תושב השכונה
ברמב"ם הלכות עדות פרק כ הלכה ב כתב וז"ל: "נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין. שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין".
ועל טעם החילוק בין מיתה למלקות כתב הכס"מ וז"ל: "ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת בי"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נידונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו על פי עדותם. ועוד י"ל טעם אחר שמאחר שהאלקים ניצב בעדת קל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לבי"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות".
והנה בהלכות תשובה פ"ו ה"ה כתב הרמב"ם "והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, ולמה נפרע מהם"? ומתרץ: לפי שלא גזר על מצרי פלוני שיהיה הוא המצר לישראל וכל אחד ואחד מאותם המצרים והמרעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו. שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, עכ"ד.
ועיין בהשגות הראב"ד, והוא מתרץ וז"ל: "כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבחו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו", עכ"ל.
ועיין בלקו"ש חכ"ז ע' 153 - שלא נראה להרמב"ם טעם הראב"ד, כי כל מה שעשו המצריים כולל ה"עבדו בהם בפרך" היה בכלל גזירת הקב"ה ועבדום וענו אותם, ומה שנענשו המצריים הוא בכלל רוע בחירתם, כי הרבה שלוחים למקום, וכמו שמבואר באגרת הקודש סי' כה (קלח, ב) שבנוגע כל ניזק ומזיק כבר נגזר על הניזק מן השמים, ומה שמחייבים את המזיק הוא מצד רוע בחירתו.
וז"ל: "פון דעם וואָס דער רמב"ם נעמט ניט אָן דעם תירוץ פון ראב"ד איז מובן דעת הרמב"ם, אז אַלץ וואָס די מצריים האבן געטאן איז געווען בכלל גזירת הקב"ה "ועבדום וענו אותם". ובנוגע דער שאלה פון ראב"ד (אז די "זונים" קענען טענה'ן צום אויבערשטן אז דורך זיי "נתקיימה גזרתך") - יש לומר לויט ווי דער אלטער רבי איז מבאר אין אגרת הקודש בנוגע צו יעדן מזיק וניזק, אז "על הניזק כבר נגזר מן השמים", און דאס וואס דער מזיק איז "מתחייב בדיני אדם ובדיני שמים" איז עס "על רוע בחירתו", ווייל "הרבה שלוחים למקום".
"ד.ה. אע"פ וואס לפועל, איז לאחרי ווי דער מזיק האט בוחר געווען צו מזיק זיין דעם צווייטן, פירט זיך דורך גזירת שמים דורך אים, איז דאס כלל ניט קיין טעם אויף פטר'ן אים פון אן עונש, ווייל ער האט ניט געמוזט זיין דער שליח צו טאן דעם מעשה ההיזק (והרבה שלוחים למקום), און דערפאר ווערט ער נענש - "על רוע בחירתו".
"ועד"ז בעניננו: וויבאלד אז גזירת הקב"ה "ועבדום וענו אותם" וואלט געקענט דורכגעפירט ווערן דורך אנדערע, איז "כל אחד ואחד מאותו המצירים והמריעים לישראל" נענש געווארן "על רוע בחירתו".
"קומט במילא אויס, אז דער עונש (מכות) אויך די מצריים איז ניט מצד דעם "היזק" וואס די אידן האבן פון דעם געליטן
"- אויף אידן איז שוין סיי-ווי נגזר געווארן אז זיי זאלן דורגכיין דעם עינוי פון "ועבדום וענו אותם" -
"נאר אויך "רוע בחירתם", אויף דער רשעות הלב של המצריים, וואס זיי האבן בוחר געווען צו זיין מצירים לישראל (ובמילא איז דורך זיי דורכגעפירט געווארן די גזירה)".
והנה לפי הנ"ל הנה לגבי מלקות כבר נגזר על הניזק מן השמים, זאת אומרת שהנלקה היה מחויב מלקות. ויל"ע.
תלמיד בישיבה
ברמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש הל' יב כתב וז"ל: "המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלט". ובהל' יג שם "אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג וכו'", עכ"ל.
ובמל"מ שם הקשה דהא אמרינן ביומא ד' פה, א "וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי ולא מעל מזבחי", ופירש"י "אם כהן הוא שבא לעבוד עבודה, ולא מעל מזבחי - אם התחיל העבודה אין מפסיק לבא לידון אלא משלים עבודתו", משמע דאף בכהן ההורג בזדון ועבודה בידו משלים עבודתו, והרוצח בשוגג נמי אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו, וכמ"ש רבינו, נמצא שאין חילוק כלל בין שוגג למזיד, ואיך כתב רבינו מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח.
וכתב די"ל דהרמב"ם ס"ל דרציחה דוחה את העבודה אפי' אם התחיל כבר (והביא סייעתא להרמב"ם מסנהדרין דף לה, ב "אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת כו' אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות וגו' ואי אמרת דאם התחיל בעבודה אינו מפסיק הא איצטריך קרא לדיוקי מעם מזבחי ולא מעל מזבחי").
והנה הפמ"ג בסי' קכח (הל' נשיאת כפים) ס"ק נא הקשה על הרמב"ם דלמה בהל' תפלה ונשיאת כפים (פט"ו הל' ג) כתב "דרוצח אינו נושא את כפיו", והרי הוקש ברכה לעבודה בהיקש גמור (עי' בט"ז שם ס"ק לה) נמצא שגם אינו יכול לעשות העבודה, וא"כ למה בהל' ביאת המקדש לא מנה הרמב"ם רוצח בין הפסולין לעבודה (עי' במל"מ שם פ"ט הל' טו ועי' בס' מעשי למלך שם מה שכתב לחלק בין עבודה לנ"כ, ע"ש), וכתב די"ל דכיון דבדיעבד אם עבד לא חילל העבודה לא מנה אותו (והיינו דהל' תפלה איירי לכתחילה ולכן אמרינן התם דאינו יכול, משא"כ בהל' ביאת המקדש איירי אם פוסל דהיינו בדיעבד ורוצח בעבד - בדיעבד כשר) וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, אמאי מחלק בין שוגג למזיד.
וי"ל ובהקדים: דעי' ברמב"ם הל' תפלה שם (פט"ו הל' ג) וז"ל "העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש [אפילו בשוגג] אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנא' "ידיכם דמים מילאו" וגו' וכו' וכהן שעבד עבודה זרה בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא' "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים" וברכה כעבודה היא שנא' "לשרתו לברך בשמו" וכו'". עכ"ל.
ובשלמא אי לא גר' אפילו בשוגג אתי שפיר - דהא דאמרינן דאינו יכול לעבוד היינו במזיד וכאן בהל' רוצח דאמרינן שקולט את העבודה בידו (וכשר לעשות העבודה) איירי בשוגג, אבל עי' בשו"ע שם סע' לה (ועי' ג"כ בפמ"ג שם ובשו"ע אדה"ז סעי' נ שם) דשפיר גר' אפילו בשוגג, וא"כ צ"ל בזה שאמרינן שלכתחילה לא יעבוד, ובדיעבד אי עבד כשר איירי ג"כ בשוגג (וע' בפמ"ג שם דמוכיח זה באופן אחר).
אלא צ"ל דהרמב"ם ג"כ סבר כרש"י דאם התחיל העבודה אין מורידין אותו, ורק דשם איירי בנוגע אם מורידין אותו לידון דהיינו אם ב"ד מורידין אותו (ועי' גם ברש"י דכתב "אין מפסיקין להא לידון") - ובזה סבר הרמב"ם דאין חילוק בין מזיד לשוגג דהרי לא חילל העבודה. וזהו הטעם שלא הביא הרמב"ם רוצח בכלל אלו שפסולין.
אבל בהל' רוצח שם איירי בנוגע גואל הדם אם הרג הרוצח בשעה שהוא עושה את העבודה - אם נהרג עליו או לא, ובזה כתב דאיירי דווקא בשוגג (דהרי במזיד צריך להפסיק כדי להרוג את זה ואינו עושה העבודה בשעה שהרג (עי' בילקוט שינוי נוסחאות להוצאת פרנקל אם הג' הוא בשעה שנהרג או שהרג) וא"כ אינו נקלט) וא"כ שפיר חילק הרמב"ם בין שוגג למזיד.
והנה בגליון הש"ס במכות דף יב, א הקשה על רש"י ד"ה טעה יואב וז"ל "בדרשא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וכסבור דהיינו מעל מזבחי", עכ"ל, דמכאן משמע דאם היה תופס בגגו של מזבח היה נקלט, וביומא דף פה, א ד"ה ולא מעל מזבחי (הנזכר לעיל, ולהעיר שלכאורה ט"ס בגליון הש"ס שם שכתב דף פ"ג), משמע דוקא אם התחיל לעשות העבודה אז אין מפסיקין, אבל אם לא התחיל עדיין אינו קולט אפילו על גג המזבח, והניח בצ"ע.
אבל לפי מה שהסברנו בהרמב"ם אתי שפיר - דישנם ב' ענינים; אחד אם ב"ד מורידין אותו לדון, ואחד אם המזבח קולט, והוא סבר דלעולם אין מורידין אותו אם כבר התחיל העבודה וזה לא מיירי בנוגע אם קולט או לא, אלא אם ב"ד מורידין אותו. ובמכות שם איירי בנוגע אם קולט המזבח, ואחד מן התנאים שהמזבח יקלט הוא אם הוא ע"ג המזבח ועבודה בידו. וק"ל.
ר"מ בישיבת תות"ל - מאריסטאון
במה ששקו"ט בגליון תתח (ע' 51) בשיטת הרמב"ם (לפי הטור) פ"י ה"ד מהל' עדות דהשבה בכפיה אינו מכשיר את הגנב להיות כשר לעדות, דלא הוי תשובה, הנה יש להעיר ממשנה חגיגה פ"ג מ"ו דמבאר בגמ' חגיגה כו דמה דאיתא במשנה דגנבים שהחזירו הכלים נאמנים לומר לא נגענו, דמדובר בגנבים "שעשו תשובה", אבל המדובר במשנה טהרות פ"ז מ"ו דמקום דריסת הגנבין נעשה טמא - מדובר כשלא עשו תשובה, דבפשטות מדובר שם בשניהם כשהכלי אינו נמצא עוד תחת ידו, ובמילא נראה ברור שיש גנבים שמחזירים ו"עשו תשובה", ויש כאלו שהגם שהחזירו אינם נחשבים כ"שהחזירו את הכלים" "שעשו תשובה", וההסבר כנ"ל דכיון שהחזירו בכפיה אין זה נחשב תשובה. וכן מבואר בהדיא ברע"ב במשנה חגיגה שם "והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם לא מחמת יראה".
וכן כתב הרמב"ם פי"ב ממטמו"מ הי"ד "..הגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמם לא מחמת יראה...הרי אלו נאמנים...". ובמעשה רקח על הרמב"ם כתב דבגמ' לא נמצא חילוק זה (דהחזיר לו מחמת יראה) אבל "ודינו של רבינו אמת דכיון שאם החזירו מחמת יראה או ד"א אין כאן תשובה שלימה". אבל נראה לומר שבאמת המקור הוא מהגמ', דכיון שאמר דמדובר "דעשו תשובה" ומוכרח לומר שמדובר כשהחזירו, הרי נראה בעליל שגם אם מחזירים חסר בהתשובה והוא אם החזירו מיראה (שזה בעצמו מראה שחסר בהתשובה).
Download PDF