה בעבירה לא הוה מצוה - ולא נחשב כפעולה כלל בין במצוות דרבנן בין במצוות דאורייתא, כמבואר במנחת חינוך מצוה שכ"ח, אבל לדעת הרמב"ם שם בהלכות לולב, מצוה הבאה בעבירה דרבנן, ולא תיקנוה במצוות דרבנן ולפיכך פסק דלולב הגזול כשר ביו"ט שני של סוכות, דהיא מצוה דרבנן, כי לדעת הרמב"ם הרי"ז ענין שכלי שתקנו רבנן, כי איך יעשה קטיגורו סניגורו אבל לא תיקנו חכמים בדרבנן. וי"ל הביאור בזה דהרי נתבאר לעיל בהע' 1 דמצות דרבנן רמיא על הגברא ולא על החפצא, ולפיכך במצוות דרבנן לא איכפת לן אם החפצא נעשית בו איסור מקודם כ"ז שהגברא עכשיו אינו עובר איסור ע"י עשיית המצוה - כמבואר בתוס' סוכה דף ל, א. ד"ה 'משום' וכן בפנ"י סוכה ריש פ"ג, דביו"ט ב' כיון שיצא בשאול יוצא בגזול, דאין העבירה באה מכח המצוה, כיון דיוצא בשאול אפ"י שלא מדעת בעלים דניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בממוניה.

ובזה יש ליישב דוחק המפרשים, דהרי התוס' בסוכה בדף הנ"ל כתבו: דלולב של אשירה ועיר הנדחת אינו פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, כי בלקיחתו אינו נעשית עבירה, רק נעשית בו עבירה מקודם, ופסולין רק מטעם כתותי מיכתת שיעורי'.

אבל הרמב"ם בפיהמ"ש שלו רפ"ג בסוכה כתב: דלולב של עיר הנדחת פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה. רואים להדיא דנחלק על דברי התוס' הנ"ל.

(עייג"כ אגרות קדש כרך י"ג ע' רס"ו שהעיר בזה). ובהלכות לולב פ"ח ה"ח פסק הרמב"ם, דלולב הגזול כשר ביו"ט שני. הרי רואין דסב"ל כסברת התוס', ולפי שאין עושה עבירה ע"י המצוה לא איכפת לן במה שנעשית העבירה מקודם, והערוך לנר והשאגת אריה הנ"ל - תירצו, דהרמב"ם נחלק על דברי התוס' הנ"ל, וסב"ל דשייך מצוה הבאה בעבירה אפי' שלא נעשית עבירה ע"י פעולת המצוה, כפי שפי' בפיהמ"ש שלו, רק דסב"ל דלא שייך מצוה הבאה בעבירה באיסורי דרבנן.

ובמרכבת המשנה ועוד כתבו, דמ"ש הרמב"ם דגזול כשר ביו"ט שני, ש"מ שחזר בו בספרו 'היד' ממה שפירש בפיהמ"ש שלו. וסב"ל כדבר התוס', ויוצא בלולב הגזול ביו"ט שני, כיון דהו"ל כשאול שלא מדעת בעלים וכו' ואין עושה עבירה בנטילתה.

ולפי מה שכתבנו מקודם יש לתרץ ולתווך מה שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש ובספרו 'היד' דבאיסורי ומצוות דאורייתא דקשורים עם החפצא סב"ל להרמב"ם כפי שכתב בפירוש המשניות שלו, דכל שנעשה איזה איסור בהחפצא לא שייך שיתקיים בו מצוה, אבל באיסורי דרבנן כגון לולב ביו"ט שני סב"ל כדעת התוס' דכל שהגברא אינו עושה פעולת האיסור ע"י המצוה יוצא המצוה.

ובהלכות לולב ובהלכות שופר בעז"ה נאריך בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בדין מצוה הבאה בעבירה. ועוד חזון למועד.