1) והנה הט"ז ביורה דעה סי' רצז סק"ג רצה ליישב הסתירה בדברי הרמב"ם, דמוכח בדרך כלל דסב"ל דאמרינן איסור אמירה לעכו"ם בשאר איסורים ולמה התיר כאן בכלאים כי מדובר כאן בשדהו של נכרי, ואם תקשי א"כ פשיטא דמותר י"ל דסד"א דכיון דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל הו"א דאמירה לעכו"ם אף בשלו אסור דהו"ל כאלו אומר לו לעכו"ם לזרוע כלאים בשל ישראל וקמ"ל דמותר.

אבל האחרונים הקשו עליו שמלשון הרמב"ם לא מוכח הכי שכתב: "ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים". ומשמע דמתיר אמירה לעכו"ם באיסור כלאים.

2) וממה שפסק הרמב"ם בהלכות כלאים פ"א ה"ו: "אסור לישראל להניח הגוי שירכיב לו אילני כלאים" - לא קשה מידי, דהרי הרמב"ם פוסק בפ"י מהלכות מלכים ה"ו: "מפי הקבלה בני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן".

3) והנה באמת יש ע"ז עוד סתירה. דהרא"ש בב"מ דף צ'. מביא דעת הראב"ד דהיא בעי' ולא איפשיטא ולקולא, ורוב האחרונים. סוברים (עי' חת"ס ועוד) דצ"ל דאין זה אותו הראב"ד דהשגות, בכלאים (שכותב מפורש דזה בעי' דלא אפשיטא ולחומרא) דתרי ראב"ד הוו. או דט"ס בדברי הרא"ש הוא. (ועיין ג"כ בביאורי הגר"א שנשאר בצ"ע. מדברי הראב"ד בהשגותיו. לדברי הראב"ד בהרא"ש וכן הובא בר"ן.) ומשמע כדבריהם מזה שלא השיג הראב"ד בהלכות שכירות. והו"ל להשיג ולכתוב דמותר, לומר לעכו"ם לחסום הפרה. ועיין ג"כ בשו"ת עטרת פ"ז ח"א כרך ב' יורה דעה סי' יד מביא מדברי השיבת ציון להגר"ש לנדא בנו של הנודע ביהודה דכל הפוסקים סב"ל דיש איסור אמירה לנכרי בשאר איסורים וכותב עליו דאשתמיטתי' דברי הראב"ד המובא ברא"ש ורוצה לתרצו דכיון דהראב"ד פסק בהלכות כלאים לחומרא הרי מה שהרא"ש מביא מהראב"ד כמאן דליתא דמי.

אבל הצפנת פענח תרומות בהשמטות צד, 112 הובא במפענח צפונות פי"ב ס"י מתרץ כל הסתירות, דגבי כלאים נחלקו הרמב"ם והראב"ד מהי האיסור הפועל שלא יזרע כלאים או הנפעל שלא יוקלט כלאים, ומבאר שם הרג'צובי בארוכה דאם האיסור הוא רק הפועל אזי מותר אמירה לעכו"ם. ואי הנפעל אסור. אז אמירה לעכו"ם אסורה וכן גרמא אסור וגבי כלאים סב"ל להרמב"ם דהעיקר הוא הפועל ולפיכך אמירה לעכו"ם מותרת.

והראב"ד סב"ל דהעיקר הוא הנפעל ולכן אמירה לעכו"ם אסורה, וגבי לא תחסום שור בדישו, סב"ל להרמב"ם דהעיקר הוא הנפעל שלא תהא התבואה נידושה בפרה חסומה, ולפיכך סב"ל - דאמירה לעכו"ם אסורה. והראב"ד סב"ל דהעיקר הוא הפועל שלא תדוש הפרה חסומה על ידו, ולפיכך אמירה לעכו"ם מותרת.

וצריך ביאור עדיין בדברי הצפע"נ דלמה להרמב"ם בכלאים העיקר הוא הנפעל, ולהראב"ד הרי"ז להיפך, מהי סברת פלוגתתם. ואין לומר בדעת הרמב"ם דכיון דכלאים היה חוקה העיקר הוא הפועל ובחסימה וסירוס דהיה משפטים, ופועלים יותר בעולם השכל העיקר הוא הנפעל, דתפילין יוכיחו דידועים דברי הרגצ'ובי הובא בלקוטי שיחות ריבוי פעמים. דבתפילין ש"י העיקר הוא הפועל ולפיכך מברכין להניח ובתפילין ש"ר העיקר הוא הנפעל ולפיכך מברכין על מצות תפילין, דכיון דתפילין של ראש ענינו לפעול בעולם וכמאמר המדרש על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש - לפיכך בתפילין של ראש העיקר הוא הנפעל.

אבל אין לומר ביאור זה דהרי בחנוכה דאין לך מצווה שפועלת יותר בעולם מנרות חנוכה, ואעפ"כ פוסק הרמב"ם בהלכות חנוכה דהעיקר הוא הפועל וכבתה אין זקוק לה - דהדלקה עושה מצווה.

ועדיין צ"ב לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד עפ"י דברי הצפנת פענח.

4) המשנה למלך הלכות שכירות פי"ג ה"ג, הקשה על הסמ"ג דפסק דהיא בעיא ולא איפשיטא ולחומרא דהרי לכאו' ספיקא דרבנן היא ולקולא, וכבר הקשו עליו דהרי לכאו' להסמ"ג הוה איסור אמירה לנכרי מקור באסמכתא מפורשת בקרא - ועפ"י מה שיתבאר לקמן בהערה 5 ממ"ש החתם סופר בתשובותיו במקום אחר יש ליישב דברי המשנה למלך.

5) והחתם סופר בתשובותיו בחו"מ תשובה קפה בד"ה 'מ"ש הראב"ד' ביאר את דברי הסמ"ג באופן אחר דהתורה כתבה האסמכתא דיעשה ע"י אחרים גבי מלאכת יו"ט ורבנן למדו מזה גבי איסור שבת דהיא איסור סקילה, ולפיכך איבעיא לן במס' ב"מ אי למדו מאיסור יו"ט גם לאיסור לאווין דליכא בסקילה אבל גם הסמ"ג מודה דאמירה לנכרי בשאר איסורין היא איסור דרבנן.

ומובן לפי"ז א. למה בשיחת חג השבועות תשכ"ד (הבאתיו בגליון תתקח) כותב הרבי לטעמו של רש"י דאיסור אמירה לנכרי משום שליחות שייכי אמירה לנכרי בשאר איסורים ג"כ. אבל לטעמו של הסמ"ג עדיין יש להסתפק.

ב. ומובן ג"כ למה המשנה למלך שואל על הסמ"ג דפסק דבעיא ולא איפשיטא ולחומרא. דגם להסמ"ג ספיקא דרבנן היא אי למדו איסור יו"ט לשאר איסורין והי' צ"ל לקולא. ודברי החת"ס בתשובותיו ח"י סי' כד וחו"מ סי' קפה לכאורה סותרות את עצמן וצריך ביאור.