כתב הרמב"ם ריש הלכות חמץ ומצה (פ"א ה"ב) "ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא" וע"ז משיג הראב"ד "דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהן שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער, והשאור אעפ"י שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות, אא"כ יחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' בפת של שאור קאמר דאי בחמץ אין צריך לבער". עכ"ל.

וצריך ביאור במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דהלא אי אפשר לומר דלהרמב"ם אם שאור נפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער, ולהראב"ד צריך לבער, מפני שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות.

דהרי בהגהות מיימונית וכן בצפנת פענח ועוד ציינו לתוספתא מפורשת במס' ביצה (פ"א ה"ג) "שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב" ע"כ - ועיין במגיד משנה ובכסף משנה באריכות, אבל התוספתא עדיין במקומה עומדת.

ב. והנראה לומר בזה בהקדים החקירה הידועה, אם חמץ בפסח הוא איסור גברא או איסור חפצא.

וראה מ"ש בזה הגרש"י זווין בספרו 'המועדים בהלכה' עמ' רלז. דמביא מ"ש הצפנת פענח דחקירה זו תלוי' במחלוקת של ר' יהודה ור' שמעון אם חמץ אסור לאחר הפסח מן התורה, דמאן דסב"ל דזה איסור חפצא סב"ל דאסור לאחר הפסח מן התורה, ומאן דסב"ל דזהו איסור גברא סב"ל דלאחר הפסח הרי"ז מותר מן התורה ואח"כ מוסיף מדיליה דכשתימצי לומר תלויה חקירה זו במחלוקת הראשונים, אם חמץ שנבלע קודם הפסח נקרא 'איסורא בלע' או 'היתירא בלע', וצריך ביאור למה יקרא 'איסורא בלע' והרי סו"ס קודם הפסח היתר הוא? אלא שההבדל בבליעה בין איסור להיתר הוא שעל טעם קל וקלוש לא יוכל לחול עליו שם חדש של איסור.

ולכן אם חמץ בפסח הוא איסור גברא הרי אין צורך בכלל שבפסח יחול עליו איזה שם חדש, הוא החמץ הקודם והוא השם הקודם, אלא שמקודם היה האדם מותר בו ועכשיו נאסר בו הוא שאמרו עליו 'איסורא בלע' 'חמץ שמו עליו'.

אבל אם הוא איסור חפצא הרי בפסח נתפס וחל בתוך חמץ מהות איסור, ולכן שם הטעם הוא קל וקלוש, ואין בכחו שיחול עליו שם חדש של איסור כי קודם הפסח 'היתרא בלע'. עי"ש באריכות.

ג. ובמילא י"ל דלהראב"ד דאיסור חמץ בפסח הוא איסור חפצא א"כ כשהרמב"ם כותב ואיסור החמץ ואיסור השאור אחד הוא, משיג עליו הראב"ד "הרי"ז דינים נפרדים".

דאיסור חמץ ה"ה איסור חפצא. ושאור שחייבין עליו דוקא כשיפסל מאכילת כלב, צריך לומר דזהו איסור גברא דאי אפשר שיחול על חפצא שנפסל מאכילת כלב איסור חפצא, כמו שאי אפשר שיחול על טעם קלוש, ובלשון הרגצ'ובי בצפנת פענח הלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"ט, (הובא במפענח צפונות עמ' סב): "אך באמת יש לחלק בין חמץ לשאור, דגבי שאור דמבואר בתוספתא פ"א דביצה דרק אם נפסל לכלב אז מקרי שאור, וא"כ אי אפשר לומר דהאיסור הוא בעצם (חפצא), רק האיסור הוא על גברא בזמן" יעו"ש.

אבל להרמב"ם דאיסור חמץ בכלל הוא איסור גברא, א"כ אעפ"י שמסכים לדעת הראב"ד כפי שנתבאר בהתוספתא, דאמתי נקרא שאור משיפסל מלאכול לכלב, אבל מכיוון שסב"ל דגם בחמץ ה"ה איסור גברא, א"כ אין לחלק ביניהם, דבשניהם הרי"ז רק איסור גברא, וזה ששאור אינו ראוי לאכילת כלב, הרי"ז שם שאור שחימוצו קשה כ"כ שהוא פסול מאכילת כלב, ואין צורך לכתבו. אבל לדעת הראב"ד דאיסור חמץ בכלל הוא איסור חפצא, ואיסור שאור הוא רק איסור גברא, משיג עליו דה"ה שני איסורים שונים1.

ד. וראה בלקו"ש חט"ז עמ' 135 הערה 41 ביאור בזה דלהרמב"ם חמץ בפסח הוה איסור גברא, ועי' בארוכה לקו"ש חט"ז עמ' 88 ואילך ביאור דאם חמץ בפסח הוה איסור גברא היינו משום שהרע לא התפשט גם על עצם הדבר, והרי"ז מתאים לשי' הרמב"ם שצריך לברר העולם, א"כ נוטה לפסוק שהרע לא התפשט בהעולם לגמרי, ועדיין נשאר בו קצת טוב שאפשר לברר, משא"כ הראב"ד פוסק שעצם וחפצא דהחמץ הוא רע גמור, וצריכין להתרחק ממנו כמטחוי קשת, ואין ביעור חמץ אלא שריפה2.

והרי"ז מתאים עם שיטתם בהלכות עבודה זרה, דהרמב"ם מקיל בס"ס, והראב"ד מחמיר. ועוד, ולהעיר מהצד השווה דחמץ וע"ז, דשניהם מצוה לבערם ואסורים במשהו ועוד, וראה לקו"ש חט"ז עמ' 88 הערה 7 וש"נ.