הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפלה הלכה א' כתב, תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.

ובהלכה ג' כתב, בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הציבור.

מקור האי דינא היא באיזה מקומן בברכות. בדף ז: ובדף ח. איתא, אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא. אמר ליה לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר, מהכא הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני, מבין אומות העולם.

ויש לעיין בדברי הגמרא, רבי אחא ברבי חנינא הביא ב' פסוקים, הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, וכן בברייתא מביא ב' פסוקים, א) מפסוק הן א-ל כביר ולא ימאס, למד שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. ב) מפסוק פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', למד שהקדוש ברוך הוא אמר שהמתפלל עם הצבור ביחד עם זה שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני, מבין אומות העולם. ורש"י שם על כי ברבים היו עמדי פירש, שהתפללו עמי. היינו שהנצחון שהי' לו מקרב לי, ר"ל ממלחמות הבאות עלי, היתה מפני תפלת הצבור.

ויש להעיר למה הביא ב' הפסוקים.

גם יש להעיר למה שינה בלשונו דכתב, שאין הקדוש ברוך הוא מואס "בתפלתן של רבים", ואח"כ כתב שהקדוש ברוך הוא אמר "שהמתפלל עם הצבור", למה קראן "רבים" ואח"כ "צבור".

ובדף מז: איתא, לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם.

ובדף ח. אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי.

מדברי הגמרא יוצא:

א) שיש מעלה ללכת לביהכ"נ להתפלל עם הציבור. ב) אם אין יכולין ללכת לביהכ"נ יעשה מנין בביתו. ג) אם אין יכולין לעשות מנין בביתו, יתפלל בשעה שהצבור מתפללים. ד) שיש מעלה מיוחדת להיות מעשרה ראשונים בביהכ"נ. ה) שיש מעלה מיוחדת להתפלל במקום שלומדים שם. והגמרא לא הדגיש שיתפלל בעשרה.

ובדברי הרמב"ם יש להעיר:

א) מה שלא הביא במפורש הא דיש ענין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים. והכסף משנה כאן הביא דין זה וכתב, דלמדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו'. היינו דהבין בהא דכתב ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, דכוונתו לדין זה להתפלל בשעה שהצבור מתפללים, אבל כל זה היא בדרך רמז, ואינו מפורש בדבריו.

ב) גם לא מצינו בדבריו, שיש מעלה מיוחדת להיות מעשרה ראשונים בביהכ"נ. ואף שהשתמש בלשון הגמרא "ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת", מ"מ מסיק בלשון מגמרא אחרת שהיא שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, שזה קאי על מעלת תפלה בביהכ"נ, ולא על מעלת עשרה ראשונים.

ג) מדבריו רואין שמעלת תפלה "במקום שהיו עוסקין שם בתורה", אינו אלא כשמתפללים "שם תפלת הציבור".

ועיין בבית יוסף סימן צ' דכתב, אבל מי שיש לו מדרש קבוע מצוה להתפלל בו ביחיד מלהתפלל בבית הכנסת עם הציבור דרבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוו תליסר כנישתא בטבריא וכו' כדאיתא בפרק קמא דברכות. וכתב ה"ר יונה פירשו רבני צרפת שאפילו בלא עשרה היו עושין כן מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבית הכנסת עם הציבור.

והביא דברי הרמב"ם והקשה, דא"כ מאי רבותיה דבית המדרש ותירץ שאע"פ שבבית הכנסת היו מתקבצים הרבה בני אדם וברוב עם הדרת מלך אפילו הכי היו רוצים יותר בעשרה בלבד בבית המדרש מלהתפלל בבית הכנסת עם רוב עם. ע"ש.

ד) כתב, תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. ומשמע שיש ב' דברים, א) תפלת הציבור נשמעת תמיד. ב) דאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים ואפילו היו בהן חוטאים. ולמה מביא ב' עניינים אלו.

ה) כתב, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. גם כאן יש ב' דברים , א) שהאדם צריך לשתף עצמו עם הציבור. ב) שלא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. וגם כאן יש להבין מה הן ב' עניינים הלא היינו הך.

ו) הרמב"ם כתב בהלכה ג' בנוגע מעלת בית המדרש, "והוא שיתפלל שם תפלת הציבור" למה כתב "תפלה הצבור" ולא כתב שיתפלל עם הצבור.

ז) גם בתחלת ההלכה מצינו שמתחיל עם "תפלת הציבור" נשמעת תמיד ומסיים "בתפלתן של רבים".

ח) גם יש להבין דבתחלה כתב צריך אדם "לשתף" עצמו עם הציבור, ולבסוף כתב, כל זמן שיכול "להתפלל עם הציבור".

ט) בהלכה ד' כתב בנוגע תפלת הצבור "ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה". ויש להבין מה הן הב' דברים "שכבר התפללו" "ויצאו ידי חובתן", אם כבר התפללו הרי ממילא "יצאו ידי חובתן".

ואולי יש לומר בשיטת הרמב"ם ובהקדים:

בהלכה ד' כתב, וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים. הרי דהגדיר "תפלת הצבור" לחלק התפלה ש"אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים". והיא או חזרת הש"ץ או גוף התפלה שהש"ץ מוציא הצבור.

ובהלכה ט' כתב, דהא דשליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, היא דוקא כשאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.

ומאחר שבהלכה א' כתב, "תפלת הציבור נשמעת תמיד", והזהיר "לשתף עצמו עם הציבור", גם ש"לא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור". ע"כ צריך לומר שאינו מדבר רק לאותן שאינו יודעין להתפלל, וממילא מוכרח דכוונתו לחזרת הש"ץ.

גם מוכרח ממה שכתב בהלכה ג' , ד"חכמים גדולים לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הציבור". וע"כ דחכמים גדולים ידעו להתפלל, ואעפ"כ נתקיים ע"י "תפלת הצבור".

ואולי להרמב"ם יש ב' עניינים. א)דין תפלת הצבור שהיא חזרת הש"ץ. ב) ודין תפלה ברבים שהיא בשעה שמתפללים רבים ביחד.

ועיין שו"ת הרמב"ם סימן רנו בנוגע פלוגתת רבן גמליאל וחכמים בסוף מס' ר"ה אם ש"ץ מוציא הרבים, דביאר, שהכל מודים, שכל מי שמתפלל עם הציבור בינו לבין עצמו בלחש, יצא ידי חובתו, ולא יעלה על דעת איש דבר זולתו. והכל מודים, שכל מי שאינו מיטיב להתפלל, אם שמע תפלת שליח ציבור וכוון לבו, יצא ידי חובתו. והכל מודים, שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא, שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם.

הרי דהביא ב' חלקים של תקנת תפלה בציבור וצורתה, "שהכל יתפללו בלחש", "ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם". ואולי י"ל שהם ב' עניינים כנ"ל דמה שמתפללים ביחד היא דין תפלה ברבים, ומה שמתפללים בחזרת הש"ץ היא "תפלת הצבור".

ויש להוסיף לפי מה שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חלק כ"ד שיחת אלול בהערה 23, דאף שכבר יצאו בתפלת לחש מ"מ כאשר מוסיפים על תפלתם ושומעים תפלת הש"ץ, נתוספה בהם מעלת האיכות דתפלת הש"ץ. ע"ש. ר"ל דתפלת חזרת הש"ץ פועל עילוי גם בהתפלה שהתפללו בלחש.

ולפ"ז יש לומר דלפי הרמב"ם זה בסדר והדרגה. דמתחילין בתפלת רבים, שמתפללים ביחד, ואח"כ מסיימים בתפלת הצבור שצורתה היא "אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים", וע"י זה מגיעים לתכלית התפלה. ואולי זהו כוונת הרמב"ם במ"ש בהתשובה, "שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא, שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם", דהתכלית היא שיבא לדרגת "תפלת הצבור" שהיא כנ"ל, אבל האופן הכי מעולה בזה היא כשקדם לה תפלת רבים.

ואולי יש לתרץ מה שהקשה כ"ק אדמו"ר זי"ע באותה שיחה, דאיך כתב הרמב"ם "כיצד היא תפלת הצבור שיהא אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים", הלא הוא פסק בה"ט כר"ג, דשליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, דוקא כשאינו יודע להתפלל.

ולפי הנ"ל יש לומר דשניהם אמת דהיודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, ומ"מ יש עילוי בתפלתו כשחוזר הש"ץ ו"אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים".

ולפ"ז יש לומר דלשון הרמב"ם מתאים לפי הנ"ל, דמ"ש "תפלת הציבור נשמעת תמיד" מתאים למה שכתב אח"כ, "לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, שזה קאי על דרגה של "אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים", שהיא התכלית של "תפלת הצבור", ואתי שפיר הלשון "לשתף עצמו עם הציבור", דמאחר שהיא צירוף של אחד מתפלל והכל שומעים, הרי זה גדר של "שותפות", שהם מתפללים ביחד.

ומ"ש "ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים" מתאים למה שכתב אח"כ, "ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור". ואתי שפיר הלשון "להתפלל עם הציבור", שהרי מדובר שכל אחד מתפלל בעצמו רק שמתפללים ברבים.

ויש לומר דהרמב"ם למד כ"ז מגמרא ברכות שם בדף ח. דרבי אחא ברבי חנינא הביא ב' פסוקים, כתיב הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ובברייתא מביא ב' פסוקים ולמד, א) מפסוק הן א-ל כביר ולא ימאס למד, שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, ב) מפסוק פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' למד, שהקדוש ברוך הוא אמר שהמתפלל עם הצבור ביחד עם זה שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני, מבין אומות העולם.

ומפסוקים אלו למד שיש ב' דינים כנ"ל דמפסוק הן א-ל כביר ולא ימאס, שלמדו, שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, נלמד שיש מעלה "בתפלת רבים" היינו כשהן מתפללים ביחד. ומפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' שלמדו, שהקדוש ברוך הוא אמר שהמתפלל עם הצבור .... כאילו פדאני לי ולבני, מבין אומות העולם, נלמד ענין "תפלת הצבור", שיש לה מעלה נפלאה של כאילו פדאני לי ולבני, מבין אומות העולם.

ואתי שפיר מ"ש בהלכה ד' בנוגע תפלת הצבור "ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה", דאף "שכבר התפללו" מ"מ לא "יצאו ידי חובתן" עד שלא נתקיים "תפלת הצבור" של "אחד מתפלל והכל שומעים".

ויש להוסיף דלהרמב"ם יש ב' שיטות בסוגיא שם וחולקים זה על זה. דלרשב"י ור"י ב"ח, מעלת תפלת הצבור היא בזה שנעשה "עת רצון" בשעה שהצבור מתפללים. וממילא העיקר היא שיש שם צבור המתפללים. אבל ר"נ ור"א ב"ח, סוברים כנ"ל שיש סדר של תפלת הרבים שמסיים בתפלת הצבור.

ואולי סובר הרמב"ם שאין ענין מיוחד לדעת ר"נ ור"א ב"ח, של "בשעה שהצבור מתפללים", רק דצריכים צבור מתפללים ממש וכן "תפלת הצבור". וממילא אתי שפיר שלא הביא להלכה הא ד"אם אין יכולין לעשות מנין בביתו, יתפלל בשעה שהצבור מתפללים". דאין זה שייך לר"נ ור"א ב"ח, כנ"ל.

ואולי יש לומר דמשו"ה לא הביא הדין לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים. דסובר דדין זה שייך רק אם אומרים שע"י תפלת הצבור נעשה עת רצון, וממילא יש לומר שמאחר שהוא מן הגורמים ה"עת רצון" יש לו שכר מיוחד. אבל להרמב"ם אין להלכה ענין ד"עת רצון" רק "שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא, שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח צבור על התפלה בקול רם".

גם יש לומר דמשו"ה סובר שאף שיש מעלה בתפלה "במקום שהיו עוסקין שם בתורה", מ"מ בעינן שתהא "שם תפלת הציבור".

דלכאורה מעלת בית המדרש היא משום ש"אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", שהיא מקום מיוחד להשראת השכינה. ואולי סובר הרמב"ם שזה עולה במקום מעלת תפלת רבים, היינו דהקב"ה לא ימאס בתפלתן מאחר שהוא נמצא שם אתם. אבל מעלת תפלה הצבור שנשמעת תמיד, לזה בעינן "אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים", ולזה לא מהני מעלת בית המדרש.

ואולי בזה יש לבאר מה שביאר הב"י בהרמב"ם, שאע"פ שבבית הכנסת היו מתקבצים הרבה בני אדם וברוב עם הדרת מלך אפילו הכי היו רוצים יותר בעשרה בלבד בבית המדרש מלהתפלל בבית הכנסת עם רוב עם. דענין רוב עם, שייך רק לחלק "תפלת רבים" ולא לענין "תפלת הצבור".