כ' הרמב"ם בפכ"ח מהל' שבת ה"ח: "היתה [העיר] עשויה כקשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה - מודדין לה מן היתר ... ואם היה בין שני ראשיה ארבעת אלפים - אין מודדין לה אלא מן הקשת". ומדידה זו דבין שני ראשיה שצריך שיהיה פחות מד' אלפים אמה, כתב רש"י בעירובין [נה א] דהוא בקו ישר (יתר) אבל בהעיגול (הקשת) יש יותר מארבעת אלפים אמה.

ושם בהי"א כ': "הגיע לגיא אם היה רחבו חמשים אמה שיכול להבליעו בחבל המדה - מבליעו. והוא שיהיה בעמקו פחות מארבעת אלפים". ודין זה שצריך שיהיה בעמקו פחות מארבעת אלפים, לא הובא בגמרא. אך בפירוש 'רמב"ם לעם' הביא בשם הרשב"א [ולא ציין היכן] דזהו כדין עיר העשויה כקשת.

ובעניי לא זכיתי להבין בדברי הרשב"א, דלכאורה אין ברור כ"כ הדמיון ביניהם. דהרי הבאנו לעיל דד' אלפים אמה הם ביתר אך בקשת יכול להיות הרבה יותר, וכאן היתר [רוחב הגיא] הוא הרי חמשים אמה בלבד, ומדוע צריך שבקשת [עומק הבור] יהיה דווקא ד' אלפים אמה.

ועוד, דמה ענין עיר העשויה כקשת דשם השאלה היא מהיכן מתחילין למדוד את התחום, לגיא דהשאלה היא אם מודדין את רחבו או את עמקו (אמנם לא ראיתי דברי הרשב"א עצמם, דכנ"ל - ב'רמב"ם לעם' שם לא ציין מקומו).

כ' הרמב"ם בפ"ב מהל' עירובין ה"ה: "שנים ששרויים בחצר ולא ערב א' מהם - מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שבטל לו חברו עד שיעשה צרכיו, וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל וכו'". ובפי' 'רמב"ם לעם' כ' על התיבות "ויעשה צרכיו" - "ובזה שוב זכה בחצרו ורשותו". היינו, שפירש על המבטל.

ולכאורה אין נראה שזוהי כוונת הרמב"ם, דצחות הלשון מורה דכוונתו על זה שביטלו לו, דיעשה צרכיו ולאחמ"כ יבטל שנית לזה שביטל לו, דהרי זהו ה'אויפטו' של הדין דמבטלין וחוזרין ומבטלין - דכ"א יוכל לעשות צרכיו. ועוד, דבה"ו כ' "מי שבטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שבטל ... אם קדמו והחזיקו והוציאו, אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד - אינו אוסר עליהם". וכאן הרי "השני מטלטל ברשותו כו'", ולכן נראה ש"יעשה צרכיו" קאי אזה שמבטלין לו, וכנ"ל.

אמנם לכאורה יש מעלה בפירושו של ה'רמב"ם לעם', דלפי הפירוש שיעשה צרכיו היינו זה שביטלו לו, א"כ כשהראשון מבטל לשני ה"ה נפקע מרשותו והרשות היא רק של השני, וכשהשני מבטל חזרה להראשון, א"כ עכשיו החצר היא של אף אחד משניהם דגם הוא נפקע מרשות זו (ואפי' אם תאמר דאה"נ ועכשיו השני מטלטל מצד שזה הפקר - דדין ערוב הוא רק ברה"י של למעלה מא' - אבל הרי הרמב"ם כתב לעיל "וכן כמה פעמים", היינו שהראשון חוזר ומבטל פעם שלישית לשני וחוזר חלילה. ולפי"ז לא היו נצרכים ליותר מב' פעמים, דנשאר הפקר ויטלטלו שניהם. ועוד, דא"כ בכל פעם שא' לא ערב או השתתף בחצר או במבוי, דיש בזה כו"כ רבוי פרטי דינים, נאמר דכולם יפקיעו עצמם מרשותם, וזה לא אישתמיט).

משא"כ לפי פירוש ה'רמב"ם לעם' אתי שפיר, דהראשון עושה צרכיו וחוזר להיות של שניהם, ואז השני מבטל והראשון מטלטל, ולאחמ"כ השני עושה צרכיו ושוב חוזר להיות של שניהם 'וכן כמה פעמים'.

רק שאם יימצא לומר דביטול רשות אין פירושו הפקעה אלא הקנאה, אזי א"ש גם לפי הפירוש האחר, דהראשון מקנה להשני ועושה צרכיו ואז השני מקנה להראשון ועושה צרכיו "וכן כמה פעמים".