בגליון י' כתב הרב מ. ב. פ. כמה שאלות על הרמב"ם בהלכות תפילה:

א. "למה השמיט העצה לכווין בברכות ההפטורה וכו' ותי' שעניית אמן אין זה שבח כראוי". ויש לעיין בזה שהרי יש שיטה (ברכות נג:) דאדרבה שכתב "גודל העונה אמן יותר מהמברך שהוא יותר מהמברך שהוא גמר ושלימות הענין. ובפרט שצריך לכווין א-ל מלך נאמן. וי"ל באופן אחר, חייב אדם לברך - משמע שעיקר התקנה הוא שהאדם עצמו יברך ואל יענה על ברכתו של חבירו (ולא מצד שאינו שבח). וכן כתב החכמת שלמה והב"ח.

ב. על שאלת הלח"מ דלכאורה זהו ברכה שאינה צריכה ורצה לתרץ שבמאה ברכות יכול לברך ברכה שא"צ. וזהו צע"ג שהמ"א והמשנ"ב כותבים בפי' אומר "שיזהר שלא לעשות ברכה שא"צ" וצע"ג שהרמב"ם יסבור שיכול לעשות ברכה שא"צ להשלים הק' ברכות.

ג. מה נוגע לנו שזה נתקן בזמן תיקון התפילות ותי' הנ"ל שהוא מדין שבח כראוי כמו תפילה, והנה מי הכריחו לומר שהמאה ברכות הם בגדר כמו תפילה ענין מאה ברכות בא לאח"כ בהלכה ט"ז, ותקנת ק' ברכות יכול להיות שאינו מקושר לתפילה לדעת הרמב"ם ויכול להיות רק מצד דין הברכות.

ד. למה כתב דברי תפילות וי"ל שהכוונה כשנתקן לומר ולא רק בלב תקנו עוד ברכות לומר.

ה. למה צריך להדגיש לימנות, ומתרץ כי מק' ברכות ולהלן אסור לומר ברכה ושא"צ והנה נוסף להנ"ל שאסור לומר ברכה שא"צ אפילו לק' ברכות, יש לתרץ דבכל יום ודאי יכול לומר מאה ברכות אבל הכא שמדבר בנוגע לשבת שחסר ממנין המאה, צריך שימת לב (דהיינו למנות) להשלים מנין המאה. ומה שמסיים עד שמשלים מאה בכל יום היינו מטעם הנ"ל דכולל גם בשבתות ויו"ט. ועוי"ל ע"פ סדר היום שצריך להיות ברכה הראוי' לימנות היינו בכוונה הראוי' שחשוב להמנות.

ו. אומר הנ"ל שהסברא שלא לומר בלילה הוא כמו ערבית שרשות וכן י"ל בנוגע ברכות. הנה כבר קבלו עליהם חובה (וזה שאומר היום והלילה כמ"ש בשו"ת בצל החכמ' סידורא בעלמא נקטי) וגם אין סברא לומר שמכיון שערבית רשות כמו"כ אין ברכות הלילה עולה למנין החשבון?