שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא
כתב הרמב"ם הלכות מילה פ"ג ה"א: "המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן. ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה' אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו1.
ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם. ואין ראוי לעשות כן", עכ"ל הרמב"ם.
והשיג ע"ז הראב"ד, בנוגע ברכת להכניסו: "מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך, ונהגו אצלנו שהסנדק מברך".
וצריך ביאור במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בברכת להכניסו, דלהרמב"ם הרי"ז ברכה מיוחדת רק לאבי הבן; ולהראב"ד גם הבי"ד או מיוחד שבעם או הסנדק אפשר להם לברך ברכת להכניסו.
וביאר בזה בצפנת פענח על אתר "דהרמב"ם והראב"ד ז"ל פליגי אם החיוב על בי"ד רק שלא יהי' ערל או שיהי' מהול. דהרמב"ם סב"ל דהחיוב רק שלא יהי' ערל וע"ז לא שייך הברכה דלהכניסו. והראב"ד סב"ל דהחיוב מוטל על כל ישראל שיהי' מהול"2. דהנה ידוע סברת הגאון מרגצ'ובי, בנוגע לברית מילה דיש שם שלשה ענינים: א) פעולת המילה. ב) שיהא מהול. ג) שלא יהא ערל.
ואי"ז סתם חקירה אלא כל אחד מהג' פרטים הללו נוגע להלכה. (עי' לקו"ש ח"ג ע' 761 ועוד).
דבנולד מהול ה"ה מהול ואינו ערל, אבל חסר אצלו פעולת המילה וצריך להטיף דם ברית3.
ובמשך ערלתו היה אצלו פעולת המילה ואינו ערל. (ולפיכך פסק הרמב"ם דמותר לאכול בתרומה, הלכות תרומות פ"ז ה"י) אבל חסר אצלו המצוה, שיהא מהול (להישאר מהול), ולפיכך פסק הרמב"ם שם, "מדברי סופרים שימול פעם שניה עד שיראה מהול"4.
ובנולד עם ב' ערלות. ורק מלו אחת מהם היה אצלו פעולת המילה וה"ה מהול, אבל עדיין נשאר ערל, וצריך לחזור ולמול ערלתו השניה ולפיכך קטן שנולד כשהוא מהול ובברית שלו ישנו רק פרט א' דפעולת המילה. כי כבר אינו ערל והוא מהול פסק הרמב"ם בהלכות מילה פ"א הי"א דמילתו אינו דוחה את השבת. וכן מי שיש לו שתי ערלות אין מילתו דוחה שבת, כי במילת א' הערלות שלו ישנו הפרט דפעולת המילה, והוא מהול אבל עדיין ערל הוא וכו' ועוד ריבוי מינים מבאר הרגצ'ובי בהלכות מילה ע"י חקירה הנ"ל.
ומבאר הרגצ'ובי דהסיבה שתיקנו חכמים שתי ברכת המצוות, על מצוה אחת, ברכת על המילה וברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ברכה ראשונה היא על המצוה שלא יהא ערל, וברכה שניה היא על המצוה שיהא מהול, והחיוב על בי"ד היא רק שלא יהא ערל. ולפיכך בי"ד מברכין רק ברכה אחת, משא"כ אבי הבן יש עליו חיוב ג"כ שיהא מהול וע"ז מברך ברכה נוספת דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
ומסביר הרגצ'ובי בזה עוד, דלפיכך כשיגדל החיוב על בי"ד אינו שימולו אותו רק להכריח אותו שימול את עצמו, ולא יהא ערל, כי החיוב עליהם הוא רק שלא יהא ערל. ומביא לזה סמוכין מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שלו סוף פי"ט דשבת.
ובאמת כדברי הרגצ'ובי מוכח בריש הלכות מילה, דהרמב"ם כותב שם "ובי"ד מצווין למול אותו הבן . . ולא יניחו ערל בישראל".
אבל הראב"ד סב"ל דהמצוה חיובית שיהא מהול מוטלת גם על בי"ד ולפיכך גם הם מברכין ברכת להכניסו, אבל הא גופא טעמא בעי, אמאי להרמב"ם החיוב על בי"ד רק שלא יהא ערל, ולהארב"ד החיוב על בי"ד ג"כ שיהא מהול.
וי"ל בזה עפ"י מה שנתבאר בלקו"ש ח"ל ע' 47 הער' 39. דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג מ"ט, בטעמי מצוות מילה.
א) כי המילה מחסרת התאוה היתירה על הצורך, כי האב כשישפך דמו יוסר מכסהו מתחילת בריאתו יחלש בלי ספק . . זהו החזק בטעמי מילה אצלי.
ב) ...ויש במילה עוד ענין שיהא לאנשי אמונה הזאת - מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי, כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל על אנשי דת זו, אך פעולה זו כלומר מעשה המילה, לא יעשהו אדם בו או בבניו, רק מתוך אמונה אמיתית. כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע, אבל הוא ענין קשה מאד...
ומסביר הרבי בהערה הנ"ל, דטעם הראשון למעט תאוות כו' ולהחליש זה האבר כו' להסיר כל המדות הפחותות אשר בכל הגוף, מתאים להענין בברית מילה, שלא יהי' ערל.
וטעם השני - למאמיני יחוד השם אות אחת - ובלשון רבינו בחיי "אות קבוע בבשר על אמונת היחוד לא ישונה ולא יסור לעולם, כו', מתאים להענין בברית מילה שיהא מהול, יעו"ש בארוכה.
והרמב"ם דסב"ל, כמבואר בלקו"ש חל"ד נצבים ב', דהעיקר לברר העולם, וכו' סב"ל דמצות מילה המוטלת על בי"ד הוא שלא יהא ערל, לברר ולצרף ולזכך את התחתון תחתון ביותר.
אבל להראב"ד דהעיקר הוא להמשיך קדושה מלמעלה סב"ל דאי אפשר לומר דהחיוב על בי"ד היא רק לברר ולזכך התחתון אלא גם החיוב להמשיך קדושה עליו מלמעלה, שיהא מהול.
ולעומתו הרמב"ם סובר כי טעם הראשון לברר המדות הפחותות, "זהו החזק בטעמי מילה אצלי", ורק על אבי הבן מסר לו ה' מצוה יתירה שיהא מהול, כמו שנתן לו מצוה לחנכו וכו'5. וראה בכ"ז ג"כ לקו"ש ח"ל ע' 59.
1) עפ"י המבואר לקמן יש ליישב סתירה בדברי הרמב"ם, דידועין דברי הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב, "ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו, וחייב הוא בעצמו למולו, דומיא דכיסוי הדם, דמי ששפך יכסה . . וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחר למול את בנו אף שהם בעצמם יכולין למוד ולדעתי הם מבטלים מצות עשה מצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה". יעו"ש באריכות וכן בקצהו"ח המפורסם שם סק"ב מביא דברי התוס' רי"ד דבמצות שבגופו לא שייך שליחות.
ולכאו' מזה שפסק הרמב"ם דרק אבי הבן אומר למול ושאר אדם מישראל אומר על המילה משמע כדברי הש"ך דלא מהני שליחות במילה. אבל מזה שפסק דאבי הבן אומר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו גם כשאינו עושה פעולת המילה. רואין דמהני שליחות ונחלקו בזה האחרונים.
וי"ל בזה דעל פעולת המילה. ושלא יהא ערל לא שייכא שליחות, משא"כ על שיהא מהול מהניא שליחות, ומברך האב ברכת להכניס, (ועי' כעין זה בצפנת פענח הלכות כלאים, דף צד סע"ב ובמפענח צפונות ק"ס).
ולכאו' צ"ב למה על פעולת המילה, ושלא יהא ערל לא מהני שליחות ועל המצוה שיהא מהול מהניא שליחות.
והערני ידידי הגאון השליח הר' מרדכי פרקש, דהגרי"ד סולבייציק מסביר ענין זה בקובץ מסורה וז"ל "דהרעק"א הקשה (נדרים לב) דקיי"ל שהמוהל מברך ברכת המילה אעפ"י שהמצוה מוטלת על האב, וה"ט דברכת המצוה תמיד מברך מי שעושה את המעשה המצוה, ואעפ"כ לגבי ברכת להכניסו קיי"ל שמברך האב, אעפ"י שאיננו עושה את מעשה המצוה.
ונל"ת דבמילה המצוה היא מעשה המילה והמוהל שעושה את מעשה המצוה הוא מברך, משא"כ במצות הברית המצוה היא החלות של כניסה לברית, ואין המילה אלא היכי תמצא לחלות זו, שבאמת אין בו מעשה מצוה כלל אלא שמתקיים הוא בשוא"ת, ומשו"ה האב המקיים המצוה מברך, שאין בהכנסה לברית שום מעשה מצוה, שנאמר שרק העושה את מעשה המצוה עליו לברך, עכתו"ד. אבל לכאו' עדיין צ"ב, דהלא מבואר לקמן דברכת על המילה, דתקנה בעיקר על שלא יהא ערל, והרי"ז ג"כ בשב ואל תעשה (דהרי דנולד מהול דיש שם רק פעולת הברית, דכבר מהול הוא ואינו ערל לא תקנו ברכה).
וצ"ל דנתקנה הברכה על שניהם ביחד על פעולת המילה ושלא יהא ערל ועוד, י"ל בזה, עפ"י המבואר לקמן בפנים מלקו"ש ח"ל, דשלא יהא ערל מורה על עבודת התחתון לבטל ולהחליש כח התאוה וכו' ולפיכך לא מהני ע"ז שליחות. ושיהא מהול מורה על האות ברית שנותנין לו מלמעלה – והוי בשב ואל תעשה ומועיל לזה שליחות.
2) מהמבואר בפנים מהרגצ'ובי דברכת על המילה נתקנה על החיוב שלא יהא ערל, וברכת להכניסו נתקנה על החיוב שיהא מהול, משמע כדברי הר' אברהם בן הרמב"ם.
דהנה הכסף משנה כאן הקשה בנוגע ברכת להכניסו שמברכין לאחרי הברית, ולכאו' כל ברכת המצוות צריך לברך עובר לעשייתן דוקא, ומתרץ הכסף משנה דאין זו ברכת המצוות אלא ברכת שבח והודאה בעלמא.
אולם ר' אברהם בן הרמב"ם העיד על אביו שדעתו לברך ברכה זו לפני המילה, וכזה הורה ונעשה מעשה לפניו (מעשה רוקח) ואם ברה זו נתקנה על המצוה המוטלת, על האבא שיהא מהול, משמע כדברי ר' אברהם בן הרמב"ם דהיא כמו שאר ברכת המצוות ומברכין אותה עובר לעשייתן דוקא.
3) ידוע השקו"ט בזה בצפנת פענח הלכות מילה פ"א ה"ז דהחיוב להטיף דם ברית אינה משום ספק ערלה כבושה, לדעת הרמב"ם (הובא ונתבאר בארוכה לקו"ש ח"ל ע' 51 הער' 74) והראי' ממה שפסק בהלכות תרומות פ"ז הי"א, דמותר לאכול בתרומה אם נולד מהול, ואי עושין לו הטפת דם ברית מפני ספק ערלה כבושה, הרי הוה ספק ערל ואיך יאכל בתרומה, וצ"ל דבטח אינו ערל וגם הוא מהול רק שחסר לו הפעולה דברית.
(ובזה מתורץ קושית הרעק"א בגליון להרמב"ם הלכות תרומות – דהרמב"ם פסק דנולד מהול צריך להטיף דם ברית, ואיך פסק בהלכות תרומות דיאכל בתרומה).
אבל לכאורה צ"ב דאם הטפת דם ברית היא לא מפני הספק, אלא חיוב ודאית של פעולת המילה א"כ אמאי אין מברכין ע"ז?
ואוי"ל דזהו ע"ד המבואר בכ"מ בדא"ח הסיבה שאין מברכין על תש"ר כי היא דרגא מאד נעלית וכו' ומבואר בלקו"ש ח"ל, ע' 52 דהענין שלא יהא ערל היינו שלא יהי' בו חסרונות והענין שיהא מהול היינו שיהא אדם בשלימות וכו' הרי שניהם דברים המובנים בשכל, אבל פעולת המילה הוא מעשה ועבודה כזו שלא נרגש בה מעלה ושלימות, כ"א רק עצם מעשה המצוה מצד ציווי ה'.
עיי"ש בארוכה דלפיכך יעקב ודוד שניהם נולדו מהולים ולפי שזה דבר הכי נעלה, וביטול הכי נעלה הקשור עם צערא לינוקא, וביטול לפיכך לא תיקנו ע"ז ברכה.
ועפ"ז מובן דברי הרגצ'ובי לעיל דברכת על המילה היא על החיוב שלא היא ערל וברכת להכניסו היא על החיוב שיהא מהול, כי על פעולת המילה לא נתקנה ברכה.
4) ולכאו' צ"ב דאם מושך ערלתו מפר בריתו של אברהם אבינו. (כמבואר ברמב"ם הלכות מילה, פ"ג ה"ח) וחסר אצלו המצוה שיהא מהול אמאי מחוייב רק מדברי סופרים למול את עצמו.
ואוי"ל כי החיוב שיהא מהול היא רק מצוה מיוחדת על האבא מן התורה. ואוי"ל דתלוי במחלוקת הפוסקים אי מל עצמו לכשיגדיל אם מברך ברכת להכניסו, עי' פתחי תשובה ס' רס"ה סק"ב, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.
5) ולהעיר בזה ג"כ משו"ת רעק"א סי' מ"ב וז"ל: "ויומתק בזה יותר דברי הלבוש, דלהכניסו היינו על הגרירה ממצוה זו ללמוד תורה דזה נגרר מתוך המילה דיזכה למול ערלת לבבו להשכיל בתורה ובמצוה. וכיון דהחיוב גמור על אבי האב ללמדו תורה ממילא שייכות הברית יותר עליו, שזהו הגורם לבא לשערי התורה.
Download PDF