א. רמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"י: "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו ישתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, ינוחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם".

ובהשגות הראב"ד: "א"א אין זה הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו". ובכסף משנה כותב שמקורו של הרמב"ם הוא עובדא דרב אסי בפ"ק דקידושין לא, ב "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה ליה בעינא תכשיטין, עבד לה, בעינא גברא נייעין לך, בעינא גברא דשפר כוותך, שבקה ואזל לארעא דישראל, שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ, א"ל ארור, לקראת אמא מהו, א"ל איני יודע, אתרח פורתא הדר אתא א"ל אסי נתרצית לצאת המקום יחזירך לשלום וכו', אדהכי הכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעו לא נפקי". ע"כ.

ומקשה הכס"מ על הראב"ד "ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה, אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי אין מקום להשגתו", ומציין שכן הקשה הר"ן בחידושיו לקידושין שם. וכ"כ בפירושו בבית יוסף יור"ד סי' רמ "דברי הרמב"ם נכונים וברורים מדגרסינן בפ"ק דקידושין וכו'", וכ"כ בשו"ע יור"ד סי' רמ ס"י.

בנוסף לקושית הכס"מ על הראב"ד, צ"ב ג"כ בעצם ההשגה "למי יצוה לשמרו", הרי מפורש ברמב"ם "ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". [ודוחק לומר שהראב"ד משיג על דיוק הרמב"ם שקודם כתב "יניחם וילך לו" ולאח"ז כתב "ויצוה אחרים", דהרי וודאי גם הרמב"ם לא התכוון שהציווי לאחרים הוא אחרי שכבר עזב, וכפשוט].

ב. והנה בהא דכתב הרמב"ם "ויצוה אחרים להנהיגם" אף שלא מוזכר בגמ' שכן עשה רב אסי כתב הכס"מ "עצה טובה קמשמע לן ואין ספק שכן עשה רב אסי". וכן כתב הרדב"ז והוסיף שאדרבה "וזו תקנתה, שיש לה על הבן געגועין ולא מיכספא מיניה משא"כ באחרים, ולא מצי לגעור בה ואחרים גוערים בה, ואפשר ע"י הכאה תחזור משטותה, ומעשים בכל יום דכיוצא בזה, והבן אי אפשר לו לעשות דבר מזה".

וברור בדעת המפרשים הנ"ל שלמדו בגמ' כפי' תוס' ר"י הזקן, שרב אסי הכיר באמו "שנטרפה דעתה, וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים". ובאופן זה שנטרפה דעתם יעביר הבן הטיפול בהם לאנשים אחרים וכנ"ל.

אבל הב"ח ביו"ד סי' רמ כותב וז"ל "אמו של רב אסי לא נטרפה דעתה, אלא זקינה היתה, ולפי שלא היה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה, כדי שלא יעבור יותר על מה שתצוה אותו עוד ולא יוכל לקיים".

ומוסיף הב"ח: "אבל מי שנטרפה דעתו שצריך שמירה יתירה, אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו, דכיוון דאינו מצווה לקיים ציווים, ואינו ירא מעונש בעברו על ציווים שהרי אין להם דעת, וא"כ אינו מצווה כי אם להאכילם ולהשקותם ולשומרם. והיאך ילך לו"?!

ומבואר דעתו דבנטרפה דעתו מחויב הבן עצמו להשתדל אתם, וזהו הביאור בדברי הראב"ד "למי יצוה לשמרו" - דהוי חיוב גברא על הבן, ולהרמב"ם עדיף שיצוה אחרים להנהיגם.

אבל עדיין צ"ע מה יענה לדברי הרדב"ז שהבן לא יכול לגעור בהם וכו', וראה ג"כ ערוך השולחן (סי' רמ סל"ב) בביאור דברי הרמב"ם "דידוע דמשתגעים ביותר בהכרח לאסר בזיקים ובחבלים והבן אין ביכולתו לעשות בעצמו כן, לכן מצוה לאחרים והוא ילך לו". ולדברי הב"ח צ"ב האם יתיר לבן לעשות פעולות הנ"ל?!

ג. הדרישה (יור"ד סק"ב שם) כתב בביאור דברי הראב"ד "דכיון שכתב הרמב"ם ויצוה לאחרים וכו' ש"מ דאפשר לאחרים שינהגו בו, ואפ"ה אינו חייב הוא לנהגו בעצמו. ואין הוראה נכונה דאם אחרים יכולין לנהוג בו כראוי כ"ש הוא שיודע לעשות רצון אביו וא"כ חייב הוא בעצמו לנהוג". ועי' ג"כ בט"ז יור"ד סי' רמ ס"ק יד.

אבל ג"ז צ"ב כנ"ל האם כדאי שכל מה שמשתדלים עם אדם שנטרפה דעתו יעשה ע"י הבן דווקא? אתמהה! ולא ראינו שמחלק בין סוגי הצרכים - אלו שראויים לעשותם ואותם שאין ראויים לעשותם.

בהמשך דבריו כותב הדרישה "דבשלמא בעובדא דגמרא לא נזכר שצוה לאחרים ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשתטה עד שא"א לשום אדם לנהוג בה, אבל אם אפשר לאחרים כ"ש דאפשר לו".

ודבר זה צ"ע האם אשר לומר שרב אסי רואה שאמו מגיע למצב שא"א לשום אדם לנהוג בה, שיניחנה וילך לו, וח"ו תסתכן ביותר!

[ואדרבה בדברי הגמ' מפורש ש"אזלה אבתריה"?! - ואולי זה גרם מיתתה, וכדלקמן מהרש"ש].

ד. הרש"ש (בקידושין שם) מבאר דעת הראב"ד בפירושו דברי רב אסי שאמר "אי ידעי לא נפקו" - "דאי ידעי דתיזל אבתרי ותמות בדרך לא נפקו מבבל, דחשש פן טורח הדרך או עזיבתו אותה גרמו מיתתה", והראב"ד הבין בגמרא "דרב אסי חזר בו ממה שהלך מאצלה, ומוצל בזה מגמגום הר"ן והכס"מ עליו שהקשו מהגמ' הנ"ל, דכנ"ל ר' אסי בעצמו חזי בו, ולכן יפה השיג דאין זה הוראה נכונה וכו'".

ולפי"ז י"ל שהרמב"ם למד פי' "אי ידעי לא נפקי" כפירוש המהרש"א - דאע"ג דאמרינן בסמוך מכבדו בחייו ובמותו, לקראת המת כי הכא אפשר שאין מקרי כבוד למת, ומבואר יותר בהגהות הרד"ל שם דכיון שהיא אינה מרגשת בכבוד זה אין להתיר לצאת לחו"ל בשביל כך כיון שמתה, משא"כ בחייה, וכן סבר הפני יהושע עיי"ש.

ולפירוש המפרשים הנ"ל רב אסי לא חזר בו מעצם עזיבת בבל, ולכן לומר מזה הרמב"ם שינחם וילך לו וכו', ומבואר בזה מקור דברי הרמב"ם וכן השגת הראב"ד עליו.

ה. ובביאור מחלוקתם בהעברת השמירה לאחרים, הנה אוי"ל דהרמב"ם והראב"ד מדברים על ב' דינים שונים. דבדיוק דבריהם הנה הרמב"ם כותב "ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם"; אבל הראב"ד כותב "למי יצוה לשמרו", והיינו דלשיטתו אף שהבן יכול להעביר ההנהגה לאחרים, אבל שמירה הוא חיוב עליו דוקא.

וההסברה בזה: "הנהגה" הוא בעניני מעשים בפועל להאכילם ולהשקותם ולספק כל הצטרכותם, אבל "שמירה" היא השימת לב למצב נפשם וגופם, שלא יסיח דעתו מכיבודם וכו' [וראה ביאור רבינו במצות שמירת המקדש - לקו"ש חי"ג פר' קרח, והשווה לכאן].

דלהרמב"ם הדגש הוא ע"י הצטרכותם בפועל ולכן סובר שיצוה אחרים להנהיגם, ואדרבה באופן זה הוא יותר מובחר, כנ"ל בדברי הרדב"ז ועה"ש.

אבל להראב"ד דעתו שצריך "שמירה" ואת זה חייב הבן דווקא לעשות, אבל כמובן שאותם הדברים והפעולות הנחשבים כפגיעה בהורים, גם הראב"ד יודה שהבן יצווה לאחרים לעשות, ולא כמשמעות הב"ח הנ"ל.

ברמב"ם הלכות גירושין ספ"ב (הלכה כ): "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות - ויצרו הוא שתקפו כו'".

והנה למרות שכללות הדין שבגינו הביא הרמב"ם התבטאות נדירה זו מקורו מצויין בנ"כ הרמב"ם (ראה ספר ח"מ לרמב"ם (קה"ת תשמ"ה) וש"נ) הרי לביטוי עצמו לא צויינו מקורות.

ואולי יש להציע כמקור (ועכ"פ כציון בדרך אפשר) את דברי הגמרא בברכות יז, א: ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך (דוקא, שה"ז בפנימיותו של היהודי - מ.ל.). שרצונינו (היינו, רצונו של כל אחד מישראל - מ.ל.) לעשות רצונך ומי מעכב ("שאין אנו עושים רצונך" - רש"י, בגלוי) שאור שבעיסה ("יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו" - רש"י).