מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
איתא ברמב"ם הל' תשובה פ"א הל' ד': "עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו". עיי"ש.
ובהלכות מעשה הקרבנות פ"ג הל' יד: "ומתודה על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה". ובהל' טו ממשיך: "כיצד מתודה: אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי וכו'". ע"כ.
ובפי"ח ממעה"ק הל' ט: "אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה, חייבין , שהעולה דורון היא, והחטאת והאשם היא עיקר כפרה". ע"כ.
דברי הרמב"ם אלו, דעולה דורון היא, מבוססים על הגמרא במס' זבחים (ז, ב), דאיתא שם: "ואמר רבא: עולה דורון היא, [ומקשה הגמרא] היכי דמי, אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה, התניא . . עד שמוחלין לו, אלא ש"מ דורון הוא". ועיי"ש ברש"י שפירש ענין עולה דורון - אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש וכו'. עיי"ש.
ולכאורה דברי הרמב"ם בפ"ג ממעה"ק הנ"ל תמוהים, דלפי כל הנ"ל משמע דאין ענין העולה כפרה ממש כ"א דורון, והרמב"ם בעצמו בפי"ח ממעה"ע הביא הלשון דעולה דורון היא, וא"כ איך כתב דמתודה עון עשה, ואח"כ כתב כיצד מתודה - "וזו כפרתי", לאיזו כפרה מרמז כאן הרמב"ם, הרי כבר נתכפר כבר בתשובתו, כלשון הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה "אינו זז משם עד שמוחלין לו".
ואולי אפשר לומר לפי דברי הרמב"ם בריש הל' תשובה שכתב "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה . . כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות . . כיצד מתודין: אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי וכו'". הרי שמצוות וידוי היא "כשיעשה תשובה", ר"ל דאחר שעשה תשובה חייב להתוודות, וא"כ אפשר לומר דזהו כוונת הרמב"ם בהל' מעה"ק דמתוודה עון עשה, ר"ל דאומר הוידוי של תשובה בעת הבאת הקרבן וזהו גמר התשובה.
אבל עדיין צ"ע, דמאחר דהתוודה, הרי מוחלין לו, שכבר נגמר התשובה, וא"כ מהו ענין "וזו כפרתי", לאיזה כפרה מתכונין פה, מאחר שכבר מחלו לו ע"י תשובתו, והבאתו אינה אלא לדורון.
ולהעיר, דבריש הל' תשובה שם ממשיך הרמב"ם: "וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קורבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים". והנה כאן כתב הרמב"ם אודות חיוב וידוי בשעה שמביאין קרבונותיהן, והביא רק בעלי חטאות ואשמות, ולא הזכיר עולה כלל, ומשמע דדין זה אינו שייך לעולה, ויל"ע בזה.
והנה ברמב"ם הל' שגגות (פ"ג ה"י) איתא וז"ל: "אין יוה"כ ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהם, אינן מכפרין בו. כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין, אע"פ שקרבן כמצוותן, לא נתכפר לו, וכשיחזור בתשובה מבעיטתו, צריך להביא חטאתו ואשמו". ע"כ*.
והנה גם כאן מצינו שהרמב"ם משמיט עולה ומביא רק חטאת ואשם, והיה משמע דמי שמבעט בעולה וחושב בלבו או אומר שאינו מכפר, עדיין נתכפר על ידה. וצ"ע. גם יש לדייק בדברי הרמב"ם אלו שכתוב אין יהוכ"פ וכו' מכפרין אלא על "השבין המאמינים בכפרתן", למה כתב כאן הרמב"ם "השבים", הרי זה כבר כתוב בהל' תשובה שהבאנו לעיל, ושם היא הסוגיא של "השבים", וכאן בהל' שגגות הסוגיא היא שמבעט בהקרבן, היינו שאינו "מאמין בכפרתו", וא"כ למה כתב כאן הרמב"ם "השבים" (ואולי אפשר לתרץ דברי הרמב"ם כאן ובהל' תשובה שמשמיט עולה, דהוא משום דסובר דלא אמרינן זבח רשעים תועבה בנוגע למצות עשה ולא תעשה גרידא. ועיין לחם משנה בהל' תשובה שם. וענין זה קובע ברכה לעצמו, ובעזה"י נעיין בזה, ואכ"מ).
וגם צ"ע מ"ש הרמב"ם שם בהל' שגגות: "וכשיחזור בתשובה מבעיטתו - צריך להביא חטאתו ואשמו". ע"כ., מה זה שיחזור בתשובה מבעיטתו, הרי העיקר הוא שלא יהא מבעט עוד.
ובעצם הענין אם הוידוי הנזכר בפ"א מהל' תשובה והוידוי הנזכר בפ"ג ממעה"ק שייכים זה לזה, כבר דשו בו רבים, ויש כמה ראיות שהם ב' ענינים נפרדים, בפרט מלשון הוידוי בשתי המקומות, ודו"ק.
והנה, בענין כפרת עולה מצינו לשונות הנראות חולקות זב"ז, והבאנו בקובץ שעבר דברי רש"י במס' זבחים (ו,א. ז, ב) שנראים סותרים זל"ז, ועיי"ש מה שכתבתי ביישוב דברי רש"י. והנה במס' זבחים (י, ב) איתא: "אמר אביי: אשם דמו למעלה לא מצית אמרת ק"ו מעולה . . מה לעולה שכן אינה מכפרת". הרי מפורש בגמרא שהעולה אינה מכפרת. ובירושלמי וכן בספרא מביא מימרא דר' ישמעאל, ומה אם שירי חטאת שאין מכפרים, ניתנים על היסוד תחילה, עולה שהיא מכפרת אינו דין שתינתן על היסוד. עיי"ש. הרי מפורש שהעולה מכפרת.
והנה ברש"י באיזה מקומות בש"ס ג"כ כותב דעולה מכפרת, והוא בחולין דף מא, א. ובבכורות כ"ו: ע"ש. ובתוס' ג"כ מביא כמ"פ דעולה מכפרת, דבמס' ר"ה (ה, ב) הביא וז"ל: "דעולה מכפרת אחייבי עשה, כדאמרינן בפ"ק דזבחים". ומציין שם דף ז: ע"ש. ולכאורה כוונתו לסוגיא דעולה דורון היא, דמשמע שאינה מכפרת. ואולי כוונתו למה דכתוב שם לעיל בגמרא "מקיבעא מכפרא", עי"ש. ויל"ע למה לא הביא התוס' ראי' מסוגיא דיומא דמתודה על העולה, וצ"ע.
והנה מכל הנ"ל מוכרח לומר שעולה מכפרת ואינה מכפרת, היינו דבודאי יש איזה כפרה בקרבן עולה, כדמוכח מהוידוי שהביא הרמב"ם בהל' מעה"ק, ומלשון הירושלמי הנ"ל, ודברי רש"י ותוס' באיזה מקומות בש"ס. ומ"מ בודאי אינה הכפרה השייכת למחילת עון, שהיא נעשית על ידי התשובה. ועיין באגה"ת פרק ב דביאר אדמוה"ז ענין זה, ותמצא דמ"ש דאינו זז משם עד שמוחלין לו, הוא שלב א' של הכפרה, ומ"מ יש שלב ב' של הכפרה, וזה נעשה על ידי הבאת הקרבן.
והנה שלב הב' חלוק משלב הא', ולא רק במה שפועל, היינו איזה כפרה נובע ממנו, כ"א באופן הכפרה. וזהו החילוק העיקרי בין חטאות ואשמות לבין עולה, דכפרת חטאת ואשם שייכת לשלב א', דעצם הקרבן הוא המכפר, ובמילא יש יחס מיוחד בין הקרבן והחטא, ומש"ה אפשר להביא רק על חטא אחד, ובשעה שמפריש הקרבן צריך ליחסו להחטא, ולא מהני ליחסו אחר ההפרשה. משא"כ עולה שכבר כיפר על החטא, וכלשון אדמוה"ז "אין מזכירין לו דבר ולא חצי דבר ביום הדין לענשו ע"ז, ע"ש, הרי שהחטא כבר נתכפר, ומה שנשאר הוא רק הרושם שנגרם מהחטא, וא"כ אינה צריכה התייחסות קודם ההפרשה, ואעפ"כ בעינן התייחסות בעת השחיטה, כמבואר שם בגמרא דף ו, א. משום דבכדי לכפר על רושם החטא, בעינן קרבן הבא על החטא, וזה נעשה בעת השחיטה. ומש"ה ג"כ שייך כפרה על כמה עשה בעולה אחת, מאחר שאין הדגש על החטא, כ"א על הרושם מהחטא, שהוא שלב הב' של הכפרה, כנ"ל.
והנה כפרה זו נפעלת ע"י דורון, היינו שמאחר שמביא דורון להמלך להתקרב אליו משום חטאו, במילא נתכפר לו לגמרי, וכלשון אדמוה"ז שם. היינו דאין עצם הקרבן מכפר, רק מקרב האדם להקב"ה, ומסלק רושם החטאת, ונמצא שעולה דורון, הוא רק ביאור באופן הכפרה, ולא שאינה שייך לכפרה.
ובהכי אתי שפיר, שלפעמים אומרת הגמרא שעולה מכפרת, ולפעמים אומרת שאינה מכפרת, דלגבי שירי חטאת שאין מכפרין כלל, נקראת העולה "מכפרת", ולגבי אשם שמכפר על עיקר החטא, ולא רק על רושם החטא, א"כ נקרא עולה "אינה מכפרת". וא"ש.
ובהכי י"ל למה לא הביא הרמב"ם בהל' תשובה ובהל' שגגות קרבן עולה, דבהל' תשובה מדבר אודות הקרבן ששייך להחטא, ואעפ"כ אינו מכפר בלי תשובה, הנה בעולה שאינה שייכא להחטא כמו חטאת ואשם, א"כ אין אפי' הו"א שתכפר בלי תשובה, היינו שאין עולה שייכת לכפרת עצם החטא. וכן בהל' שגגות לא שייך ענין מבעט בעולה, דהרי כפרת העולה באה ע"י הבאת דורון, וזהו כל מציאות הקרבן שמביא, דאי לאו דורון למה מביאו, וא"כ ע"כ מכפר ולא שייך מבעט.
ואולי משו"ה כתב הרמב"ם "השבים המאמינים בכפרתן", להדגיש שמבעט הוא חסרון בהתשובה שלו, דשלימות התשובה היא בהבאת הקרבן, וא"כ אם מבעט בהקרבן, חסר לו בהתשובה על עצם החטאת, משא"כ בעולה, כנ"ל.
וגם א"ש מ"ש שם: "וכשיחזור בתשובה מבעיטתו - צריך להביא חטאתו ואשמו". ע"כ. ולא כתב "ולא יבעט עוד", דכשמבעט חסר לו בהתשובה על עיקר החטא, וא"כ צריך שיחזור בתשובה על בעיטתו, ר"ל על עיקר החטא, שלא שב ע"י בעיטתו, ודו"ק.
*) ראה לקו"ש חכ"ז ע' 127 . המערכת.
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק
הרמב"ם בהל' ע"ז (פ"ד ה"ו) פוסק בנוגע לעיר הנדחת, שגם הנשים והטף של אלו שעבדו ע"ז נהרגים לפי חרב. והקשו ע"ז כו"כ מהאחרונים, איך יתכן להרוג את הנשים והטף, הרי כיון שאם יוזמו העדים לא יקיימו בהם את אשר זממו לעשות, שהרי הם זממו להרוג גם את הנשים והטף, ואילו את נשיהם וטפם של העדים א"א להרוג, דכתיב "ועשיתם לו - ולא לזרעו" (כדאמרינן בריש מכות לגבי עדות בן גרושה עי"ש, והתוס' שם בד"ה "בעינן" הוסיפו דדרשינן גם "לו - ולא לאשתו"), ולהרוג את העדים בלבד ג"כ א"א, שהרי צריך להתקיים בהם כאשר זממו לעשות, ונמצא שהם עדים שאי אתה יכול להזימן, וא"כ אפי' את האנשים של העיר הנדחת אין להרוג?! (וראה במנ"ח מצוה תס"ד שהאריך בביאור הקושיא מכמה צדדים, והניח בצע"ג).
והנה יש שרצו לתרץ, שדוקא בעדות בני גרושה צריך שייפסלו הם ונשיהם ובניהם, כדי שיתקיים הדין ד"כאשר זמם", שהרי כך רצו לעשות לנידון, לפסול אותו ואת זרעו. אולם לגבי עדי עהי"נ, הרי זה כאילו העידו על כל בני העיר אנשים נשים וטף, לחייבם מיתה, וממילא גם במיתת העדים עצמם מתקיים "כאשר זמם", כי לגבי כל אחד ואחד מבני העיר מתקיים כאשר זמם כשנהרגים העדים. דאל"כ, כשמעידים עדים על משפחה שלימה לא תתקבל עדותן, משום שאם יוזמו לא יתחייבו מיתה אלא העדים בלבד, והם זממו להרוג משפחה שלימה?! אע"כ שה"כאשר זמם" מתקיים ביחס לכל אחד ואחד בנפרד, שרצו להרגו בעדותם, שכשנהרגים העדים מתקיים הדין דכאשר זמם (ראה בהגהות הגרי"פ פערלא על המנ"ח שם, שכתב שלדעתו אין כאן "סרך קושיא" מכח הביאור הנ"ל, וכ"ה גם בקה"י על מכות ס"ב).
ב
ולענ"ד אין זה מספיק לתרץ קושיית המנ"ח, דאמנם זה פשוט ששני עדים נאמנים לחייב מיתה אפי' אלף אנשים, ולא אמרינן דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, שהם זממו לחייב אלף מיתות, ואילו הם לכשיוזמו לא יתקיימו בהם אלא שתי מיתות, דבודאי שכלפי כל אחד ואחד מהנידונים יתקיים ה"כאשר זמם" במיתת העדים, ולא איכפת לן שמיתה זו באה גם בשביל כאשר זמם לאנשים אחרים. ועד"ז גם אם יעידו על אדם ובנו ובן בנו שעברו עבירה שחייבים עליה מיתה - יתקיים הכאשר זמם בהריגת העדים לבדם, ואין צריך להרוג גם את בניהם וכו'.
אולם כ"ז אמור כשהעדים מעידים על כל אחד ואחד מהאלף שהם עברו עבירה המחייבת מיתה. אבל בנדו"ד, שהם לא העידו כלום על הטף והנשים, ומ"מ ע"פ עדותם שעל האב עונשים הב"ד גם את הטף והנשים, והעדים לכשיוזמו לא יהרגו את נשיהם וטפם, הרי שחסר כאן בועשיתם לו כאשר זמם, ודמיא לעדות בן גרושה וחלוצה, והדרא קושיא לדוכתא.
ג
ואוי"ל הביאור בזה ע"פ המבואר בלקו"ש ח"ט שיחה ב' לפר' ראה, בגדר העונש דעיר הנדחת, שהדין של "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", אינו דין בנפרד על כל אחד מתושבי העיר, אלא על כל יושבי העיר ביחד. והיינו, שאין כאן הרבה יחידים שיושבים בעיר אחת, אלא נהיה כאן מציאות אחת של ציבור עובדי ע"ז (ע"ש היטב). ועפי"ז מבאר שם כו"כ ענינים בדין עיר הנדחת.
ובס"ה שם מבאר עפ"ז הקושיא הידועה איך הורגים את הטף והנשים שלא חטאו? ומבאר שהדין של "הכה תכה וגו'", הוא לא כמו כל חיוב מיתה, שבא כעונש על חטא, אלא זהו דין על "יושבי העיר", ומצד שייכות הנשים והטף לבעליהם ואביהם, אזי גם הם (כל זמן שהם נמצאים בעיר) יצאו ממציאותם כיחידים, ונהיו כחלק מציבור יושבי העיר, שעל יושבי העיר הזו נאמר "הכה תכה את גו' לפי חרב"1 (וע"ש בסעי' שלאח"ז בנוגע לממון העיר, שאפי' נכסי הצדיקים שבתוכה נשרפין בכלל שללה, שמבואר היטב ע"פ הנ"ל).
ועפ"ז י"ל, שלכן אין חסרון של עדות שאי אתה יכול הזימה בנוגע לנשים והטף, משום שהריגת הנשים והטף אינה מתייחסת לעדות העדים, שהרי אין בהריגתם משום עונש לאביהם על חטאו, אלא ענין בפ"ע, שלאחרי שהעדים מעידים על כל יחיד בפ"ע שחטא בחטא ע"ז, ובאמת מצד עצם העדות נתחייב בסקילה ככל עוע"ז, אלא שאם לאחר כל גמר העדות נמצא שרוב אנשי העיר הודחו, אז "מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין את כל נפש אדם . . טף ונשים" (לשון הרמב"ם שם), שאז יש חלות דין חדש של עיר הנדחת ע"י בי"ד הגדול, שאין לזה שייכות להעדים, שהם העידו עדותם בבית דין שבעירם, ואינם צריכים לחזור ולהעיד בבי"ד הגדול כלל (כן כתב המנ"ח שם באות יט בדעת הרמב"ם). וממילא זה שיש גזיה"כ שבעיר הנדחת כולם נעשים מציאות אחת וכנ"ל, ובדרך ממילא גם הנשים והטף נהרגין, א"א לייחס זאת לעדים, ואין זה דומה לכל עונש שמוטל על אדם שהעדים מעידים עליו שעבר עבירה שמחייבת אותו מיתה.
וזה שהם זממו שגם הטף והנשים יהרגו, הרי זה דומה לעדים שיעידו על אחד שחייב מיתה שהוא בן למשפחה שכבר הי' בה רח"ל כמה אסונות, או שהוא בן יחיד להוריו וכיו"ב, שאז הכאב מהריגתו הוא גדול יותר, ואילו אצל העדים אין את הפרטים האלו, שאם העדים יהרגו, הכאב מהריגתם יהי' פחות, שפשוט שאין כאן חסרון ב"כאשר זמם", משום שפרטים אלו אינם שייכים לעדותם. ועד"ז בנדו"ד, שהריגת הנשים והטף הוא ענין שאמנם מתגלגל כתוצאה מעדותם, אבל אין זה שייך ישירות לעדותם, ודו"ק.
ד
ויש להוסיף ולהטעים הנ"ל (שאין להריגת הטף והנשים שייכות ישירה לעדותם), שהרי פסק הרמב"ם שם שאם "חזרו ועשו תשובה מוטב", ובשיחה הנ"ל מבאר ע"פ מ"ש הצפע"נ, שאין זה שלא מגיע להם שום עונש, אלא שאין להם דין עיה"נ. והטעם ע"ז, כי התשובה מועלת להחזירם לדין יחידים שעבדו ע"ז, ומתבטלת המציאות של "ציבור" של יושבי העיר (המבואר לעיל), ולכן דינם בסקילה, ואין הורגים את הנשים והטף (ע"ש).
ונמצא דבאמת על אותו מעשה שהעדים מעידים עליו, הרי מצד עצם המעשה היה יכול לפטור את עצמו מדין עיה"נ גם לאחרי המעשה (שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז), שהרי אילו היה חוזר בתשובה, לא היו הורגים את אשתו וילדיו, ורק הוא היה נסקל, וא"כ, זה שלא שב בתשובה, וממילא חל עליו דין עיה"נ, ולכן הורגים את הנשים והטף, אין לייחסו כלל לעדות העדים, שלא הי' בכוחה רק לחייבו סקילה.
ומיושבת קושיית המנ"ח, שאין כאן כל חסרון של עדות שאי אתה יכול להזימה לגבי הטף והנשים, משום שאין להריגת הטף ונשים שייכות להעדים, אלא דין בפ"ע מגזיה"כ של "הכה תכה את כל יושבי העיר וגו'", וכנ"ל.
ה
ועפ"ז יוצא גם נפק"מ להלכה, שהמנ"ח שם באות כב כתב שנראה לו שאם "באו הרבה כיתי עדים וכמה כתות העידו על אנשים הרבה, אך לא היה עדיין רוב, וגמרו הבי"ד דינם לסקילה, ואח"כ באו עדים על עוד אנשים והשלימו לרוב, א"כ הבי"ד חוזרים מגמר הדין הראשון ודנין וגומרים דינם בסייף, א"כ אם הוזמו העדים האחרונים שנגמר דינם לסייף על ידם, העדים חייבים סייף מכאשר זמם".
ולפענ"ד גם באופן כזה יהיו העדים זוממים חייבים סקילה ולא סייף, משום שכנ"ל מיתת סייף זהו דין מיוחד באנשי עיה"נ, מצד הגזיה"כ של "הכה תכה וגו' לפי חרב", שנעשים "מציאות חדשה" (וכמבואר שם בשיחה סוס"ד), אבל זהו לא בכח העדים, שעדותם היא עדות על כל יחיד ויחיד בפ"ע, רק שאם מתברר שכל היחידים הללו הם רוב אנשי העיר, אז חל עליהם ע"י בי"ד הגדול דין של עיה"נ, ומיתתם בסייף, ולכן אם הוזמו העדים, בכל אופן מיתתם בסקילה, שזהו ה"כאשר זמם" אצלם ולא סייף.
ואמנם המנ"ח עצמו הרי לא למד כך את הגדר דעיה"נ, כפי המבואר בשיחה (שהרי הניח את קושייתו בצע"ג, ולפי היסוד המבואר בשיחה הרי לק"מ), ולכן כתב שנראה לו שמיתתם בסייף. ולכן גם באות כג כתב שיצטרכו העדים זוממים לשלם ממון ליורשים של אנשי עיה"נ אם כבר נהרגו ואח"כ הוזמו, דליכא חיוב מיתה, דאין העדים נהרגין מצד ה"כאשר זמם - ולא כאשר עשה". אבל על שריפת הנכסים שבעיר יצטרכו לשלם, ע"ש בפרטיות.
ולפענ"ד, לפי היסוד המבואר בשיחה, י"ל, שכל הדינים המיוחדים של עיה""נ כשריפת שללה ומיתת סייף אינם שייכים ל"כאשר זמם" דהעדים, ולכן בכל אופן העונש היחידי שאפשר להעניש את העדים זוממים בעיה"נ הוא רק סקילה ותו לא.
[ולהעיר עוד, שאפי' לפי הבנת המנ"ח בכללות העונש דעיר הנדחת, א"א לכאו' להעניש את העדים זוממים בעונשי עיר הנדחת (כמיתת סייף או איבוד ממון), דהרי כמבואר ברמב"ם שם ה"ב, דאם הודחו רוב אנשי שבט מישראל אינה נעשית עיה"נ, אלא נדונים כיחידים שעבדו ע"ז. וא"כ יכולים העדים לטעון, דמהיכן היו יכולים העדים לדעת שלא יבואו עוד עדים ויעידו גם על עוד אנשים, עד שיגיע למספר של רובו של שבט. וע"ד מה דאיתא בב"ק (כד, ב) לגבי שור מועד, שהעדים זוממים יכולים לטעון "אנן מי הוה ידעינן דבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה". עיי"ש].
1) בספר 'חמדת ישראל' (קונטרס נר מצוה דף י) להגרמ"ד פלאצקי ז"ל, כתב לתרץ קושיית האחרונים הנ"ל, ע"פ מה שמובא שם בשם הגר"א שעיר הנדחת נדונת כמשפט בני נח (ושלכן דינם בסייף כמשפט ב"נ), ולכן בדיני ב"נ אין כל צורך שתהיה עדות שאתה יכול להזימה.
אך באמת בשיחה הנ"ל מבואר בס"י, שאדרבה, כל המושג של "ציבור" ("קהל") קיים רק בבני ישראל ולא אצל ב"נ, שאצלם אין אחדות אמיתית וכו', וממילא כל הגדר המיוחד של עיה"נ הוא דוקא מצד היותם ישראל, ונידונים בדיני ישראל ולא כבני נח. ולא באתי אלא להעיר.
רב אזורי - עומר, אה"ק
ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"י) כתב להכות את העבדים שגנבו - מכה רבה, ואת הקטנים כפי כוחן. אבל הסמ"ע (חו"מ סו"ס שמט) פי' שגם את העבדים מכים רק כפי כוחן (אלא שכוחן רב יותר, ויכולים לסבול מכה רבה). והכוונה מסתמא כמו במכות (כב, ב. כג, א. עיי"ש בפירש"י ובתוס' יו"ט) שמכה בכל כוחו מפני שנקראת "מכה רבה". ועד"ז במסכת כלה (פ"א הכ"א) "הכהו מכה רבה".
אם-כי בכ"מ שנזכר הביטוי "מכה רבה" מדובר אודות סכנה, כמו ברמב"ן שמות כא, כ. רד"ק דהי"ב יג, יז. ויק"ר פל"ג, ה. רד"ק ירמיהו ב, טז. וראה בהל' רוצח (פ"ב ה"ה), שנפסק על רוצחים שלא ניתן לחייבם במיתת בי"ד, שגם כשאין השעה צריכה לכך, חייבים בי"ד להכותם "מכה רבה הקרובה למיתה". וע"ע.
Download PDF