רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פי"ט הט"ו: "הי' מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפלגו, עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו, נאמן, לא נחשדו ישראל על כך. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו ואותן הטהרות נטמאו, אם הי' נאמן לו סומך על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח". עכ"ל.

בגמרא גיטין נד, ב. מחלוקת אביי ורבא: "ת"ר הי' עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו, הי' עושה עמו בזבחים ואמר לו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן, אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו, אינו נאמן. (שואלת הגמרא) מאי שנא רישא (שנאמן) ומאי שנא סיפא (שאינו נאמן), אמר אביי כל שבידו נאמן (רישא בידו הוא נאמן, סיפא אינו בידו אינו נאמן). רבא אמר כגון דאשכחי – ולא אמר לו ולא מידי, ולבתר הכי אשכחי ואמר לו (אע"פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחי מקמי האידנא, ולא אמר לו מידי והשתא אמר לו – רש"י). וממשיכה שם בגמרא ההוא דאתא לקמי דרב אמי ואמר לו – ספר תורה שכתבת לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן אמר לו (רב אמי) ספר תורה ביד מי? אמר לו ביד לוקח אמר לו (רב אמי) נאמר אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה.

ברמב"ם לעם על הרמב"ם פ"ב הי' מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו נאמן, אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו שורת הדין שאינו נאמן כאביי שם, נגד דעת רבא, מפני שרב אמי שם סובר כאביי, ע"ש.

ויש להעיר ע"ז: א) כשלומדים הרמב"ם בפשטות, הי' מקריב עמו בזבחים ואמר לו נתפגלו נאמן, אבל אם אמר זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו שורת הדין שאינו נאמן. כתב רק אם אמר לו בראשונה או אמר לו אחר כך, אבל הטעם בזה אינו מבאר למה ברישא נאמן ובסיפא אינו נאמן, איך משמע מכאן כאביי יותר מרבא,

ומצאתי כעין זה (חידושי מים חיים מהגאון בעל פרי חדש) מה שמתרץ קושיית הכ"מ שהקשה על רבינו דלא אתי לא כדאביי ולא כרבא, דאי כדאביי ה"ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו, ואי כרבא בין אשכחי' ולא אמר לו, ללא אשכחי' ומה שכתב מרן על רבינו דאתי לא כאביי ולא כרבא וע"ש ואני אומר שכאן רבינו הביא הברייתא כצורתה ובהלכות מטמאי משכב ומושב פסק כאוקימתא דרבא, עכ"ל. זאת אומרת שאינו נחית כאן לבאר, אי כדאביי אי כדרבא.

ב) ומה שכותב מפני שרב אמי סובר כאביי יש להעיר שכבר תירץ הרא"ש על אתר (גיטין נד, ב. יד) וז"ל: "אפילו דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנא קמייתא דאשכחי – אמר לו, עדיין נקרא בעליו ומהימן, כדאמר רבא כיון דלא מצי אמר לו, אלא השתא: ההוא דאתא לקמי – דרב אמי אמר לו ספר תורה שכתבתי לפלוני לא כתבתי אזכרות שבו לשמן, אמר לו ספר תורה ביד מי, אמר לו ביד לוקח אמר לו (רב אמי) נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה...", ואע"ג דהך עובדא דרב אמי לכאורה אתיא כאביי מדבעיא מיני – ספר תורה ביד מי אפילו הכי הלכתא כרבא, ע"ש וממשיך אי נמי מתחלה שאל לו אם הספר תורה בידו וכשאמר לו שאינו בידו עדיין הי' לו (רב אמי) לישאל אם אמר לו בפעם ראשונה כשמצאו, אלא (גופא דעובדא הכי הוי) שהבין מתוך דבריו, כשאמר לו ספר תורה ביד לוקח שהוא עצמו החזירו לו ולא אמר לו כלום. אמר לו (רב אמי) דשוב אינו נאמן ע"ש נמצא שפסק כרבא, ומעובדא דרב אמי אין ראי' שסובר כאביי.

ג) וזאת עוד שכבר כתבו שהרמב"ם עצמו פוסק כדברי רבא (בהלכות מטמא משכב ומושב פי"ג ה"ח), הי' עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וזבחים שעשיתי עמך נתפגלו הרי זה נאמן, אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואחר כך פגע בו פעם שני' ואמר לו אינו נאמן, אלא הרי זבחים בחזקת כשרות וטהרותיו בחזקת טהרה.

ברמב"ם לעם בהלכות מטמא משכב ומושב (כא) מחלוקת אביי ורבא בפירוש הברייתא שם, ופסק כאן כרבא, אולם בפי"ט מה' פסולי המוקדשין הט"ו פסק כאביי עכ"ל. הרי זה פלא, שאותה הברייתא ממש שם פסק כאביי וכאן כרבא, וכפי שביארנו ניחא שהרמב"ם פסק כרבא.

אבל עדיין צריך ביאור הרי הלכות פסולי המוקדשים קודמת להלכות מטמאי משכב ומושב, למה בפסולי המוקדשים כתב הרמב"ם הברייתא כצורתה, ולא מפליג בין אשכחי – ולא אמר לו מידי, ללא אשכחי'. ובהלכות מטמאי משכב ומושב פסק כדאוקימתא דרבא, כנ"ל.

אולי יש לומר, דהכ"מ בהלכות מו"מ כותב כלל (על השגה של הראב"ד) אין בזה השגה על רבינו שלא ביאר. שכבר נודע שדרכו להעתיק הגמרא כצורתה, עכ"ל.

לכן נראה לומר, שבהלכות פסולי המוקדשים שמדבר בנוגע להזבחים אם נתפגלו או לא, וכמו"כ בנוגע לטהרות אם נטמאו או לא ומביא הברייתא כצורתה לא נחית לפרט הנאמנות שלו.

אבל בהלכות מטמאי משכב ומושב מדבר בנוגע להנאמנות שלו כאן המקום לבאר שהרי זה בא בהמשך לרישא של ההלכה מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק הרי זה נאמן, והרי הם טמאות. ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שניים. הי' עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצא ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו, הרי זה נאמן (נוסף על השאלה שנשאלת, הרי כתוב בברייתא טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני אינו נאמן). מתרץ שמדובר שפגע בו ולא אמר לו כלום ואחר כך פגע בו פעם שני' ואמר לו, אינו נאמן, הרי הן טהרותיו בחזקת טהרה, וק"ל.