כתב הרמב"ם בפי"א מהל' תפילה ה"ח "היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך שאסור ליכנס בהם אלא לדבר מצוה".

ובהלכה ט ממשיך "מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חברו יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה ואחר כך יקרא חברו כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד", "ואם אינו יודע יאמר לתינוק מן התינוקות קרא לי הפסוק שאתה קורא בו, או ישהה מעט בבית הכנסת ואח"כ ייצא", "שהישיבה שם מעסקי המצוות הוא שנאמר אשרי יושבי ביתך וגו'". ובהלכה י שם ממשיך "מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך".

ובכסף משנה בהלכה ח הקשה למה לא הביא הרמב"ם גם מה שאומר ר' אבוהו שאם היה שביל בעיקרו מותר, היינו אם הבית הכנסת מוקם שהיה שביל מעיקרו מותר לעשות קפנדריא, ומתרץ שהרמב"ם ס"ל כדברי ר' אליעזר בן שמוע בגמ' מגילה דף כז, ב שאמר מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת משמע שמדובר גם בגווני דשרי, דאי לאו הכי מאי רבותיה, והיינו שהכסף משנה מבאר שהרמב"ם סובר כר' אלעזר בן שמוע שמימיי לא עשיתי קפנדריא.

אבל לכאו' קשה, דמדברי ר' אלעזר בן שמוע משמע שאינו אסור מצד הדין כמ"ש הכסף משנה, אע"פ שמותר לעשות קפנדריא אבל לא עשיתי, ומזה שהרמב"ם משמיט הלכות שאם נכנס ע"מ שלא לעשות קפנדריא שמותר, וכן את ההלכה שאם היה שביל מעיקרו שמותר משמע שהרמב"ם סובר שבאופנים אלו אסור לעשות קפנדריא.

ועוד אינו מובן בהרמב"ם, במ"ש הרמב"ם מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת מפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך, דהקשה הכס"מ למה הרמב"ם כתב דין זה אחרי הלכה ט שמדובר בענין מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרוא תינוק או חברו ייכנס ויקרא מעט, ולא כתבו מיד אחר הלכה ח שאם היה לבית הכנסת שני פתחים שלא יעשנו קפנדריא, ונשאר בצ"ע.

ואולי אפשר לבאר בכ"ז דהנה הן בגמ' מגילה ד' כט, א, והן בגמ' ברכות ד' סב, ב מובא המאמר "ואמר ר' חלבו אמר ר"ה הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשות קפנדריא, שנא' ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים דרך שער צפון להשתחוות ייצא דרך שער נגב וגו'" ובזה יש שני גרסאות, גירסא א' הובא ברא"ש במגילה וברי"ף בברכות שגורסים "מצוה", אבל אחרים גורסים "מותר", וישנו הבדל משמעותי - דאם הגירסא הוא מצוה הווה הפירוש שר' חלבו אמר ר"ה אינו חולק על ר' נחמן בר יצחק שהנכנס ע"מ לא לעשות קפנדריא שמותר לעשות קפנדריא, אלא מוסיף שאם נכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לצאת מפתח אחר, משום שנכנס לשם תפילה ויש מצוה לצאת מפתח אחר.

אבל לפי הגירסא שמותר מוכרח לומר שר' חלבו אמר ר"ה חולק על ר' נחמן בר יצחק, שלדעת ר' נחמן בר יצחק אם נכנס ע"מ שלא לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא, וא"כ מה מוסיף ר' חלבו אמר ר"ה שהנכנס להתפלל מותר לעשות קפנדריא.

ובזה אפ"ל בב' אופנים: א. שמחדש ר' חלבו אמר"ה שאעפ"י אם כוונתו לעשות קפנדריא מכל מקום מותר לעשותו אם נכנס להתפלל (ועיין במג"א בהלכות בית הכנסת או"ח סי' קנא ס"ק ו' שכתב כך), כלומר אם נכנס לשם מצוה אפי' כוונתו לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא, משא"כ לר' נחמן בר יצחק רק אם נכנס שלא לשם קפנדריא מותר לעשות קפנדריא. ב. דהחידוש של ר' חלבו אר"ה הוא דאליבא דר' נחמן בר יצחק גם אם נכנס סתם או עושה איזה מצוה אפי' עושה אח"כ קפנדריא מותר, כלומר גם אם כוונתו לעשות קפנדריא אבל אם בינתיים עשה מצוה אחרת או בכלל אם היה שביל מעיקרו שמותר.

משא"כ ר' חלבו אמר ר"ה מחדש שלעשות קפנדריא זה זלזול בקדושת בית הכנסת גם כשעושה מצוה אחרת לא מועיל אם כוונתו לעשות קפנדריא, ולכן אם היה שביל מעיקרו גם אסור, האפשרות היחידה שמותר רק אם נכנס לכתחילה כדי להתפלל או לקרות ואח"כ נמלך לצאת מפתח אחר מותר כי לא היתה שום כוונה לעשות קפנדריא, וא"כ יוצא שר' חלבו אמר ר"ה חולק על ר' נחמן בר יצחק בשני הדינים, שגם אם נכנס שלא ע"מ לעשות קפנדריא וגם אם היה שביל מעיקרו אסור לעשות קפנדריא שעצם עשיית קפנדריא הווה זלזול בקדושת בית הכנסת.

ולפי זה אפשר לבאר את הרמב"ם שהרמב"ם בהלכה י' גורס מותר ולומד כאופן הב' שהחידוש של ר' חלבו אמר ר"ה שאסור בכלל לעשות קפנדריא אפי' שעושה מצוה, רק אם נכנס כדי להתפלל או לקרות בלי שום כוונה אחרת אז מותר לצאת מפתח אחר כמו שכתב הרמב"ם בהלכה י' שמי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגד כדי לקרב את הדרך.

ולפי"ז מובן מה שהרמב"ם לא מביא את שני ההלכות של ר' נחמן בר יצחק שאם נכנס שלא ע"מ לעשות קפנדריא ואם היה שביל מעיקרו כי הרמב"ם סובר שר' חלבו אמר ר"ה חולק על שני הלכות אלו כי רק אם נכנס לשם תפילה או מצוה אחרת בלי שום כוונה לעשות קפנדריא מותר אם אח"כ נמלך לצאת מפתח אחר, ולפי"ז מובן גם קושיית הכס"מ למה הרמב"ם מביא הלכה י' לאחר הלכה ט' ולא לאחר הלכה ח', כי בהלכה ח' מביא עצם ההלכה שאסור ליכנס לבית הכנסת אלא לדבר מצוה אבל אין חומרא מיוחדת בלעשות קפנדריא, ובהלכה ט' מביא שאם רוצה לקרות לתינוק או חברו מותר ליכנס ויקרא מעט וכו'. כלומר אע"פ שכוונתו ליכנס כדי לקרות לתינוק או לחברו אבל היות ועשה מצוה מותר ליכנס. ואח"כ בהלכה י' מביא את הדין של ר' חלבו אמר ר"ה כדי לחדש שבקפנדריא יש דין מיוחד של זלזול שאפי' אם נכנס ע"מ לעשות קפנדריא ועשה מצוה לא מועיל כמו בהלכה ט' בלקרות תינוק או חברו, אלא רק אם נכנס כדי להתפלל בלי שום כוונה לעשות קפנדריא רק אז מותר לצאת מפתח אחר וזה החידוש של ר' חלבו אמר ר"ה.

ולכן מביא הרמב"ם הלכה י' אחרי הלכה ט' ולא אחרי הלכה ח' שהרמב"ם הולך כאן מהקל אל הכבד, שקודם הביא עצם הדין שצריך ליכנס לבית הכנסת רק למצוה ואח"כ הדין שאפי' אם כוונתו ליכנס לבית הכנסת לא לצורך מצוה אבל אם עושה מצוה, מותר, ואח"כ הדין שבקפנדריא יש דין מיוחד של זלזול שגם אם יעשה מצוה לא יועיל אם כוונתו לעשות קפנדריא כמו בלקרות תינוק או חברו, אלא רק אם נכנס להתפלל בלבד אז מותר לצאת אח"כ מפתח אחר אבל אם מלכתחילה כך היתה כוונתו אסור.

ועיין במג"א באו"ח הלכות בית הכנסת סי' קנ"א ס"ק ו' ובביאור הלכות שם וכן באשל אברהם ס"ק ז' שם ובכף החיים שם. ועדיין צריך עיון בכ"ז.

בהוספות ללקו"ש ח"ו (לפרשת בא) מובא בזה"ל: "מהו גודל התועלת כשיצליח המשתדל ויהודי אחד יניח תפילין פעם אחת, והכי בשביל הנחת תפילין פעם אחת, כדאי להשתדל בהשתדלות גדול? - מענה: ... קרקפתא דלא מנח תפילין, יש לו דין מיוחד (ר"ה יז, א) ופס"ד ברור ברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ה), דהיינו שלא הניח מעולם, ז.א. שע"י שמניח תפילין פעם אחת, יוצא הוא מסוג זה. ואף שבכמה ראשונים הלשון קרקפתא דלא מנח תפילין (סתם - בלי תיבת מעולם) ומפרשים באופן אחר, הרי כנ"ל - בנוגע לדינא - פס"ד ברור הוא ברמב"ם - "מעולם".

ויש להעיר ולהוכיח כנ"ל מפס"ד אחר ברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ה) "בשעה ששוקלים עוונות אדם עם זכויותיו, אין מחשבים עליו עון שחטא בו תחלה, ולא שני, אלא משלישי ואילך...

"אבל הציבור תולים להם עון ראשון, שני ושלישי, שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס ב, ג), וכשמחשבים להם על דרך זה - מחשבים להם מרביעי ואילך, הבינונים אם הי' בכלל מחצה עונות שלהם שלא הניח תפילין מעולם - דנים אותו כפי חטאו, ויש לו חלק לעולם הבא..."

הרי מובן גם מהלכה זו (בלה"ק של - רמב"ם) "שלא הניח תפילין מעולם" שמי שהניח אפילו פעם אחת הרי הוא נמצא בסוג אחר לגמרי.

בהמשך למה שכתבתי בגליון הקודם בענין "הוי דן את כל האדם לכף זכות" - לכאורה עוד יש להוסיף בביאור דעת הרמב"ם:

דהנה הענין דהוי דן את כל האדם לכף זכות ניתן להתפרש בשני אופנים: א) דהוא חלק ופרט ממצות אהבת ישראל. ב) הוא דין פרטי בפ"ע.

ולמד הרמב"ם כאופן הא', ולכן פס"ד להלכה בס' היד רק לגבי דיין וסנהדרין וכו', משא"כ הוי דן - לכל אחד - נכלל באהבת ישראל, כמו שכתבתי בגליון הקודם.

ומה שהכריחו להרמב"ם ללמוד כן אולי י"ל עוד, ובהקדים: דהנה בחז"ל מצינו כמה מקורות לענין זה ובשינויים מזל"ז, ולדוגמא - בכמה מקומות נאמר "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו) ואילו באחרים "הוי דן את חבירך".

כלומר גם בחז"ל לא הוגדרה באופן ברור מי בכלל זה ולכן בסי' הי"ד שההלכה בה צריכה להיות ברורה השמיטה הרמב"ם.

ועוד וגם זה עיקר: הביטוי "הוי" "והוי" מצביע שזה הנהגה טובה לכתחילה אבל אי"ז מן (עיקר) הדין, ולכן בסהמ"צ הביאו הרמב"ם רק כתוספת וכו'. ומה"ת מוסב רק כלפי דיין וכו', "בצדק תשפוט [הדיין השופט וכיו"ב] עמיתך".