ברמב"ם הל' שבועות (פ"א ה"ז) כ' "...רביעית, שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות, כיצד כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים. או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה".

ובספר מראי מקומות למשנה תורה (קה"ת, תשמ"ה) ציינו "שבועות כה, א ירושלמי נדרים פ"ב ה"א. וראה יבמות קכא, ב."

אבל במס' שבועות ויבמות מוזכר רק השבועה שלא יישן ג' ימים. ובירושלמי כ' בהמשך לזה "שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים וכו'". ובמראה הפנים שם מביא דעת הרמב"ם וכ' "וצ"ל דגירסה אחרת היתה לו כאן".

ואציין מה שראיתי בספר לפלגות ראובן (להרב בענגיס ז"ל גאב"ד ירושלים) ח"ב עמ' ה (דרוש לשבת הגדול) בסוגריים שם מביא את הגמ' יומא ד' ע"א משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה וכו' רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא לארך אכילה ושתיה שהמעיל לשומו כמלאכי השרת, ועיי"ש ברש"י שזה הי' בששה ימים מר"ח עד יום מ"ת ובשביעי קבלום.

ומסיים שם "ולענ"ד זהו המקור לזה. שבמשה ע"י שישב כך ז' ימים נתארך האוכל והשתיה.

רמב"ם הלכות תרומות פי"ד הלכה א: חמשים תאנות שחורות וחמשים לבנות שנפלה לתוכן תאנה אחת של תרומה. הייתה לבנה השחורות מותרות והלבנות מדומעות. היתה שחורה, השחורות מדומעות והלבנות מותרות, ואם אין ידוע אם שחורה היתה ואם לבנה היתה, עולה באחד ומאה מן הכל. ידע מה היתה אחר שנפלה ושכח הרי כולן מדומעות עכ"ל. וברמב"ם לעם הערה (1) כתבו: כיון שנאסרו - נאסרו (ר"ש שירליאוו). אבל צריך עיון: הרי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה סאה (חולין), ושוב נפלו שם חולין בשוגג - מצטרפים לבטל התרומה (תרומות פ"ה משנה ט') וגם כאן על ידי השכחה נמצא שנתערבו כל התאנות, ולמה לא יבטלו את התרומה?

בפשטות, הרי מפרשי המשנה (תרומות פ"ד משנה ט) במשניות על אתר, מבארין בשאינו ידוע מה נפלה, וכתבנו לעיל שאם ידע ושכח אסורות כאילו לא שכח כדאמרינן בירושלמי, ע"ש. א"כ איזו שייכות יש מזה לדין אם מבטלין איסור לכתחילה בשוגג מותר במזיד אסור כיון שכאן העיקר היא הידיעה שנפל התאנה והשכחה לאו כלום היא כאילו לא שכח, וד"ל.

מתני' מועד קטן ח: אין נושאין נשים במועד ובגמ' אמר ר' חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר לפי שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, והנראה דפליגי דלר' חנינא הוא דין בכל התורה - וכמ"ש התוס' דאין עושין מצוות חבילות וכדמוכח מהילפותות דאינו דין בהל' יו"ט [וכן רש"י שכ' דבעינן דלישמח בשמחת יו"ט לחודי', נראה דהוא מכח הך דין דאין מערבין ואינו דין מיוחד בהל' יו"ט] ולרבה ב"ר והנא הוא דין שיעור בהשמחה דחייבה התורה שישמח במועד דחייב לשמוח רק בחגיך ולא לגרוע ממנה ע"י עירוב עוד שמחה ונ"מ אי הוה דוקא שמחת אשתו דהיא גורעת משמחת החג, או דה"ה שאר שמחה נמי דאין מערבין וכן בכל תרי שמחות דעלמא לר' חנינא אין מערבין משא"כ לרבה.

והנה, הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז הל' טז) כתב וז"ל: "אין נושאין נשים במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין... ולא שמחת נישואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג", ע"כ. היינו דהוא פסק כרבה ב"ר הונא דהוא דין שיעור בחיוב השמחה במועד.

ובהל' אישות (פ"י הי"ד) "ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת", ע"כ. ומקור הך ילפותא הוא בירושלמי והפסוק לא איירי כלל בשמחת יו"ט, הרי לנו להדיא דכאן פסק הרמב"ם כאידך מאן דאמר דהוא דין באין מערבין וסתרי אהדדי.

ועוצ"ע, דהרמב"ם הניח הילפותות דתלמוד דידן ונקט מקורו מהירושלמי (שלא כדרכו) וגם בירושלמי הוא ילפותא השלישית וצ"ע.

והנראה לומר בדברי הרמב"ם, דבסוגיא דידן פסק כרבה ב"ר הונא וכמ"ש בהל' יו"ט, אלא דס"ל להרמב"ם דהך ילפותא דמלא שבוע זאת חלוק מדין אין מערבין שמחה בשמחה דכל התורה כולה.

דממלא שבוע זאת ילפינן דין שיעור דחיוב הבעל לשמח את אשתו דצריך לשמוח אתה לבדה [ומדוייק הסדר ברמב"ם בהל' שלפנ"ז צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראוי' לה, עיי"ש].

ורבה ב"ר הונא דפליג אדר' חנינא היינו בדין אין מערבין דכה"ת כולה בכל ב' שמחות בעלמא, אבל אהך דין דשמחת אשתו לא פליג וא"ש.

ולפ"ז הרמב"ם שכ' לפי שאין שמחה בשמחה צריך לנק' בשמחה, היינו בזה השמחה דשמחת אשתו.

ולא תיקשי דסוף סוף הנך תרי ילפותות למה לי ניפוק חד מחברייהו דנפקא מינה טובא איכא, דלירושלמי דהוא מחיובי האיש לאשתו יכולה למחול עליו כשם שמוחלת על שארה וכסותה, ולרבה ב"ר הונא הנה על חיובו בשמחת יו"ט לא מהני מחילתה, ולאידך אם עבר ונשאה במועד בלא מחילתה [כגון דלא ידעה הדין] הנה להדין בהל' יו"ט אין לה עליו שום תביעה ומה שעשה הוה בינו לבין קונו בלבד, אבל להך הילכתא חדתא דהירושלמי שפה מצית לתובעו בדין על שגרע לה משמחתה.

ידוע המעשה עם הגר"ח וההוא דתבע לחברה קדישא על שהניחו לאביו הנפטר וטיפלו באחד (שמת אח"כ) לפניו וענה הגר"ח זיי האבן גיטאן ניט ריכטיג, אבער צו דיר האט דאז נישט, ושאלוהו התל' ממ"נ? והשיב דכיון שהרמב"ם אינו מביאו בהל' אבל ש"מ דאינו דין בכבוד המת אלא הוא מדין אין מעבירין על המצוות דכה"ת וא"כ איהנ"מ דהן עשו שלא כהוגן מיהו איהו ליתלי תביעה.