1. משמעות המונחים עיר, מדינה וכרך

מדינה: ה' שקלים פ"א ה"ט (ופ"ד ה"א): "בכל מדינה ומדינה", והעיר בערוך השלחן העתיד ה' שקלים (סי' פ"ג ס"ח): "קורא לעיר מדינה". ובאמת שכ"ה בכל הרמב"ם, ראה לח"מ ה' סנהדרין פ"א ה"א: "כינה לעיר בשם מדינה". וראה ה' עירובין פ"א ה"א ופ"ה הי"ט ועוד.

וכן ביאר הר"י קאפח בה' תלמוד תורה רפ"ב: והסבה שרבינו והרי"ף משתמשין ב"מדינה" ל"עיר" כי בערבית "העיר" נקראת "מדינה". וראה עד"ז בס' 'חכמי צרפת הראשונים' ע' 148 הערה 93.

עיר וכרך: ה' אישות (פ"ח ה"א): "בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר", וביארו הרמב"ם בפיה"מ למס' כתובות (פ"ג מ"י): "עיר הכפרים שסביב הכרך. וכרך עיר גדולה המיושבת".

ארץ: ה' אישות (פי"ג הט"ז) "כל הישוב ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען וארץ מצרים... וכל ארץ וארץ מדינות וכפרים", וראה שם הי"ז, הרי הרמב"ם קורא ל"מדינה" "ארץ".

ולפי כ"ז, הרי:

"עיר גדולה" בלשוננו הרי הרמב"ם קורא לו "כרך",

"עיר" בלשוננו הרי הרמב"ם קורא לו "מדינה",

"כפר" בלשוננו הרי הרמב"ם קורא לו "עיר"[1].

"מדינה" בלשוננו הרי הרמב"ם קורא לו "ארץ".

וראה ה' עבודה זרה (פ"א ה"ג [יג]) "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען".

ולהעיר מה' מגילה (פ"א ה"ד): "כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון... מדינה זו היא הנקראת כרך. וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה... מדינה זו היא הנקראת עיר". ואולי זה הגדרה מיוחדת להלכות קריאת המגילה.

וע"פ הנ"ל יתפרש ה' מלוה ולוה (פ"ט ה"ד): "אין פוסקין על שער של עיירות [=הכפרים]... אלא על שער שבמדינה [=שבעיר]".

ויבואר גם ההלכה בה' מעשר פי"ג הי"ב: "רבו בעיר [=בכפר] אבל לא במדינה [=בעיר], או שרבו במדינה [=בעיר] ולא רבו בעיר [=בכפר]... זה שרבו בו מותר...".

ובמקורות וציונים (במהדורת פרנקל) מביא שני פירושים משם החס"ד. פירוש הא' ע"פ ה' אישות פי"ג הי"ז שמדינה היינו כרכים [=עיר]. ופירוש ב' שמדינה היינו "כפרים שסביבות העיר". ולכאורה פירוש הב' תמוה ע"פ כל הנ"ל.

כמו כן תמוה הפירוש המבואר כאן ב'דרך אמונה' סקפ"ו: "רבו בעיר אבל לא במדינה. דהיינו שבעיר זו רבו פירות חו"ל אבל לא בכל המדינה, וכן להיפך שבכל המדינה רבו אבל בעיר זו יש רוב פירות מא"י...", נראה שפירוש "מדינה" שברמב"ם ע"ד שמשתמשים בו היום, וזה אינו, כנ"ל מדברי הרמב"ם.

2. החפצא ואחר כך הגברא

נדמה לי שהסדר הכללי בה נוהג הרמב"ם בחיבורו משנה תורה הוא, שבתחילת כל הלכה הוא מגדיר בקצרה מהו המצוה[2] ובהמשך לזה הוא מפרט את פרטי המצוה - "החפצא" - מה הוא, ורק אח"כ הוא מפרט את פרטי חיובי ה"גברא".

לדוגמא ניקח את הלכות שופר, סוכה ולולב. בפרק א הוא מפרט את הלכות השופר ובפרק ב' הוא מבאר מי חייבים בתקיעת שופר וכו'[3]. וכן בה' סוכה הוא מפרט בפרק ד' את דיני הסוכה, ובפרק ו' את החייבים בישיבת הסוכה. ובה' לולב בתחילת פרק ז' מבוארים מה הם ארבע המינים שבלולב, ובהגדרת הרמב"ם בהלכה ה "מצות לולב", ובהלכה ו הוא מתחיל לדון בדיני נטילתה[4].

ועפ"ז ניתן לבאר כמה דברים ברמב"ם, ראה בהערות בשוה"ג ואכמ"ל.

3. "הכל חייבין" - חיוב כללי ציבורי

מסגנון הרמב"ם כשהוא כותב את החייבים והפטורים מהמצוה יש ללמוד על הגדרת המצוה, האם קיומה אישי-פרטי, או שיש בה גם ענין ציבורי.

יש והרמב"ם מדגיש במצות מסוימות ש"הכל חייבין..."[5], ומובנו פשוט: להורות שכולם ממש חייבין, בלי שום יוצא מן הכלל.

במצות שלא כולם חייבים בו אין הרמב"ם מפרט אלא מי הם הפטורים, ומובן מאליו שאלו שלא נכללו בין הפטורים חייבים בו. כמו בה' סוכה (פ"ו ה"א): "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה", בלי לכתוב "הכל חייבין...". וכן בה' תלמוד תורה בהתחלתה (פ"א ה"א): "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה", גם כאן אינו כותב "הכל חייבין..." למרות שכולם חייבין בה (ראה שם ה"ח).

אבל ישנם כמה מצות שבהם הרמב"ם מדגיש ש"הכל חייבין...", למרות שאח"כ הוא הולך ומפרט הפטורים ממנו. להדגיש ש"הכל חייבין..." גם חיוב ציבורי קולקטיבי.

דוגמאות למצות ציבוריות[6]:

בה' שקלים (פ"א ה"ז): "הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לוים[7] וישראלים... אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים", כאן הוא מגדיש גם את החיוב הציבורי שהכל חייבין בה[8]. והביאור פשוט שהרי השקלים באים בשביל "קרבנות הציבור" ושאר עניני הציבור כפי שביאר בפרק ד.

וכן בה' שופר (פ"ב ה"א): "הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים... אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין", גם כאן הוא מדגיש את החיוב הכולל. וכן שם (פ"ג ה"ז): "הציבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות..." שמודגש ענין הציבורי שבמצוה[9]. גם בזה י"ל הביאור שבדבר, שאכן במצות שופר יש בו גם ענין של ציבור-עם, כי להכתרת המלך[10] צריך עם, "אין מלך בלא עם"[11], וע"כ פשוט שלמרות שאין זו מצוה המוטלת על הציבור, מ"מ יש בקיומה ענין של ציבור.

גם בה' בית הבחירה (פ"א הי"ב) כותב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות ולסעד... אנשים ונשים", כי מלכתחילה אין זו מצוה פרטית אלא מצוה שעל הציבור[12]. כמו כל אחד משאר השלש מצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, מינוי מלך, והכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה (ה' מלכים פ"א ה"א). גם הרס"ג מנה מצות אלו "בפרשיות", שהן מצות המסורות לציבור (ז, נא, סא)[13].

יש להעיר מל' הרמב"ם בה' חגיגה (פ"ב ה"א): "נשים ועבדים פטורין מן הראיה, וכל האנשים חייבין בראיה חוץ מחרש...", אף שהלשון קצת שונה משאר המקומות בזה שהוא לא מתחיל עם החיוב הכללי, מ"מ הרי גם כאן הוא אומר "וכל האנשים חייבין".

4. נאמנות ההודעה ע"י אגרת

רמב"ם ה' עדות פי"ח ה"ז: "עדים זוממין צריכין הכרזה. והיאך היא ההכרזה שלהן? כותבין ושולחין לכל עיר ועיר...", ועד"ז בה' ממרים (פ"ז הי"ג): "בן סורר ומורה צריך הכרזה. וכיצד מכריזין עליו? כותבין לכל ישראל...". וראה שם ספ"ג.

והנה במשנה סנהדרין (פט, א) הגירסא "וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות", אמנם במשנה שכתבה הרמב"ם בגוף כתב ידו (נדפס בפירוש המשניות הוצאת קאפח) סנהדרין פי"א מ"ד הגירסא "וכותבין ושולחין לכל המקומות" והשמיט "שלוחין" [ועד"ז הוא בתוספתא סנהדרין פי"א ג. וכן הועתק ב'מדרש הגדול' פ' שופטים יז, יג]. ולפי גירסא זה הפירוש הוא: כותבין ושולחין את המכתבים שכתבו[14].

וכנראה שיטתו שגבי אלו שנהרגין בבית דין וצריכין הכרזה לא הי' צורך בשלוחים בשביל לפרסם, "שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים"[15], כי לא היו צריכין למהר בפרסום ומספיק בזה האגרות. ובפרט שכאן הרי צריך לפרסם "לכל ישראל" ולא רק למקומות הקרובים, וא"א לשלוח השלוחים לכל המקומות, גם להכי רחוקים.

ולהעיר מה' קידוש החדש (פ"ד הי"ז): "כשמעברין בית דין את השנה כותבין אגרות לכל המקומות הרחוקים[16] ומודיעים אותן שעיברוה...".

ובה' סנהדרין פ"ב ה"ח: "...מבית דין הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל ובודקין...". ולהעיר שבגמ' סנהדרין פח, ב נאמר "משם כותבין ושולחין", והרמב"ם השמיט ה"וכותבין".

ולהעיר מה' סנהדרין שם פ"ו ה"ו: "ואם הוצרך דבר לשאול מבי"ד הגדול שבירושלם כותבין ושולחין ושואלין ודנין להם...". ה' ע"ז פ"ד ה"ו: "בי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר...".

ומכל הנ"ל יש להעיר בנוגע למה שהעיר ב'מרגליות הים' עמ"ס סנהדרין (יא, ב ס"ד) האם סומכין על הודעה באגרת בלי אישורם של עדים.

5. "מכה רבה" אינו חינוך

רמב"ם ה' גניבה פ"א ה"י: "מכין את העבדים שגנבו או שהזיקו מכה רבה כדי שלא יהיו משולחין להזיק", מעניין דיוק הלשון כאן בהשוואה לתחילת ההלכה "ראוי לבי"ד להכות (ולא נאמר: מכה רבה) את הקטנים על הגנבה".

ואולי י"ל דההכאה אצל עבד וקטן הוא משני דינים שונים, אצל קטן מכים אותו מדין חינוך, וע"כ אסור להכות אותו "מכה רבה" כי מכה רבה יכול להביא להיפוכו (להעיר ממכה בנו הגדול - מועד קטן יז, א, מובא בהשגות הראב"ד ה' ת"ת פ"ו הי"ד), אבל אצל עבד העיקר הפחד ולא החינוך ועל כן מותר גם מכה רבה.