בהל' ת"ת פ"ה הל' יא, אודות רב שמחל על כבודו, פסק הרמב"ם: "הרשות בידו, ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו". וברמב"ם-לעם (אות יג) מביא שחייב לקום מפניו, ומציין לקידושין (לב, ב), אבל שם פירש"י בד"ה "הידור" "לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו", וכן פירשו להלן (פ"ו ה"ט אות ה) את מרז"ל שם (לג סע"א) "הידור עבד להו". וזה שולל את פי' עבודת המלך (המובא כאן אות יד), שהמחילה מועילה רק על "יתר שאת", ולא על עיקר ההידור "לקום מפניו".

בגליון תתכט הקשה הרב י.מ. וואלבערג, מה הפירוש בדברי הרמב"ם במצות 'האמנת אלקות' היסוה"ת (פ"א ה"ו) "וכל המעלה על דעתו שיש שם אלו-ה אחר חוץ מזה". ומה החילוק שבין מצוה זו לבין מצות אחדות ה'.

ולכאו' הרמב"ם מפרש מצות 'האמנת אלקות' - שאין בורא זולתו. ומצות 'אחדות ה' - שלילת ההרכבה, שאינו מורכב ולא "כולל אחדים הרבה" (כלשונו ה"ז שם).

וצריך לומר שמצוה זו (אחדות ה') כוללת גם איסור שיתוף, היינו, שאין דבר בעולם שיש לו כח יכולת ובחירה לשתף פעולה עם השם. שאל"כ, יוצא שאין ע"כ ציווי ברמב"ם כלל, וקשה לומר שלהרמב"ם אין ציווי על שיתוף. ולאידך גיסא, צריך להבין לפי הרמב"ם, מה דין עכו"ם לגבי מצות שיתוף, דאם הוא סובר שבמצות 'אחדות ה' הם כן מחוייבים (כדמשמע בדבריו), ושיתוף הוא חלק ממצות 'אחדות', איך מחלקים שבחלק אחד יהיו מחוייבים (היינו שלילת ההרכבה, כדמשמע מדבריו, שגם הנכרים מצווים על זה), ובחלק אחר - שיתוף - רק בנ"י מצווים. ואם נאמר שמחוייבים גם בשיתוף, האיך יפרש הפסוק "שמע ישראל", שמזה לומדים לכאו', שרק ישראל מצווים על שיתוף.

לכאו' משמע מדברי ר"ת (בע"ז ובסנהדרין) המובאים לפסק הלכה באו"ח סי' קנ"ו, שאין מחלוקת בדבר, וכולם סוברים שנכרים אין מצווים על שיתוף. ורק שר"ת מחדש שהנכרים בזמה"ז אין מכוונים (בעת שנשבעים) לע"ז (גם כשנוקבים שם ה') כ"א לשיתוף, וע"ז, אין הם מוזהרים.

אך עיין ב'מנחת חינוך' מצות 'אחדות ה' שכתב שגם בני נח מוזהרים על שיתוף, רק שבנ"י מקיימים בזה מצות עשה, עיין בלשונו שדוחק (ובכלל קשה שאשתמיטתי' פסק הרמ"א. ובשלמא ר"ת י"ל שחולק על הרמב"ם, אך הרמ"א משמע שאין חולק בזה).