א. רמב"ם פ"ה מהל' עבדים ה"ד: "כיצד בראשי אברים, המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מעשרים וארבעה אברים שאינן חוזרים יצא לחירות, וצריך גט שיחרור כו'" ובה"ה: "אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצות, אבל עבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי אברים", "ואלו הן ראשי אברים שאינן חוזרים: אצבעות ידים ורגלים כו'", והכס"מ לא ציין מקור הדין שאינו יוצא אלא עבד שמל וטבל, וצ"ע.

גם צ"ב סדר הדברים, שלכאורה "ואלו הן ראשי אברים כו'" היה צריך לבוא בהמשך לה"ד, ולמה הפסיק עם ההלכה של "עבדים שמלו וטבלו" ורק לאחר מכן כתב "ואלו הן ראשי אברים כו'",

והנראה בזה, דהנה בגמ' קידושין כ"ד ע"א: "תנא יוצא בראשי אברים", ובתוס' שם: "ותנא דידן דלא תנא להו משום דסבר דצריך גט שחרור", והוא מפורש בירושלמי שם פ"א ה"ג: "ולמה לא תנינן בראשי אברים שאינן חוזרים, א"ר יוחנן בן מרייה מפני המחלוקת, אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני אין צריך גט שחרור", וב"קרבן העדה": "ופריך ולמה לא תנן במתניתין שהעבד קונה את עצמו בראשי אברים, שאם חיסר רבו ממנו אחד מכ"ד ראשי אברים שאינם חוזרים שיוצא בהן לחירות; מפני המחלוקת, דפליגי תנאי חד אמר היוצא בראשי אברים צריך גט שחרור וחד אמר אין צריך גט שחרור, וכיון דלמ"ד צריך גט, היינו "בשטר" לכך לא תני ליה", ועי' גם בפנ"מ שפירש כעי"ז,

וב"שיירי קרבן" כתב: "וכ"כ התוס' דף כ"ד ע"א בד"ה תנא עי"ש, ותימא על הרמב"ם שכתב רפ"ה מהל' עבדים "עבד כנעני נקנה בה' דברים וקונה את עצמו בג' בכסף ובשטר ובראשי אברים" ובהל"ד כתב דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור, וקשה א"כ למה קחשיב שלשה הא הוי בכלל שטר, וכדמשני הש"ס (בירושלמי) עי"ש שהקשה עוד הרי כולה ר' מאיר היא והוא סובר שאין צריך גט שחרור, וצ"ע.

ומעתה נראה, שלרמב"ם הוקשה קושיית התוס' הנ"ל, למה לא בא דין ראשי אברים במשנה יחד עם כסף ושטר, ומזה יצא לו שחלוקים שני סוגי היציאות בעיקר גדרן, והיינו שיש הבדל בין כסף ושטר לבין , שכסף ושטר הרי ישנם גם בשאר קנינים, ודינם בעבד שהוא קנין ממונו של האדון, אבל ראשי אברים הוא דין מיוחד בעבד כנעני כפי שהוא מצד עצמו, שדין זה שהעבד ישנו בכלל מצות, אינו קשור כלל בהיותו העבד של רבו, כי אם דין העבד כשלעצמו בינו לבין השי"ת, שיש בכל עבד ב' הלכות, האחד היותו קנין ממונו של האדון, והשני שיש בו מקצת גרות וישנו בכלל מקצת מצות, וכדיבואר.

ולכן דין שהיא הלכה מסויימת בעבד דוקא לא נשנה במתני' יחד עם יציאה בכסף ושטר שהוא בדין הממון שבעבד, ועל כן הכריח מזה שחלוק דין ראשי אברים שאינו אלא בעבד שמל וטבל, אבל כסף ושטר גם "עבד בגיותו" יוצא בהם, ועי' ברמב"ן יבמות מ"ה שכתב כן בשם הרמב"ם "שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם יוצא בגט ע"י עצמו" עי"ש,

והוא, שהרי "בעבד כנעני יש לרבו שני קנינים, הקנין האחד הוא קנין ממון שבו, ר"ל שגופו קנוי לרבו והוא כשורו וחמורו, והקנין השני הוא קנין איסור שבו, שמותר בשפחה כנענית ואינו חייב אלא במצוות שהנשים חייבות בו" (לשון ה"אבני מילואים" בתשובות סי' י"ז), וס"ל איפוא להרמב"ם שקנין הממון בעבד הוא מיד כשקונה אותו האדון, ואילו קנין האיסור שבו הוא כשמל וטבל לשם עבדות, ובזה הם שנחלקו דין כסף ושטר שהעבד יוצא בהם, גם כשעדיין בגיותו, לבין דין שאינו אלא כשמל וטבל.

ולכן כתב הרמב"ם הלכה זו בתוך עיקר ההלכה ד, ולא בהלכה צדדית, כי מעיקר דין ה הוא דידעינן דמיירי בעבד שמל וטבל, וכנ"ל.

והנה הרמב"ן ביבמות מ"ו ע"א, אהא דאמרו שם "מסרי ניהלייהו לרבינא ולרב אחא", כתב: פירוש, לדידהו מסרי' שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות, דכיון דעכשיו מתחייב במצוות צריך הוא לטבול בפני שלשה, וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל: "ואין העבד טובל אלא בפני שלשה, וביום, שמקצת גירות הוא", ואיכא מ"ד לא בעי אלא שנים ולאו מילתא היא, וכתב הר"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה, שהוא צריך לה ולא העבד, ולאו מלתא היא, שהעבד הוא שעושה המצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות, והוא צריך לברך", וכן הוא בריטב"א וב"נמוקי יוסף" שם.

וי"ל שדעת הרב אברצלוני ז"ל היא שכל עניני העבד הם מחמת היותו עבדו וקנינו של האדון, ולכן גם המצוות שהעבד מקיים אין ענינם בעבד עצמו אלא בהיותו עבדו של האדון, ועל זה הוא שחלק הרמב"ן, וס"ל כמוש"כ, שיש ב' הלכות נפרדות בעבד, דין קנין הממון שבו ודין היותו "ישנו בכלל מצות"[1].

ב. והנה מלשון הרמב"ם: "אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצות, אבל עבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי אברים", נראה שגדרו של עבד כנעני לפי הרמב"ם הוא ש"ישנן במקצת מצוות", וכן הוא בלשונו בכ"מ כדיבואר להלן, ועוד מבואר בדבריו שיש מושג של "עבד בגיותו", היינו שהעבד גם לפני שמל וטבל, כבר שם עבד עליו,

דהנה יעויין בלשון הטור יו"ד סי' רס"ז שכתב: "ומהו עבד כנעני, מי שלוקח א' מכל העכו"ם כו' אלא שאותו שלוקח מעכו"ם אין גופו קנוי אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות כו', ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעכו"ם לכל דבר, ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצוות שהאשה חייבת בהן כו'", ועי' בב"י שם ובשו"ע ס"ט "דלא אמרו אין גופו קנוי אלא קודם שיטבילנו לשם עבדות, אבל אחר שהטבילו לשם עבדות קני ליה בגופי'" עי"ש, וקצת משמע מזה שלפני מילה וטבילה אין העבד נקנה כלל, אף שיש לדחוק כוונה אחרת בדבריו ז"ל וצ"ע בזה, ושו"ר בזה ב"מנחת חינוך" מצוה שמ"ז, בחי' ר"ח הלוי ז"ל בפי"א מהל' איסו"ב ה"ב עי"ש, וב"אמרי משה" סי' כ"ב בארוכה, ואכ"מ.

ג. ובזה אסברן מילתא, מה שנקט הרמב"ם בכ"מ שהעבד "ישנו במקצת מצוות" ושגדר העבדות הוא "מקצת גרות"[2].

דהנה דבר מפורש ומקובל הוא בדברי רבותינו גדולי האחרונים, שלולא הגזירה שוה ד"לה לה" מאשה, לא היה העבד חייב בשום מצוה, וכל חיוב העבד במצוות נלמד מגזירה שוה ד"לה לה", דיעויין במשנה ריש חגיגה: "הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן כו' ונשים ועבדים שאינם משוחררים", ובגמ' שם דף ד' ע"א: "בשלמא נשים כדאמרן (זכור להוציא הנשים), אלא עבדים מנלן, אמר רב הונא: אמר קרא אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר, הא למה לי קרא, מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה, דגמר לה לה מאשה (כתיב הכא וכתב לה וכתיב התם או חופשה לא ניתן לה, רש"י), אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'",

אלא שיש לעי' בגדר דבר זה מה ענינו, אם אמרינן שהגז"ש בא לחדש לנו קיום מצוות אצל העבד, אף שמצד עצמו אין הוא בגדר קיום מצוות כלל, או שהעבד מצד עצמו כיון שדינו כגר במקצת יש בו חיוב מצוות, והלימוד ד"לה לה" רק פוטרו מן המצוות שהאשה פטורה [או שהגז"ש אינו אלא מגלה לנו שהעבד עצמו הוא בר קיום מצוות, אלא שכיון שהדבר נלמד מגז"ש ד"לה לה", הרי מה שהאשה פטורה גם העבד פטור], והנפק"מ פשוט הוא, שאם כל קיום המצוות של העבד הוא משום "לה לה" מאשה, הרי מצוה שאין באשה, תהיה איזו שתהיה, ותהא הסיבה מה שתהיה, אי אפשר שהעבד יתחייב בה, אבל אם הגז"ש אינו אלא גילוי שהעבד הוא בר קיום מצוות, או שאינו אלא פטור לעבד מן המצות שהאשה פטורה, הרי י"ל שמצוות כאלו שאצל אשה כלל אינן שייכות, העבד חייב בהן,

והנה בלשון ה"נודע ביהודה" וה"טורי אבן" ועוד, משמע ברור כצד הא', שהעבד מצד עצמו אינו בר קיום מצוות כלל, דיעויין ב"נודע ביהודה" (מהד"ת חו"מ סי' י"א) שכתב וז"ל: "הצעת הדבר כך הוא: כל התורה כולה לישראל ניתנה, ולא שייך לחייב מי שהוא מעם אחר בשום מצוה, כשם שאין הכותי מחוייב בשום מצוה, ותורה ציוה לנו משה ולא לעם אחר, ובא הג"ש לה לה לחייבו במה שהאשה חייבת, ומה שאין האשה חייבת אין אנו פוטרין אותו מג"ש לה לה, אלא שממילא הוא פטור דמהי תיתי יתחייב". הרי שפתיו ברור מללו שהעבד עצמו הוא "ככותי שאינו מחוייב בשום מצוה" ואין גז"ש ד"לה לה" רק פטור לעבד ממצוה שהיא פטורה, כי "ממילא הוא פטור דמהי תיתי יתחייב".

גם ב"טורי אבן" לחגיגה שם (ד"ה דגמר) כתב: "קשה לי הא האי קרא משפחה איירי, ומנ"ל ללמוד מכאן דעבד שהוא זכר אינו חייב אלא במצוות שהאשה חייבת בה, דילמא עבד חייב בכל המצוות כשאר כל הזכרים כו', וי"ל דוודאי אי לא רבי רחמנא לחייב לעבד ולשפחה במצוות, מסתמא הוי פטורין, דמהיכי תיתי לחיובינהו הא לאו בכלל ישראל נינהו, אלא מהא גז"ש דלה לה נפקא ליה לחייבן במצות שהאשה חייבת כו'". הנה כי כן ס"ל להשאג"א ז"ל "דמהיכי תיתי לחיובינהו הא לאו בכלל מצוה נינהו", וכן כתבו עוד מגדולי האחרונים ז"ל,

וכדברים האלה ממש, כתב גם הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל, דהנה במשנה ברכות פ"ג מ"ג "נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפלין כו'", וברע"ב: "אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מ"ע שהזמ"ג נשים פטורות, סלקא דעתך אמינא לחייבן הואיל ואית בה מלכות שמים, קמ"ל", וב"תוס' יום טוב": "ועבדים, בפ"ק דחגיגה (דף ד.) גמרינן לה לה, פי' רש"י דבאשה כתיב "וכתב לה" ובשפחה כתיב "או חופשה לא ניתן לה", וכתב ב"תוס' רעק"א שם: "בפשוטו משמע דנותן טעם להא דעבדים פטורים ממצות עשה שהזמן גרמא, דילפינן לה לה מאשה, אבל יקשה, דמאי ראיה, הא הך לה כתיב גבי שפחה חרופה ופטורה ממילא כמו כל הנשים, אבל מצד עבדות לפטור עבד לא שמענו, אלא על כרחך העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים, וילפינן לחייב מגז"ש דלה לה מאשה וממילא לא ילפינן חיוב יותר מאשה", ועי' עוד בזה ב"יפה דעת" להגאון מהר"י פיגנבוים ז"ל סי' ל"ו ול"ז.

ולכאורה כן היא משמעות פשטות הגמ' בחגיגה שם ובכ"מ: "כל מצוות שהאשה חייבת העבד חייב בה כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה", משמע שכל חיוב המצוות הוא מגז"ש ד"לה לה", דאל"כ הי' צריך לומר רק הסיפא דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה.

ד. ואולם הרמב"ם בפי"ב מהל' עבודה זרה ה"ב כתב: "האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה, שנאמר: לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף, ואשה אינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן, לפיכך העבדים הואיל ויש להן זקן אסורין בהקפה", ועי' בכס"מ בלח"מ ובמשל"מ שם, ומשמע מפורש דעתו דהעבד חייב אפילו כשאין האשה חייבת,

ואכן בתוס' רעק"א בברכות שם, הוכיח שדעת הרמב"ם אינו כמו שהעלה הוא ז"ל, שכתב: "ואולם מדברי הרמב"ם פרק י"ב מהל' ע"ז לא משמע כן, מדפסק דעבדים חייבים בהקפה, ולפי דברינו הא לא מצינו חיוב מצוות בעבדים רק במה דמצינו בנשים" עי"ש, ולפי זה צ"ל שהרמב"ם פירש את הגזירה שוה "לה לה מאשה" שאין למדים ממנו אלא זאת, שלא יתחייב במצוות יותר מאשר האשה חייבת, אבל לא שכל חיוב גופו במצוות הוא מ"לה לה" מאשה, או כדיבואר להלן שי"ל שתרתי ילפינן מ"לה לה", אחד שהעבד עצמו הוא בר קיום מצוות, ועוד שאינו חייב אלא מה שאשה חייבת, והנפק"מ במצוות שאינן שייכות באשה כלל.

ואולי י"ל שהרמב"ם דייק ממה שבגמ' (חגיגה שם, וכ"ה בנזיר ס"א ובכריתות ז'): "כל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה" ולכאורה כפל לשון ושפת יתר יש כאן, ועוד שהי' צריך לומר לכאורה רק סיפא דמילתא שמה שאשה אינה חייבת העבד אינו חייב, אלא תרי דיני נאמרו בהאי ילפותא: אחד, שלמדים עיקר דין מצוות ששייך בעבד, שכמו שאשה חייבת במצות כן העבד חייב במצוות, היינו שגופו הוא בר קיום מצוה, ועוד למדנו דין "פטור" שמה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה[3].

ה. ועכ"פ לדעת הראשונים והאחרונים הנ"ל, הרי העבד לולא הגז"ש ד"לה לה" הוא גוי גמור, ורק לאחר שנלמד מאשה דין מצוות הרי הוא "כישראל" עד כמה שהאשה חייבת, ברם להרמב"ם אין הדבר כן, אלא גדר העבד הוא שהוא "גר במקצת", וחייב במצוות העבד מצד עצמו [או שהגז"ש ד"לה לה" אינו אלא מגלה לנו שהעבד הוא בר קיום מצוה וכנ"ל], וכמו שכתב בפי"ג מהל' איסורי ביאה הי"א: "כשם שמלין ומטבילין את הגרים, כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן הגויים לשם עבדות כו', ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום, כגר, שמקצת גירות הוא", ובפרק י"ד שם הלכה א"ב: "כיצד מקבלין גירי הצדק, כשיבוא להתגייר ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר כו'; ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה ומאריכין בדבר זה, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כו' ומודיעין אותו עונשן של מצות וכו'", ובה"ט שם: "העבד הנלקח מן הגויים אין אומרין לו מה ראית שבאת, אלא אומרים לו: רצונך שתכנס בכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא, אם רצה מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן, כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים כו'",

וכן מוכח גם מעצם הענין שכותב הרמב"ם את גדרי העבד בהל' איסורי ביאה גבי הלכות הגרים, ולא בהלכות עבדים, והיינו משום שכל עבד, מלבד דיני העבד שיש עליו, הרי יש עליו דיני גרות במקצת.

ועי' גם ב"חינוך" מצוה שמ"ז בהסברו איך התירו לשחרר העבד בשביל מצוה, כתב וז"ל: "כי מפני שיסוד המצוה אינו אלא כדי להרבות עבודתו ברוך הוא, אחר שבשחרורו עכשיו נעשית מצוה, ועוד שגם הוא נתרבה בגופו במצות שלא היה חייב קודם השחרור", ומלשונו ש"נתרבה גופו במצות" משמע שגם קודם השחרור יש בגופו מצוות, אלא שלאחר השיחרור מתרבה גופו במצוות.

ו. ובפי"ב מהל' איסורי ביאה הי"א: "העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקיבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם, יצאו מכלל הגוים ולכלל ישראל לא באו, לפיכך השפחה אסורה לבן חורין כו'", וברשב"א ריש פרק עשרה יוחסין (קידושין סט, א): "גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי מותרין לבא זה בזה, הוא הדין לעבדי בממזרי לדברי ר' טרפון (שם), ולא תני חרורי אלא משום הנך כולהו דמתניתין דאינם מותרים בעבדים כו', והא דאסירי בגוים משום כי לא יסיר את בנך מאחרי, דהני נמי בכלל ישראל הן, והלכך אסור שמא יסור לבנו לע"ז, ובעבדים נמי אסירי משום שאינן חייבין בכל המצות כישראל הן, ואית בהו קצת משום חשש ע"ז כו'", וכן הוא ברמב"ן שם,

והרמב"ם הרמב"ן והרשב"א לשיטתם הנ"ל, שגדר העבד הוא ש"ישנו בכלל מצות" ולכן בכל הנוגע לקיום מצוות סתם, דנינן ביה כמי שחייב במצוות, אבל בכל הנוגע לאיסורי חתנות וכיו"ב, הנה כיון שאינן בכלל כל המצוות ויש בהן קצת חשש ע"ז, דנינן אותו לענין זה כגוי לכל דבר, ולהרמב"ם הוי כהא דעבד שאינו בתורת גיטין וקידושין, שלענינים אלו דינו כגוי, וכמושנ"ת לעיל סי' ל"ב.

ז. והנה לפי משנ"ת בדעת הרמב"ם, שעיקר חיוב העבד במצוות הוא שכך דין העבד שמל וטבל לשם עבדות, שמתחייב ב"מקצת מצות" (והילפותא ד"לה לה" אינו אלא גילוי מילתא שהעבד ישנו בכלל קיום וחיוב מצוות, או כנ"ל שתרי לימודים יש מ"לה לה" ואחד מהם שהעבד הוא בר קיום מצוות), מבואר היטב מה שכתב הרמב"ם בפי"ג מהל איסורי ביאה הי"ב: "כשישתחרר האב, צריך טבילה אחרת, בפני שלשה וביום, שבה תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות"[4].

ומקור דברי הרמב"ם הוא ברי"ף שבת פר"א דמילה: "המל את העבדים כו' וכד מטבלינן לי' צריך למול בהדי' תלתא כו' וצריכי למיחזייה כד טביל, וכד סליק מברך בא"י אקב"ו על הטבילה, וכן עבד משוחרר כו'" עי"ש ובהגהות הב"ח שם.

והרמב"ם לשיטתו, שקבלת העבדות היתה רק "מקצת גירות" ונתחייב רק ב"מקצת מצות", ולכן כשנשתחרר ונעשה ישראל גמור, צריך שוב טבילה בפני שלשה וביום כהל' גרות, ומעיקר הדין היה צריך גם קבלת והודעת מצוות, אלא "שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות", ולמי שיודע כבר לא שייך להודיעו שוב[5].

ח. וב"חידושי ר"ח הלוי" כתב בהלכה הנ"ל וז"ל: "ויסוד לדברינו אלה, נראה ממסקנת הסוגיא ביבמות שם, שעבד משוחרר צריך טבילה וא"צ קבלה, ואם הי' דין עבד על גופו בהפקעת קדושתו והי' תלוי זה בגירות, הרי קשה דלמה אין צריך קבלה ככל גירות, כיון דגופו הוי עבד לכל הלכותיו, אם כן מ"ש עבד הבא להתגייר, משארי גירות דעלמא דצריך קבלתו ודעתו, וגם דהרי אין בו דבר דמחייבו להשלים גירותו כו', אלא ודאי כמש"כ דפקע מיני' דין עבד בשיחרורו בכל קדושת גופו ודינו חוזר שצריך להיות ישראל גמור, דהא ילפינן לי' מקרא דלה לה מאשה, ויש חיוב בגופו שתחול עליו ממילא השלמת גירותו, וע"כ אע"ג דצריך טבילה דהוא עיקר מעשה השלמת הגירות, מ"מ קבלה אין צריך, כיון דגופו מחוייב בכל דיני ישראל כאשה, אשר בזה נכלל גם השלמת גירותו, על כן במילא נעשה ישראל בהטבילה גם בלא קבלתו ודעתו, כיון דמחוייב ועומד הוא בזה, ומהני דין ישראל שבו, שאין צריך עוד קבלה על השלמת גירותו", אלא שבהמשך דבריו, הקשה על מש"כ דא"צ קבלתו ודעתו, ממה שכתב הרמב"ם להדיא שלכך א"צ דעתו וקבלתו משום "שכבר הודיעוהו עיקר הדת כשטבל" ועי"ש מש"כ וצ"ע.

והנה מש"כ הגר"ח ז"ל "ודינו חוזר שצריך להיות ישראל גמור, דהא ילפינן לי' מקרא דלה לה מאשה, ויש חיוב בגופו שתחול עליו ממילא השלמת גירותו" מבואר דאית לי', שכל חיוב המצוות שעל העבד הוא מילפותא דלה לה מאשה, ומכח לימוד זה מאשה "יש חיוב בגופו להשלים גירותו", וכן חזר על זה: "דגופו מחוייב בכל דיני ישראל כאשה, אשר בזה נכלל גם השלמת גירותו, על כן במילא נעשה ישראל בהטבילה גם בלא קבלתו ודעתו, כיון דמחוייב ועומד הוא בזה, ומהני דין ישראל שבו", ועוד מבואר בדעתו ז"ל שהלימוד מאשה הוא שמשוי לי' לעבד להיות כישראל,

אבל למש"כ, הרי יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כפשוטם, שקבלת העבדות היא כקבלת גרות במקצת, וכשמשתחרר ורוצה ליעשות ישראל גמור, צריך להשלים את חלק הגרות שחסר בו, ע"י טבילה חדשה, ומצד הדין היה צריך גם הודעת עיקרי הדת, אלא שההודעה שהיתה לו בעת קבלת העבדות ממילא עולה גם לגבי השלמת גירותו, וכמוש"נ.

ט. והנה לפי מה שנתבאר, תתיישב לן תמיהה המתעוררת במשנה דריש עשרה יוחסין, שמנו במשנה בין העשרה "גרי וחרורי", היינו גר ועבד משוחרר, וכן במשנה שם ע"ז ע"א: "אחד גר ואחד עבדים משוחררים כו'", וכן ברמב"ם פי"ט מהל' איסורי ביאה ה"ו: "וכן כהן הבא על הגיורת והמשוחררת", ובה"ט: "ספק גיורת ומשוחררת", ובהי"א: "אסור בגיורת ומשוחררת"; "ולגר ולמשוחרר", ובהי"ב: "גרים ומשוחררים", ובהט"ז: "וגרים ומשוחררים מתורים לבוא זה בזה", ולכאורה תמוה מאד, שהרי גר ועבד משוחרר הם היינו הך ממש, שהעבד כשמשתחרר נעשה גר, וכמבואר לעיל, ולא רק שדינם אחד אלא שגם מציאותם אחת, וצ"ע.

אולם לפי משנ"ת, הרי אין זה שהעבד הוא בעצם גוי, גם כשהוא עבד, אלא שחיייבוהו בקצת מצוות, וכשמשתחרר הוא ממש גוי שמתגייר, אלא שהעבד עצמו הוא "גר במקצת", והוא בר קיום מצוות, כמפורש בכל הני ההלכות ברמב"ם דלעיל, ועל כן, אמנם דינם אחד הוא, אבל שתי מציאויות שונות הן, שגר הוא גוי שמתגייר, ואילו עבד הוא חציו גר שנעשה גר שלם.