א. הרמב"ם בהל' מלכים (רפ"ט) כ' בהאי לישנא: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון, על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה.

הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר (נח ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם,

בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו". עכ"ל הרמב"ם.

ב. ובהשגות הראב"ד שם כתב: "וכן היה הדבר בכל העולם וכו' והוסיף תפלה לפנות היום. א"א כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר ויצחק הוסיף תפלה אחרת" עכ"ל.

פי' הדברים, ד"כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו שאברהם הוא שקיים מעשר דכתיב (לך לך יד, כ) ויתן לו מעשר מכל" (ל' הרדב"ז שם).

והמגדל עוז ביאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ד"מדרשות חלוקות הם לכמה עניינים, יש אומר מימי קדם היו מפרישין, ותולין הדבר באברהם, דכתיב ויתן לו מעשר מכל, פירוש אברהם נתן למלכי צדק (ב"ר פמ"ג, ח. ופרדר"א פכ"ז) וזהו דהסכמת הראב"ד ז"ל. וי"א (ראה חזקוני וברד"ק בשם אביו. אך לא נמצא פי' זה בחז"ל) כי [מלכי צדק נתן לאברהם, ו]יצחק התחיל לפרסמו מדכתיב (תולדות כו, יב) וימצא בשנה ההיא מאה שערים, כתרגומו כי שיערו לתרומה ומעשרות, וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש התורה (שם) והרמב"ן ז"ל (שם) וזהו דעת ר"מ ז"ל".

אלא שעדיין יש מקום לעיין, דהא גופא קשיא, מדוע הרמב"ם לא ס"ל כאותן המדרשות ש"תולין הדבר באברהם". ואף שהמג"ע כ' דהעיקר כשיטת הרמב"ם והכרחו הוא, ד"אילו באברהם ממה נתן לו מעשר באותה שעה, והרי לא לקח כלום, דכתיב (לך לך יד, כב-כג) הרימותי ידי כו' אם מחוט ועד שרוך נעל כו'".

אולם קושיא אלימתא ליכא, שהרי בוודאי בעל המדרש דאברהם הפריש מעשר מצא "ממה נתן לו מעשר", ובפשטות הי' זה מרכוש אחר ובדרכו הי' לו להרמב"ם לילך.

[וראה בלקו"ש ח"ה פ' לך לך ב' הע' 7 ד"לדעת הראב"ד שאברהם הפריש מעשר - י"ל שס"ל (א) שאברהם נתן מעשר "מכל אשר לו" ולא מן השבי (כדפירש"י שם - ראה ריב"א וגו"א שם). (ב) שכיון שהשלל נקנה לאברהם, אלא שויתר עליו למלך סדום - ויתר רק על שלו אבל לא על המעשר שהוא לגבוה (ריב"א, פירוש טור הארוך, אוה"ח (פסוק כא) וראה גם רמב"ן כאן)". עכ"ל].

ועוד ועיקר דלשיטתו של המג"ע עדיין קו' במקומה עומדת, דלשיטתו הו"ל להרמב"ם לכתוב "ומלכי צדק הפריש מעשר" ולא לייחס מצוה זו ליצחק אבינו, וצ"ע.

[ויעויין בלקו"ש ח"ה ע' 68 ואילך ובלקו"ש חכ"ה ע' 120 שדן בביאור ד' ברמב"ם הללו, יעויי"ש].

ג. עוד הקשה הלח"מ: "דבריש פרק אמר להם הממונה (כח, ע"ב) אמרו, אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (תולדות כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', אמר ליה רב שימי בר חייא לרב, ואימא שבע מצות, הא איכא נמי מילה, ואימא שבע מצות ומילה, אמר ליה א"כ מצותי ותורותי למה לי, אמר רב ואי תימא רב אשי קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין, שנאמר (שם) תורותי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע"פ. ע"כ. וא"כ היה לו לומר דאברהם קיים הכל, וכי תימא מה שאמר מילה, הוא משום דמילה דוקא נצטוה, אבל כל השאר קיים מעצמו, וכדייק מלת נצטוה - כדכתב הרב כ"מ - אכתי קשיא דיצחק הפריש מעשר דנתן הוא מעצמו ולא נצטוה, וכיון דנחית לכתוב מה שלא נצטוה ג"כ, א"כ לימא דאברהם קיים הכל". והיא לכאו' קו' אלימתא. וצע"ג.

ד. גם עמ"ש הרמב"ם ד"במצרים נצטווה עמרם מצוות יתירות" כבר תמה הכס"מ ד"צ"ע היכא מייתי לה" ונשאר בתימה.

גם הראב"ד תמה על דקדוק לשון הרמב"ם, דלשונו סתום ואינו מפורש שהרי "לא נתבאר מה הם המצוות אשר נצטווה בהן".

ויעויין בערוך השלחן (העתיד הל' מלכים סי' עח ס"ד) דכ' "ואולי נצטווה על פריה ורביה, ובסוטה (יב, א) איתא עמרם גדול הדור היה וכיון שפירש מאשתו עמדו כולן ופירשו וכו' ע"ש אמרה לו מרים אבא גזירתך קשה משל פרעה וכו', ש"מ שנצטוה על זה ומסתמא היה להרמב"ם מקורות מחז"ל מה שנעלם ממנו".

אלא שעדיין קו' במקומה עומדת דמנ"ל להרמב"ם ש"נצטווה עמרם" על כך, ואולי לא עשה כן אלא מרצונו שלו, [ולכאו' זהו הטעם שהכס"מ נשאר בתימה ד"צ"ע מהיכא מייתי לה" אף שכפשוט לא נעלם מעיני קודשו דברי חז"ל הללו, אלא דסבר דעדיין יש לעיין "מהיכא מייתי לה" ש"נצטווה עמרם" על כך].

ועוד ועיקר - דא"כ מה פירושו של "מצות יתירות", והו"ל להרמב"ם לנקוט בדרך קצרה וברורה ולמימר ד"במצרים נצטווה עמרם בפו"ר", ומנ"ל להרמב"ם דנצטוה עמרם בעוד "מצוות אחרות", וצע"ג.

ה. והנה, האחרונים נטו לבאר ד"מצוות יתירות" הללו, היינו מצות קידושין, שקיימה עמרם במצרים, וכדברי הצפע"נ (עה"ת שמות ב, א) דעמרם "הוסיף דין של נישואין, ב"ב דף קכא [ע"א], ועמ"ש הרמב"ם בה' מלכים (פ"ט ה"א) דעמרם הוסיף דינים ומצוות". וכ"כ במהר"ץ חיות לסוטה (יב, ע"א) ד"מכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דבריו שכתב פ"ט מהל' מלכים הל"ב ובמצרים בימי עמרם נצטוו ישראל במצות, ומרן הכ"מ כתב שם דנעלם לו המקור לדבריו. אולם מהך דדרשו חז"ל שעמדו כלם וגרשו נשותיהן. ועוד דרשו שעשה בה מעשה לקוחין. וקודם מתן תורה לא היו צריכין לא גירושין ולא לקוחין. עי' רמב"ם פ"א מהל' אישות. קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק רצה הוא והיא היה בועלה. משניתנה תורה נצטוו על הקידושין ולקוחין אלו מ"ע. וכאן ג"כ אמרו דעשה בה מעשה לקוחין, מכלל שנצטוו על הקידושין ועל הגירושין בזמנן".

[ולהעיר, דאף שמדברי שניהם למדנו שעמרם הוסיף דין של קידושין (וכמפורש כן בלקו"ש חי"ח ע' 290 ובהע' 54), מ"מ כד דייקת יש מקום לומר דפליגי, ולהצפע"נ "י"ל דשם הדיוק "נישואין" והיינו כניסה לחופה, וכל' הגמ' שמציין שם (ב"ב קכ, א) "הושיבה באפריון כו'". אבל במהר"ץ חיות לסוטה (יב, א) מפרש דעמרם הוסיף "מצות קידושין" (לקו"ש חט"ל ע' 31 הע' 12) והדברים דלקמן בע"ה, הם אליבא דהשיטה דעמרם הוסיף קידושין ולא נישואין].

אלא שעדיין יש לעיין, דכנ"ל עדיין קו' במקומה עומדת דמנ"ל להרמב"ם ד"נצטווה" על כך. זאת ועוד, דכנ"ל הו"ל להרמב"ם למימר בלשון ברורה "ובמצרים נצטוה עמרם במצות קידושין" [או גם גירושין] ולא בלשון שאינה ברורה כל צרכה - "מצוות יתירות".

ו. עוד תמהו האחרונים, דהלא מצינו שגם יהודה קיים מצות יבום, דכך איתא במדרש (שהש"ר פ"א ה, ילקוט שמעוני סוף משלי רמז תתקסד) בהאי לישנא "רבות בנות עשו חיל, רבי יודן בר סימון אמר, אברהם אבינו נצטוה על שבע מצות, נח נצטוה על אבר מן החי, אברהם על המילה, יצחק חנך לשמונה, יעקב על גיד הנשה, יהודה על היבמה, אבל את עלית על כלנה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, רמ"ח כנגד אברים שבאדם, כל אבר ואבר אומר לאדם בבקשה ממך עשה בי המצוה הזאת, שס"ה כנגד מנין ימות החמה ובכל יום ויום אומר בבקשה ממך אל תעשה בי העבירה הזאת".

עוד יש לתמוה, דמצינו דגם יוסף שמר שבת, כדאיתא במדרש (במדב"ר פי"ד ב, בסופו) ד"יוסף . . הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה [שנאמר] (מקץ מג, טז) וטבוח טבח והכן א"ר יוחנן ערב שבת היתה ואין הכן אלא לשבת שנאמר (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו וגו'". ועיי"ש בהמשך המדרש שהביא גם את שכרו של יוסף, עיי"ש.

גם צריך ביאור דמצינו במדרש שגם יעקב שמר שבת, והרמב"ם כתב מצוותיו של יעקב ובלשונו "יעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית" ואעפ"כ השמיט שמירת שבת דיעקב, וצע"ג.

ז. ואשר נראה לבאר בכ"ז בע"ה, ובהקדים ביאורו הידוע של כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חט"ז ע' 215 - להלן בתרגום ללה"ק), דהטעם ש"אברהם אבינו לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה (הגם ש"קיים א"א כל התורה כולה עד שלא ניתנה"): היות שאז לא היתה קיימת בכלל מצות מילה, ובמילא לא היה בנמצא - במציאות התורה - כל גדר ערלה, ובמילא לא היתה קיימת מציאות של מילת ערלה, הוא הי' חותך בעלמא" ולכן גם אם היה אברהם מל עצמו קודם הציווי הנה לא הי' מקיים בכלל מצוה, כיון שלא היה בנמצא גדר של מצוה וכיו"ב, [ומחדש שם, שמ"מ "לאידך מצינו עכ"פ גדר דאכילת מצה (כמו בהכנסת אורחים דאברהם)" כו', עיי"ש, אולם כדי ליישב את שיטת הרמב"ם, י"ל דס"ל דגם 'גדר אכילת מצה' אינו מועיל].

ביאור הדברים: הטעם שאברהם לא מל א"ע, הוא מפני שבאמת גם את שאר המצות לא קיים אברהם במובנם הגשמי מעולם, וטעמא דמילתא הוא, מפני שהצורה הגשמית של המצוה לא הי' בה כל תוקף דליהוי בדומה לקיום המצוות, ולכן באם הי' אברהם מל את עצמו קודם הציווי, לא הי' עביד ולא מידי, שהרי במובנה הגשמי של המצוה לא הי' כל שייכות ודמיון למילה דילן, דאנו מלים א"ע, ואילו אברהם הי' חותך בשר בעלמא, ואדרבא קיום המצוה ברוחניות הוא הוא בדומה לקיום המצוה בגשמיות, שהרי שניהם לדבר אחד נתכוונו, משא"כ העושה מעשה קודם שישנו הגדר והחלות דמצוה, לא הוי עשייתו בדומה לקיום המצוה ואפילו לכמעשה קוף לא דמי.

ועד"ז מצינו גם בלקו"ש ח"ל ע' 245 דכ' "זה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היינו במצות כאלו שגם לפני מ"ת יתכן קיומן באופן ע"ד לאחר מ"ת, אלא שעדיין לא נצטוו על עשייתן; משא"כ מצות שכל גדר קיומן נתהווה רק על ידי הציווי - אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ"ת". (ויעויי"ש עוד בדבריו, ויובא לקמן בע"ה בדברינו).

ח. ומעתה ניהדר לדידן - לביאור שיטת הרמב"ם דס"ל דלא קיימו האבות כל המצוות, וטעמו ונימוקו הוא, דבאמת לא היתה בפניהם כל אפשרות לקיימה, והגם שעז הי' רצונם לקיימן, מ"מ לא הי' אפשר להם לעשות כן.

ואף שמצינו הרבה במדרשי חז"ל (כנ"ל) שקיימו האבות והשבטים את המצוות, הנה יש לחלק בסכינא חריפא בין סוגי המצוות, דיש מעשי אבות שרק בעלי המדרש יש בכוחם להכלילם תחת כנפי המצוה, אך בדרך ההלכה אין לראות במעשים אלו דמיון למצוות דילן. היות ולא דמו כלל, דהרי העיקר חסר באין ספר, ועדיין לא נתנה תורה ולא נתחדשה הלכה. ובאופן אחר יש לפרש, דמ"ש חז"ל דקיימו האבות המצוות, עכצ"ל דהדברים אמורים בדרך הדרוש וכיו"ב, והיינו שקיום המצוות דילהו הי' ביחודים וכוונות עליונות, כמבואר בכ"מ (עי' בזוהר (ח"א קסב, א) דיעקב המשיך ע"י המקלות אותם ההמשכות שממשיכים היום, אחרי מ"ת, ע"י התפילין - וראה לקו"ש ח"ג ע' 888) ורק המצות שכבר גדרם התורני נקבע מזמן האבות, מצוות אילו ניתן הי' לקיימם, ואותם קיימו האבות גם קודם שנצטוו.

ט. ואם כנים הדברים, הרי בקל אפשר ליישב כל התמיהות האמורות לעיל, דל"ק כלל מדוע השמיט הרמב"ם ולא הביא זכרם של כל מדרשי חז"ל שיעקב ויוסף שמרו שבת, היות וקודם מ"ת לא הי' קיימת כלל מציאות השבת, א"כ האיך נכנה - עפ"י הלכה - את מעשי שביתתם כשמירת שבת.

ועד"ז ל"ק מידי מדוע מיאן הרמב"ם להביא את האמור במדרש שיהודה קיים מצות יבום, כיון שבזמן האבות והשבטים, לא היה גדר קידושין, וא"כ במילא גם אין שייך גדר יבום.

[ויעויין גם בלקו"ש ח"ל (ע' 244) דכ' בהאי לישנא "בנוגע לאופן הנישואין לפני מ"ת כתב הרמב"ם בריש הל' אישות "קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא . . מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה", וממשיך: "כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהי' לו לאשה שנאמר (תצא כד, א) כי יקח איש אשה . . וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום . . וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עלי' חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד".

ויש לומר, שזה שלפני מ"ת לא היו קיימים "ליקוחין אלו . . הנקראין קידושין או אירוסין" אינו (רק) מפני שעדיין לא נצטוו ע"ז, אלא משום שלפני הדיבור אין כל ענין ל"ליקוחין" הללו. שהרי ענין "אשת איש" (בפשטות) אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שהאיש ואשה חיים ביחד, [ובלשון אחר: "אשה זו ואיש זה הם כמו מציאות אחת שנעשית ע"י זוג (לקו"ש חט"ל ע' 31)], ע"ד לשון הכתוב (בראשית ב, כד) "ודבק באשתו". ולכן, לולא ציווי ותוקף התורה, [שהאדם "יקנה אותה תחלה . . ואח"כ תהי' לו לאשה, (לקו"ש שם)], אין מקום לומר שיש "ליקוחין" שבכחם לפעול קשר שיחול על האשה שם "אשת איש" כאשר עדיין [אינה "אשתו" במובן הפשוט, כי] "לא נבעלה ולא נכנסה (אפילו) לבית בעלה". ואין זה אלא חידוש התורה, שהאדם קונה "אותה תחלה . . ואחר כך תהי' לו לאשה", היינו שהתורה חידשה לא רק את החיוב, שהאדם צריך לקדש את האשה תחלה, אלא גם את עצם האפשריות לקנות אשה (לפני נישואי' בפועל), שרק ציווי התורה הוא הוא המהווה מציאות ("ליקוחין") כזו [העושה את האשה לאשת איש]").

יו"ד. גם א"ש, מה שייחס הרמב"ם קיום מצות מעשר דוקא ליצחק ולא לאברהם, ובהקדים - דהנה חילוק גדול בין מעשר דאברהם ומעשר דיצחק, דהמעשר דאברהם היה לאחר נצחונו במלחמה באופן פלאי, ומאידך הרי לא מצינו באברהם שנתן תמידין כסדרן מעשר מממונו לעניים, ורק בעת רעוא כשראה נס גדול שנעשה לו, גמר בליבו לתת מעשר. זאת ועוד - דמאחר שרצה לשבח לאדון הכל החליט בליבו לתת מתנה ליראי ה' ולחושבי שמו, ונתן למלכי צדק מעשר.

משא"כ יצחק נראה שנתן מתבואת הארץ מעשר, ונראה שנתן לעניים, וא"כ חילוק גדול יש בין המעשרות, דהמעשר דיצחק הי' חלק (והידור) במצות צדקה, שעלי' הושתת העולם כולו תיכף בבריאתו, כמ"ש (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה" [ולא נחרבה סדום אלא על שלא החזיקה במצות הצדקה, וכמפורש בקרא (יחזקאל טז, מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה". (ויעויין ברמב"ן עה"ת וירא יט, ה)] וא"כ כשבא יצחק, והידר במצוה הקיימת לתת מעשר מכספו, שייך בזה גדר מצוה.

אולם, נתינת אברהם לא היתה מדין צדקה לעניים ואביונים, שהרי מלכי צדק היה "מלך שלם" - כמפורש בקרא - ולא מפני שחסר לו ממון, נתן לו אברהם מתנה, אלא הי' זה ע"ד תרומת המכס [וכמפורש בצפע"נ הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה "עי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מלכים פ"ט ה"א מי הפריש מעשר יצחק אי אברהם, ורבינו ס"ל דהך דאברהם לא הוה רק בגדר תרומת מכס, ואזיל לשיטתי' דס"ל בס' המצות [שורש ג] דלא הוה רק מצוה לשעה, ולא כבה"ג [בהקדמתו למנין המצות], ועי' מנחות דף ע"ז ע"ב דמבואר כך, ובתוס' יומא דף כ"ד ע"א ע"ש". וראה גם צפע"נ עה"ת פ' לך לך (ע' נז)], ולכן לא הי' בזה גדר מצוה, שהרי מעולם לא נצטוו עוד על נתינה לכהן בנצחון המלחמה, ולכן לא הביאו הרמב"ם, ודו"ק.

[ומן הטעם הזה, גם אין להקשות מדוע אין לייחס מצות מעשר למלכי צדק, דגם מעשרו (אי נימא שנתן מעשר) דומה למעשר שמצינו (לי"א) באברהם, דהי' זה להראות "שאין בלבו עליו על שהרג את בניו" (ל' רש"י לך לך יד, יח) ולא כמצות צדקה. ופשוט].

יא. גם א"ש לפי"ז מנא לי' להרמב"ם לחדש ש"עמרם נצטווה במצוות יתירות", שהרי כבר נתבאר לעיל ד"קידושי אשה, מכיון שכל גדר הקידושין נתחדש ע"י ציווי התורה, לא שייך שקיימו זה לפני מ"ת". (לקו"ש ח"ל שם. ולהעיר, ממ"ש בלקו"ש חי"ח ע' 290 הע' 57 ד"לשון הרמב"ם "כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל כו'" - לאו דוקא" והיינו משום דכבר "עמרם נצטווה").

ומעתה ניהדר לעמרם, דמפורש בי' בקרא (שמות ב, א) ד"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", וכבר אחז"ל בתלמוד (סוטה יב, ע"א) ד"ויקח - ויחזור מיבעי ליה. א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון" כו'. הרי מפורש מצינו "מעשה לקוחין" בעמרם, ול' לקיחה - אליבא דהרמב"ם - הוא קידושין, שהרי עצם הנישואין לא חשיבא ליקוחין, ורק הקידושין חשיבא לקיחה, וכנ"ל.

[אך להעיר ממ"ש בלקו"ש ח"ל שם הע' 42 ד"מזה שרש"י בפירושו עה"ת (שמות שם) כ' "פרוש הי' ממנה כו' והחזירה ועשה בה לקוחין שניים" ולא כבגמ' סוטה (יב, א) "עמד וגירש את אשתו . . עמד והחזיר את אשתו" . . - משמע קצת שלא היו גדר קידושין (דלאחר מ"ת)"].

ואם אמת ונכון הדבר דעמרם קידש את "בת לוי" בקידושי תורה, הנה על כרחך נמצאת אומר דעמרם נצטווה במצות הקידושין, שהרי - כנ"ל - אי אפשר לומר שקיבל זה ע"ע מרצונו שלו, דאם תימצי לומר, דמנפשי' קבל עמרם וסבר כן, הרי לא הי' במעשהו כל זיקת ליקוחין וקידושין, והי' מעשהו כמעשה קוף בעלמא, ומאחר והתורה העידה דאכן "וילך . . ויקח איש" כו', על כרחך דנצטווה על כך, וא"כ הי' בזה מעשה ליקוחין, ודו"ק.

ובאמת שמפורש כן בזוהר (ח"ב יא, ב) בהאי לישנא: "וילך איש דא עמרם, ויקח את בת לוי דא יוכבד, ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה, דהא קריב זמנא דפורקנא דישראל על ידא דברא דאתיליד מנייהו". והוא הוא מקורו של הרמב"ם [אלא שבבית יוסף (בעל הכס"מ) ס"ל שלא ידע הרמב"ם מאומה משר בית הזוהר, ולכן תמה מנ"ל הא, ברם, כבר נודע בשערים, דהרבה מפסקי הרמב"ם שאובים המה מדברי הזוהר].

[ואף שגם באברהם אבינו מצינו "כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ואמרו רז"ל שהיתה הגר וכבר הולידה ישמעאל והיתה עמו והל"ל ויחזור" (ל' החיד"א שם בסוטה (נדפס בסוף המסכת)) אך בקל יש ליישב (וע"ד תשובת החיד"א שם) "דבתחילה היתה פילגש ועתה לקחה" לאשה, ועל כגון דא א"א למימר דחזרה יש כאן, אלא נישואין שלא הי' כמותם בקישוריהם שלפני"ז, ופשוט].

ומעתה, בקל יש ליישב מדוע נקט הרמב"ם ד"עמרם נצטווה מצוות יתירות", ל' רבים, משום דהא בהא תליא, דאי "נצטווה עמרם במצוות קידושין", א"כ בדרך ממילא איכא גם מצות גירושין, דהרי לא ימלט דנצטווה לקדשה באופן דלא יוכל לגרשה, וגם יש מקום לומר דנתחדשה באותו הציווי גם מצות יבום וחליצה, אלא דלא פסיקא הדבר, וא"כ י"ל דמה"ט כ' הרמב"ם "מצוות יתירות" ולא פירטם, דאי"ז רק מפני ש"רבים הם וא"א לפורטם", אלא גם מפני שהדבר צריך הכרע איזה מצוות בפרט הם בכלל ואלו לא.